המרוץ למיליארד
לאלי אלעזרא היה הרבה מזל בחיים: היזמים שקידם כמנהל חברה עירונית הפכו לשותפיו. העבריין שהתנכל לו נרצח בפיצוץ. אחרי שרכש חברה ממשלתית, העניקה לה עיריית אשקלון הטבות בעשרות מיליונים. תוך פחות משני עשורים הפך אלעזרא משכיר של עיריית אשקלון לטייקון השווה מיליארדים. פרקליטו של אלעזרא: "הוא גאה בתרומתו לעיר"
אלי אלעזרא צילום: אריק סולטן
היום, כשהוא מחזיק באמתחתו את חברת הליסינג אלבר, חברת הנדל"ן אפרידר, חברת הבנייה רמט וחברת הביטוח הכשרת היישוב, מרחף בפעם הראשונה צל רציני מעל פעילותו של אלעזרא. הוא נאלץ לפרוע תשלומים על אגרות חוב ולחזק את הונה של הכשרת היישוב; כדי לעמוד בהתחייבויותיו העדיף אלעזרא להעביר נכסים בין חברות ציבוריות ופרטיות שבבעלותו. ההליך, המכונה "עסקת בעלי עניין", גרר ביקורת ציבורית משמעותית.
אבל הרבה לפני המשבר הפיננסי הנוכחי, היו לא מעט תחנות בחייו של המטאור מהדרום שלא זכו לתשומת הלב הראויה. המסלול שעשה הנער משכונת המצוקה, שגדל לצד מי שפנו לכיוון אחר והיו לבכירי העולם התחתון, היה לא שגרתי אפילו במונחים ישראליים: על ניסיונות ההתנקשות בו, על הזכייה במכרז לרכישת אפרידר ושדרוגה בעזרת עירייה אוהדת, וגם על דוח מבקרת המדינה משנת 96' שסיפר על מעורבותו במתן הטבות ענק לבעלי ממון, אלו שעימם עשה בהמשך הדרך חלק מהונו.
אלעזרא, 48, נולד במרוקו למשפחה בת שמונה ילדים שעלתה לישראל כשהיה בן שנה. את ילדותו העביר בדירה קטנטנה בשכונת שמשון הענייה. אמו היתה עקרת בית. אביו, שעסק במרוקו במסחר, עבד כפועל בניין. "שמו אותנו בקנטונים, בגטאות", סיפר פעם אלעזרא. "הרבה מחבריי הידרדרו לפשע. לא הרגשנו מקופחים, כי לכולם סביבנו היה אותו דבר. הפעם הראשונה שהצצנו לפערים היתה במשחקי כדורגל מול ילדי שכונת אפרידר. היו להם נעלי ספורט יוקרתיות עם טרנינגים של אדידס ופומה. בשבילנו זה היה רק חלום".
אלעזרא סיפר שכנער צעיר שאף להתגורר בדירת חדר בשכונת היוקרה האשקלונית שבנעריה קינא כל כך. עד גיל 40 הוא כבר יחזיק בחברה שבנתה את כל השכונה הזו, ומחזיקה באלפי דונמים נוספים בעיר. "אבא שלי עבד כפועל בניין ברסקו", סיפר בראיונות, "וכילד היה לי חלום לקנות את רסקו ולהפוך אותו ליו"ר. רסקו לא היתה למכירה, אז קניתי את אפרידר".
אלעזרא סיים את לימודיו התיכוניים בעיר ולאחריהם התגייס לשריון, שם שירת כמפקד טנק. כבר בגיל צעיר החל בפעילות הפוליטית בעיר. כשהיה בן 18 נמנה עם פעיליו של ראש העיר דאז ולימים חבר כנסת, אלי דיין; במקביל עסק בארגון קבוצת מורים שהעניקו שיעורי עזר בחינם לילדי השכונה. אחרי הצבא למד באוניברסיטת בן גוריון כלכלה וחשבונאות. לקראת סוף הלימודים התמנה לעמוד בראש פרויקט שיקום השכונות באשקלון. בשנת 89', כשהוא רק בן 29, מונה למנכ"ל החברה הכלכלית של עיריית אשקלון שאך הוקמה.
אלעזרא ניהל את החברה הכלכלית ארבע שנים וחצי, עד 94', לצדם של ראשי העיר דיין ובני וקנין. לשניים הללו, שהכניסו אותו לפוליטיקה ולימדו אותו כמה דברים שימושיים בדרך, הוא חייב לא מעט. הפרויקטים שקידם באותן שנים הביאו לתנופת פיתוח גדולה בעיר אשקלון, וכפי שהתברר בהמשך, הועילו לא מעט גם לאלעזרא עצמו.
1. העלייה לגדולה: אלעזרא יוצר קשרים טובים
אם צריך לשים את האצבע על הפרויקט שבאמצעותו הצליח הצעיר הנמרץ להזניק את עצמו קדימה, הרי ללא ספק מדובר בבניית המרינה באשקלון. הפרויקט רחב ההיקף הזה היה הגדול ביותר שבוצע בימים שבהם כיהן אלעזרא כמנכ"ל החברה הכלכלית ובני וקנין כראש עיר. מבקרת המדינה מרים בן פורת, שבדקה את התנהלותם של השניים בפרויקט, הקדישה להם פרק נכבד בדוח שלה.
המרינה באשקלון עוזי נגר
אלעזרא וחברו הקרוב וקנין היוו בורג מרכזי במהלך שבו קיבלה חברת "מרכזי שליטה" של מוטי זיסר והאחים עופר את הפרויקט על מגש של כסף, בלי מכרז ועם תנאים חלומיים והטבות חריגות בשווי מיליוני דולרים, שנקבעו כמעט כולן על ידי זיסר ועופר עצמם. לפי ממצאי המבקרת, האינטרס הציבורי בפרויקט נדחק הצדה לטובת האינטרסים של בעלי ההון - אותם בעלי הון שבשותפות עימם עשה אלעזרא, אחרי פרישתו לעסקים, כמה מהלכים כלכליים נאים.
פרויקט המרינה כלל שלושה מרכיבים מרכזיים: המרינה עצמה, עם שוברי הגלים שסביבה, 75 דונם מהים שיובשו והחלק המכונה "עורף המרינה", שטח של כ-500 דונם שיועד למלונאות, נופש, מסחר ומגורים. עיריית אשקלון והחברה הכלכלית החליטו מראש כי הפרויקט יבוצע כעסקת קומבינציה, שבה ישולם ליזם שיבנה את המרינה באמצעות קרקעות עם זכויות בנייה בעורף הפרויקט ובשטחים שייובשו. בקיץ 91' הוחלט לצאת למכרז בינלאומי, על מנת לאפשר לחברות זרות להגיש הצעות לפרויקט רחב ההיקף. התנהלות העירייה בראשותו של בני וקנין והחברה הכלכלית בניהולו של ידידו הקרוב, אלי אלעזרא, העלו אצל מבקרת המדינה תמיהות שהביאו אותה להעריך שזיסר ועופר סומנו כבר בשלב מוקדם כזוכים במכרז.
אחד המרכיבים המוזרים במכרז "הבינלאומי" היה הזמן שניתן להגשת ההצעות: 45 יום בלבד, כשחוברות המכרז שהמתינו למתמודדים בעיריית אשקלון החזיקו 250 עמודים בשפה העברית. תשע חברות רכשו לבסוף את מסמכי המכרז, אולם כשנפתחו המעטפות התברר שרק אחת מהן - חברת מרכזי שליטה, שהוקמה בשותפות בין מוטי זיסר לאחים עופר
- הגישה הצעה. ההצעה של זיסר ועופר, התברר במהרה, היתה על תנאי. הללו העלו רשימה ארוכה של דרישות מרחיקות לכת לשינוי תנאי המכרז, עם התניה שאם אלו לא ישונו כפי שהם דורשים, לא ייטלו חלק במשחק. בשורה התחתונה לא היה דמיון בין מה שביקשה העירייה במכרז ובין מה שהיו מוכנים היזמים לבצע.
בעירייה הוחלט לוותר על ביצוע מכרז ובמקומו לנהל משא ומתן פתוח עם יזמים. האחריות לכך הוטלה על אלעזרא ועל מנכ"ל העירייה. משום מה, הרעיון לבדוק מה יכולים להציע יזמים אחרים נשאר בצד, והמשא ומתן נוהל רק עם חברה יזמית אחת, זו של זיסר ועופר.
אלעזרא ומנכ"ל העירייה נפגשו עם אנשי זיסר ועופר ושבו אל מועצת העיר עם בשורה לפיה "מדובר בקבוצה רצינית מאוד... ניסינו למצוא את הדרך הטובה ביותר לזכות אותם". השניים הוסמכו להמשיך את המגעים, כשבמקביל הוחלט להסתיר את הדבר משאר המתעניינים במכרז, בין השאר בנימוק שלא כדאי "לעורר דובים".
מבקרת המדינה מתחה ביקורת חריפה במיוחד על ההחלטה להתמקד רק בזיסר ועופר, אף שהצעתם היתה רחוקה מרחק מיליוני דולרים רבים מתנאי המכרז. "בתנאים החדשים והמשופרים היה סיכוי רב שיהיו מתמודדים נוספים במכרז", העירה המבקרת. העובדה המדהימה ביותר היא שזיסר ועופר ידעו שהמו"מ מתנהל רק מולם, מה שאיפשר להם להציג עמדות קשוחות ולא להתפשר על דבר.
"המזמינים החליטו מראש על התקשרות עם היזם על אף שתביעותיו חרגו מתנאי המכרז בהיקף ניכר", כתבה המבקרת. בהמשך התברר עוד כי זיסר ועופר קיבלו לעיונם מסמכים פנימיים של המכרז שאמורים היו להישאר חסויים.
זיסר ועופר זכו בהטבות שכל יזם חולם עליהן: "מרכזי שליטה", שהיתה אמורה לשלם לעירייה עבור הזכייה בפרויקט, יצאה בסופו של יום עם 5.25 מיליוני דולרים ששילמה לה העירייה, עם הארכה ניכרת במועדי פיתוח המרינה ועם הפחתה ניכרת בערבויות.
בנוסף לכל זה, העניקו החברה הכלכלית והעירייה לזיסר ועופר את הזכות לתפעל עוד שטחים מסחריים שייבנו במסגרת זכויות בנייה שהיו לעירייה במקום, ואת האפשרות לבנות את המרינה מיציקות בטון, שבהן עשה זיסר שימוש כשבנה את המרינה בהרצליה. זאת, למרות שכל מסמכי תכנון המרינה דיברו על בנייה מאבן טבעית, יקרה יותר. השופטת בן פורת קבעה בסיום הדוח, שהיה ראוי לקיים את כל המכרז מחדש.
כעובדי ציבור רבים, פרויקט המרינה הגרנדיוזי העניק לאלעזרא הצעיר קשרים יקרים מפז עם בעלי הון גדולים וניסיון שכמוהו לא היה יכול כנראה לקבל בשום מקום אחר, כשכיר של חברה עירונית.
לימים, כשנתבקש להסביר את מהות קשריו עם זיסר, השיב כי "זיסר מוצלח ומצליח בזכות עצמו... הוא לא צריך אותי. הוא יזם מבריק עם חזון ועם אומץ ועם סייעתא דשמייא".
אבל גם אלעזרא יצא נשכר מזכייתם של זיסר והאחים עופר בבניית המרינה. זמן לא רב אחרי המכרז שלא היה, הציעו לו האחים עופר את תפקיד מנכ"ל הקבוצה. בינתיים, הרעיונות העסקיים שלו המריאו רחוק הרבה יותר.
2. יוצא לעסקים: החברים עוזרים לאלעזרא
בבחירות המקומיות בשלהי 93' התמודד אלעזרא ונבחר כמספר 2 ברשימתו של וקנין לעיריית אשקלון, אבל אז החליט לעזוב הכל ולהתחיל לעשות כסף.
מוטי זיסר רובי קסטרו
"החלטתי שאני פורש לאחר ששמתי לב שאנשי עסקים לוקחים את העצות שלי ומתרגמים אותן לכסף", הסביר. זמן לא רב אחרי הפרישה החל בעסקים, ובנה עם שותפים מספר פרויקטים באשקלון. בהמשך, חלק גדול מרווחיו התרכז למקום אחד, שאליו יחזור שוב ושוב במהלך השנים: המרינה באשקלון.
חברת מרכזי שליטה של זיסר ועופר, שלהם העניקה העירייה והחברה הכלכלית שאותה ניהל אלעזרא את זכויות הבנייה במתחם, חיפשה רוכשים לקרקע כדי שאלו יבנו במתחם. אלי אלעזרא הביא אותם. הוא גייס שתי קבוצות משקיעים, ואלו הקימו את החברות "קוורץ" ו"גני המרינה".
אלעזרא עצמו לא היה מעורב בחזית הבנייה עצמה, אבל הוא דאג להרוויח ממנה הרבה כסף. חלק מהמשקיעים שהביא לא עסקו בעבר בשום דבר שדומה לבנייה והיו חסרי ניסיון בתחום: ביניהם היו בעל מספרה מאשקלון שגדל איתו, ובת דודתו שהצהירה על עצמה ברשם החברות כעל "עקרת בית".
"הם ישבו עם אלי ערב אחד וקיבלו הסבר על הפרויקט", אומר גורם שהיה נוכח במפגש. "הם לא הבינו הרבה בעניין". אלעזרא חיבר בין שתי החברות לבעלי הזכויות בשטח, זיסר ועופר, והביא את קבוצות המשקיעים לרכישת הקרקע. הוא עצמו ניהל את הפרויקט תמורת אחוזים שקיבל מכל דירה שנמכרה, כשהוא פועל תחת חברה חדשה שהקים, "אלעזרא יוזמה והשקעות".
אם לוקחים בחשבון שבשלב הראשון נבנו קרוב ל-300 יחידות דיור, הרי שמדובר בפרויקט שהניב עבורו רווחים בלתי מבוטלים.
אלעזרא תרם בעיקר אמביציה ענקית ואת מנוע הטורבו שלו. את הקופון הגדול מהמרינה הוא גזר בלי להשקיע אגורה. בראיונות שהעניק במהלך השנים סיפר כי לפרויקטים שהקים חברו באותה תקופה אנשי הון מדרום הארץ. "יצאתי לעסקים בלי אגורה", אמר. "לא היה לי הון משלי, היו לי שותפים. הם הביאו את ההון ואני הבאתי את הידע".
באף אחד מהראיונות הללו לא הסכים אלעזרא לחשוף את זהותם של אותם חברים. "הרווחתי את כספי באמצעות תעוזה, שנים טובות ועזרה משמים", הסביר.
סמל החברה של אלעזרא, מטבע אשקלוני עתיק, מוטבע בחזית המבנים במרינה יחד עם שלטי חברת גני מרינה הייטס, חברת ניהול הנכסים הנמצאת בבעלותו גם היא. שערוריית הענקת המרינה לשותפות זיסר-עופר נשכחה מהר מאוד לאלעזרא, שהפך לאיש המזוהה ביותר עם המרינה, הפעם מכיוון הכסף. את הדירות בפרויקט בנה גיסו של אלעזרא, הקבלן ישראל הנר, שקיבל גם הוא דירות בפרויקט הצופה אל המרינה. עו"ד שמעון וקנין, אחיו של ראש העירייה, ייצג באותם ימים את אלעזרא בכמה מעסקיו. ואפרופו קרובי משפחה של בכירי העירייה, עם רוני ירון, אחיו של מהנדס העיר, אלעזרא עושה עסקים בפרויקטים שונים אחרים.
הקריירה העסקית של אלעזרא הותירה כמה מעמיתיו ושותפיו פגועים בצדי הדרך. פעם אחת היה זה קבלן מקומי, פעם אחרת היה זה הגיס הנר שפעל רבות בגזרת אלעזרא ונותר בסופו של יום כמעט חסר כל. הנר היה קודם לכן מעשירי הדרום, הכתובת באשקלון לכל מי שנקלע לצרה או מחלה ונזקק לעזרה. היום, אחרי עימות עסקי קשה, הוא עובד כנהג מונית שכיר. ההתנגשות עם הגיס שהלך ותפס גובה מעסקה לעסקה הפכה את חיי המשפחה לבלתי נסבלים, והביאה לגירושיו של הנר מאחותו של אלעזרא. הנר מסרב עד היום להתייחס לפרשה.
במרס 2003, שנים אחרי שעזב את החברה הכלכלית וכשאף אחד כבר לא מזכיר לו את המכרז שלא היה לבניית המרינה, התפרסמה בעיתונות הכלכלית ידיעה קטנה: "הוועדה לבניין ערים באשקלון אישרה בישיבתה האחרונה את הקמת המרכז המסחרי החדש במרינה... מדובר במרכז שיוקם על שטח של 6,000 מ "ר... בשטח שנמצא בעורף המרינה ונושק אל המזח. הוא שייך לחברת מרכזי שליטה בבעלות יולי עופר מבוני המרינה, וליזם האשקלוני אלי אלעזרא. אלעזרא הוא זה שיבנה את המרכז".
3. צרות מבית: מי זרק רימון על אלעזרא?
בעוד אלי אלעזרא נחלץ משכונת העוני שבה גדל והפך לקבלן ואיש עסקים מוכר, חבר ילדותו פנחס בוחבוט התפתח לעבריין צמרת באשקלון. אלעזרא שמר איתו במהלך השנים על רמה כזו או אחרת של קשר. חיסולו של בוחבוט בשנת 99' על מיטת בית החולים בתל השומר הביא בהמשך להקמת "ועדת זיילר" ולמה שזכה לכינוי "פרשת האחים פריניאן".
זירת הרצח של פנחס בוחבוט ברקאי וולפסון
"יש לי חברים שגדלו לידי והידרדרו", אמר אלעזרא בעבר. "זיהיתי את נקודת ההידרדרות שלהם, וזה לא רק באשמתם. המחסור בבתים היה נורא, וזה מתכון בדוק להידרדרות... מה שמנע ממני להיות כמותם היה הבית, המודעות לצורך ברכישת השכלה וחינוך, וגם הרבה מזל. אני השתייכתי לקבוצה הרצינית, הטובה. קבוצה של חברים שלמדו יחד, היו במועדון יחד, וכך הגנו על עצמם".
כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" אחרי חיסול בוחבוט, סיפרה כיצד הלך אלעזרא אחרי ארונו, לצד הכחשות של איש העסקים את השמועות על "החברות האמיצה והקשרים העסקיים שהתקיימו בין היעד המודיעיני הכבד ובין הקבלן הגדול".
"גדלנו קומה מעל קומה והיינו חברים טובים", סיפר אלעזרא לעיתון, "אבל דרכינו נפרדו. רק לאחרונה התחדש הקשר כשפנחס שלח לי חבר בעניין דירה בבניין שלי. לפני חודש נפגשנו לקפה. שלום שלום וזהו".
שלושה חודשים לערך לאחר שנרצח בוחבוט הציתו אלמונים את רכבו של אלעזרא. "אלי הוא איש מקסים שאוהב לעזור", אמרה השבוע פרחיה, אלמנתו של בוחבוט. "היו הרבה שמועות על היחסים שלהם אבל אני לא יודעת להגיד שום דבר בעניין הזה. אני מאחלת לאלי הרבה הצלחה".
עם לכתו של בוחבוט נכנס לנעליו יגאל ג'אנו, שהפך בפרק זמן קצר לבכיר העבריינים בגזרה. ג'אנו היה בין רוכשי הדירות בפרויקט המרינה ולאחר מכן מכר אותן הלאה, כשהוא גוזר עמלה. בתקופה מאוחרת יותר הוזכר שמו של העבריין הבכיר כמי שעשה ממון מחול שכרה בהיקף גדול באחד ממתחמי חברת אפרידר בגבעת מגדל המים בעיר. פני הקרקע במקום השתנו בתוך תקופה קצרה. חקירת המשטרה בנושא הסתיימה בלא כלום. לדברי אלעזרא, הוא מעולם לא אישר לג'אנו ולאנשיו לכרות חול במקום.
סביב אחד מהפרויקטים שבהם עסק אלעזרא נקשרו השניים בעימות שהעלה את מפלס המתח ביניהם: מדובר במתחם לבנייה שבו היה מעורב לבד מאלעזרא גם גיסו הקבלן הנר. ג'אנו טען כי הוא אמור לקבל אחוזים עבור פעילות תיווך שביצע, לדבריו, מול בעלי הקרקע, בטרם זו עברה לאלעזרא. לדברי אלעזרא, הוא הבהיר לג'אנו שהאחרון "איננו זכאי לאחוזים מהעסקה הנדונה". ג'נו, אומר אלעזרא, ניסה לסחוט אותו.
אלעזרא, שבעבר ניסו עבריינים להיכנס כשותפים בעסקיו, היה מטרה להתקפותיהם. פעם אחת הושלך רימון סמוך למשרדי חברת אלבר באשקלון. באותו חודש הוצתו גם משרדיו. זמן קצר אחרי הוויכוח עם יגאל ג'אנו נזרק רימון רסס לחצר ביתו של אלעזרא. תלונה הוגשה במשטרה, אולם החקירה לא העלתה דבר.
כעבור חודשיים, בספטמבר 2004, ג'אנו, שלא חסרו לו יריבים באשקלון, נרצח בפיצוץ מכוניתו היוקרתית. אחיו, אחיינו בן הארבע ושני אנשים נוספים שהיו עימו ברכב נפצעו קל עד בינוני. "אומרים שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", אומר איש עסקים אשקלוני המכיר היטב את אלעזרא. "ואם זה נכון, אז כנראה שאלי היה צדיק".
"בסיטואציה שנוצרה", ממשיך את הדברים קצין משטרה שהכיר היטב את הכוחות השונים באשקלון באותם ימים, "אלי היה ללא ספק אחד מהאנשים שלא היו עצובים כשיגאל ג'אנו נעלם מהשטח".
4. מה שרק אלי יודע: עולם הנדל"ן מוכה בתדהמה
בשנת 2001 חלום הילדות של אלי אלעזרא כמעט התממש, כשמדינת ישראל פרסמה מכרז למכירת חברת אפרידר. מדובר בחברה ממשלתית שהוקמה באמצע המאה הקודמת ושימשה זרוע מבצעת של המדינה להשבחת קרקעות, לבנייה, לשיכון, לפיתוח ולמכירת דירות.
בני וקנין חוגג את הזכייה צילום: יחסי ציבור
עשרות חברות נדל"ן ובנייה מהגדולות במשק התעניינו במכרז. הנדיבות שביניהן לא היו מוכנות להשקיע אגורה מעל ל-60 מיליון שקל. הקבלן האשקלוני הצעיר, עם הון עצמי מוגבל (באותם ימים), שם 80 מיליון והשאיר את כל עולם הנדל"ן פעור פה. "זו היתה חברה מנומנמת, אבל חשבתי שמדובר בעסקה טובה", הסביר לימים אלעזרא. "החברה מחזיקה בכל השטחים על חוף הים מהמרינה באשקלון וצפונה, עד גבול השיפוט של ניצנים. כיום אני אחד היזמים הבודדים במדינה שיש בבעלותם רצועת חוף".
בטקס ההשקה החגיגי לאפרידר המופרטת, כשסביבו השמנה וסולתה של קהילת העסקים, כיבד אלעזרא את אמו בהסרת הלוט. "מבחינתי, אפרידר זו ליגה אחרת", הסביר אלעזרא. "אני, ילד משמשון, קונה את כל השכונה. זו אימפריה. היתה לי אמביציה מיוחדת. לקנות את חברת אפרידר שבנתה את שכונת אפרידר, מבחינתי יש לזה משמעות עצומה - לשבת עכשיו מול החצר של אפרידר, מגדל השן של הסנוביזם".
"אלעזרא הציע מחיר גבוה בהרבה מכל האחרים, ומחיר גבוה בהרבה ממה שהציע בעבר", נכתב אז ב"גלובס". "ייתכן שיש לו הערכות טובות יותר מלאחרים ביחס לערך השטחים של החברה. הוא היה בעבר מנכ"ל החברה הכלכלית באשקלון".
לאלעזרא אכן היו הערכות מצוינות. בתוך חודשים ספורים מהיום שבו רכש את אפרידר אישרו לו מוסדות העירייה בראשותו של בני וקנין, להוביל מהלך נרחב לשינוי פניה של צפון העיר. קרקעות שהופקעו בעבר על ידי העירייה לצורכי ציבור שבו לבעלות אפרידר. שטחי מסחר וריאות ירוקות מתוכננות הוסבו למגרשים לבנייה צמודת קרקע. קרקע ברחוב גדעון בן יואש, שהיתה מיועדת למסחר ול"שטח ציבורי פתוח" (שצ"פ), שינתה את ייעודה והיום נבנים עליה 41 קוטג'ים. בשכונת אשכולי פז, מקום מגוריו של אלעזרא, הותר לאפרידר להפוך שצ"פ ל-29 צמודי קרקע. ברחוב עתניאל הפכו 1.7 דונם ממסחר לארבע וילות. בשכונת ברנע בנתה החברה בנייני מגורים על מקומות שהיו מסומנים בתוכניות ככיכרות תנועה.
ההבדלים המדהימים בין התוכניות המקוריות לאישורי הבנייה שניתנו לאלעזרא ולאפרידר זכו להסבר מעניין: בעירייה אמרו אחר כך שהצבע בשרטוטי הכיכרות בתוכניות דהה באופן שהיה קשה להחליט אם מדובר בשטח ירוק השייך לעירייה או בשטח המיועד לבנייה. לבסוף הוחלט לאשר את הבנייה. "אם הייתי מעריך ששצ"פים יהפכו לבניינים ושתוכניות שתקועות 30 שנה יהפכו בתוך יום למגדלים, הייתי מציע גם 180 מיליון", אומר קבלן שהתעניין ברכישת אפרידר. "אני מסתכל על מה שקורה היום בשטח ומרגיש מטומטם. לקראת המכרז תמחרנו את השטחים שהעירייה הפקיעה באפס. אלי אלעזרא הצליח לבנות על הכל".
ראש העיר בני וקנין לא מבין על מה המהומה. "אתה יכול להגיד שהאדם גדל באשקלון ולכן הכיר את העיר ויכול היה לנווט בה. יותר קל לו באזור שלו, שהוא נושם אותו".
5. ותודה לעירייה: השטחים הפתוחים נמחקים
בין כל התוכניות המעודכנות באשקלון, בולט במיוחד הפרויקט המכונה ברנע ב'-ג'. מדובר בשטח חולי הממוקם באחד האזורים היפים בעיר, במקום המשקיף על חוף הים, מצפון למרינה. בתוכניות המקוריות משנות השישים תוכננו במתחם הזה, שמפותח בידי קבלנים שונים, כ-600 צמודי קרקע עם רצועות ארוכות של ריאות ירוקות בין שורות הבתים. בין המתחם הזה לבין הים מפרידים כביש וכ-100-150 מטרים בערך, הכוללים גם את חוף הים ואת המצוק המתנשא מעליו.
חוף הים באשקלון אדי ישראל
רצועת החוף הזו שמול המתחם המיועד לבנייה נמצאת בבעלות חברת אפרידר, ובתב"ע הישנה היא יועדה בעיקר למלונאות. אלא שמעבר לעובדה שלפיה תנאי השטח כמעט לא מאפשרים בנייה במקום, הרי החוק לא מתיר לבנות במרחק של מטרים ספורים מהמים אפילו דוכן פיס. לכך יש להוסיף את העובדה שבתי מלון באשקלון הם השקעה בינונית למדי, כך שהיכולת של אלעזרא להפיק רווח מרצועת החוף שלו היתה ככל הנראה מוגבלת למדי.
אלא שזמן קצר לאחר הפרטת אפרידר, בא אלעזרא לראש העירייה וקנין עם הצעה לתוכנית חדשה ומהפכנית "לרווחת התושבים". במסגרת הסכם עקרונות שנחתם ב-2001 בין העירייה, חברת אפרידר ואחרים, "ויתר" אלעזרא על הקרקע שבבעלותו על חוף הים (זו שממילא היכולת להפיק ממנה משהו היתה מוטלת בספק), ובתמורה קיבל זכויות בנייה של 110 קוטג'ים על חשבון הריאות הירוקות של השכונה הסמוכה, המתוכננת מול הים. הקרקע באזור הזה מוערכת במחיר שנע בין 100 ל-200 אלף דולר למגרש, כך שאלעזרא עשה עסקה לגמרי לא רעה.
"לא היה כאן שום דבר לא חוקי", אומר גורם בכיר בעירייה המעורה בתחום הנדל"ן, "אבל יכול להיות שהיו בתהליך הזה כמה דברים מעוררי מחשבות. בסבירות גבוהה התשלום ששילמה אפרידר לעירייה שווה אפס".
הריאות הירוקות שתוכננו על המפות הוחלפו בשורות על גבי שורות של מגרשי בנייה של אלעזרא, שסומנו בצבע חום. "צריך להבין שהמהלך הזה יביא לירידת ערכם של למעלה ממאה מגרשים שבתוכנית הקודמת יכלו לנשום אוויר או לראות גינה ציבורית ליד הבית ועכשיו נסגרו בהמוני קוטג'ים מכל עבר", אומר אותו גורם בעיריית אשקלון.
בשלב זה התוכנית עדיין לא הופקדה, אבל כל זה לא הפריע לחברה הכלכלית של עיריית אשקלון להשקיע בשטח סכומי כסף גדולים בתשתיות שישמשו גם את תוספת הבנייה המתוכננת. אם מתנגדיה הרבים של התוכנית יצליחו לעצור אותה, יירד כל הכסף הזה לטמיון. אלעזרא עשה בעבר מאמצים גדולים שהמתחם ייכלל במסגרת תוכנית המתאר הארצית כהקצאת קרקע עבור מפוני גוש קטיף.
"אם השינויים המוצעים על ידו היו נכללים בתוכנית המתאר הארצית אי אפשר היה לתבוע ממנו על פי חוקי התכנון והבנייה על היטלי השבחה וירידת ערך", מסביר הגורם בעירייה. עתה, לאחר שהלחצים לא נשאו פרי ותוכנית המתאר הארצית השאירה אותו בחוץ, "ייאלץ" אלעזרא לשלם לעירייה היטלי השבחה בשווי מחצית המגרשים. הרווח שיישאר לו יכול עדיין להגיע לעשרות מיליוני שקלים.
נושא קרקעות אפרידר עלה כמה פעמים במועצת העיר, בדרך כלל מבלי לעורר סערה גדולה. בינואר 2003, כשעל הפרק עמדו חילופי קרקעות נוספים בין העירייה לאפרידר, ביקש חבר המועצה יוסי אסדו להביע את הסתייגותו. "אני מצטער לומר שבזמן האחרון עיריית אשקלון מרבה להעביר לחברת אפרידר זכויות בשטחים שפעם היו שטחים מופקעים לצורכי ציבור או שטחים פתוחים. הדבר הזה צריך להדאיג", אמר אסדו.
מי שהרגיע בשם העירייה את חבר המועצה המודאג היה סגן ראש העירייה, אלי שבי. שבי, חבר מועצה ותיק ומי ששימש בעבר כממונה על מחלקת ההנדסה וכיו"ר ועדת המשנה לתכנון ולבנייה ועסק רבות בקרקעות אשקלון, הפך זמן לא רב אחר כך למנכ"ל חברת אפרידר.
אלעזרא: לא היו שום הטבות
עו"ד מיבי מוזר, פרקליטו של אלי אלעזרא, מסר בשמו את התגובה הבאה לטענות בכתבה: "מרשי הוא איש עסקים שילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת שמשון באשקלון. מרשי יצא ללימודים, חזר לאשקלון וממשיך להתגורר בה. הוא גאה בתרומתו לשגשוגה של העיר והשקיע את שנותיו, מרצו וכספו על מנת לתרום לפיתוחה.
אלי אלעזרא ראובן קסטרו
"מרשי סבור שאין זה ראוי ואין זה מכובד להתווכח או להגיב על דוח מבקרת המדינה שעניינו בדיקה שנערכה לפני 15 שנה, שפורסמה לפני 13 שנה ואחרי שחלפו 15 שנה מתום תפקידו של מרשי בחברה.
מרשי כיהן כמנכ"ל החברה הכלכלית באשקלון מסוף שנת 89' ועד סוף שנת 93'. המרינה באשקלון נועדה להיות עוגן לפיתוח העיר, וטופלה בפועל משנת 86'. המכרז והיוזמה היו משותפים לעיריית אשקלון ולחברה ובפיקוח ועדת המכרזים. ההסכם שנכרת אושר על ידי מועצת העיר ומשרד הפנים.
"עסקת המרינה התרחשה בשנת 95', שנתיים לאחר פרישתו מהחברה הכלכלית, ארבע שנים לאחר חתימת ההסכם עם היזמים. אין קשר בין העסקה שנעשתה עם היזמים בשנת 91' ובין העובדה שחמש שנים לאחר מכן שימש מרשי, בשל כישוריו המקצועיים והמנהליים, כמנהל פרויקט בנייה וקיבל שכר כמקובל בפרויקטים מסוג זה. מר הנר, שהיה קבלן הביצוע הגדול ביותר באשקלון, ואולי בדרום כולו, אכן שימש באותה עת על פי בחירת המזמין כקבלן הביצוע של הפרויקט וגם בכך אין פסול.
"לא ברור איזו רלוונטיות יש לשמות חבריו האשקלונים של מרשי שהיו שותפיו בשעה שהחל את דרכו בעסקים. עם זאת, ולמעלה מהצורך, יצוין כי חבריו של מרשי שאליהם התכוון בראיון כזה או אחר הם סלומון כהן, אברהם כהן, אפרים הניג ושמשון גבאי, כולם חברים ושותפים ישרי דרך.
"כל ניסיון לכרוך את שמו של מרשי בשמו של יגאל ג'אנו הוא חסר שחר. הקבוצה שבבעלות מרשי מכרה אלפי יחידות דיור ברחבי הארץ בכלל ובאשקלון בפרט. יגאל ג'אנו, איש אשקלון, ניסה לייצג מספר מועט של לקוחות שביקשו לקנות דירות בפרויקטים שבבעלות מרשי. מרשי לא יכול למנוע מאיש, לרבות אותו ג'אנו, לנסות להתפרנס כחוק. כשניסה אותו ג'אנו לסחוט את מרשי, הוא הגיב כחוק.
"יגאל ג'אנו לא היה זכאי לקבל ממרשי אחוזים כלשהם בקשר למתחם הנזכר. מרשי הבהיר לג'אנו כי אין הוא זכאי לאחוזים מהעסקה הנדונה. דרישתו של ג'אנו היתה ניסיון סחיטה נואל שנעשה נגד מרשי, שבגינו הגיש מרשי באופן מיידי תלונה למשטרה. זמן קצר לאחר מכן הושלך רימון לרחבה שליד בית מרשי.
"יגאל ג'אנו או מי מאנשיו מעולם לא קיבלו ממרשי אישור לכרות חול. חברת אפרידר מתקשרת עם גופים שזהו עיסוקם על מנת לכרות את החול המצטבר כנדרש על ידי רשויות החוק על מנת למנוע תקלה לציבור.
"מר ירון הוא מתווך ויזם וכמו בני אשקלון רבים מסייע במכירת דירות. אין לכך קשר לעיסוקו של אחיו, אשר ממילא ממדר עצמו מעיסוק בכל מה שקשור לפרויקטים שמר ירון מעורב בהם. עו"ד וקנין הוא חבר ותיק של מרשי מאשקלון ושימש כעורך דינו בהזדמנויות שונות מיום שקיבל את רישיונו לעסוק בעריכת דין. מרשי רואה באספקת מקורות פרנסה לתושבי עירו ערך חשוב.
"שינוי ייעוד קרקע לא עמד במרכז פעילותה של חברת אפרידר. רכישת אפרידר לוותה בתוכנית עסקית מקיפה לפרויקטים רבים, לרבות טיפול בחוב כספי כבד. במרכז העסקה עמדה סוגיה של ניצול קרקעות זמינות לבניה באופן מיידי, טיפול ושיווק מלאי יחידות הדיור שהיו בבעלות החברה. הסיכוי לשינוי יעוד קרקעות היה חלק מזערי מעסקת הרכישה של אפרידר. במסמכי הרכישה של אפרידר יש התייחסות מפורשת לנושא שינוי יעוד הקרקע במספר פרויקטים של אפרידר. לפיכך, היה נושא זה גלוי וידוע לכל המתמודדים במכרז ולא היה למרשי שום יתרון בעניין.
"פיתוחו של מתחם ברנע ב'-ג' היה תקוע שנים ארוכות. רצועת החוף הנחשקת אכן היתה בבעלות אפרידר ואילו הרצועה בעורף השטח הבנוי היתה בגדר שצ"פ בבעלות העירייה. אפרידר הציעה לעירייה להעביר לציבור תושבי אשקלון את רצועת החוף שתיועד לרווחת העיר אשקלון ותושביה, לכל שימוש שהעירייה תועיד לה למטרות ציבור, כמקובל בערי חוף. בתמורה תקבל אפרידר לאחר שיסתיימו ההליכים כחוק זכויות בנייה ברצועת העורף, שעמדה שנים כאבן שאין לה הופכין, גם בכך צמח יתרון לעיר ולתושביה. יצוין כי כל הגופים הירוקים בירכו על הרעיון שכתוצאה ממנו זכה הציבור בבעלות על רצועת חוף".
בני וקנין: לא קידמתי דבר עבור אלעזרא
בני וקנין, ראש עיריית אשקלון, אמר בתגובה לכתבה כי "לאחר פרסום דוח מבקרת המדינה, ביקרה המבקרת באשקלון וכתבה לנו מכתב לפיו לאור הפרויקט המורכב של המרינה, ההתנהלות שלנו היתה בסדר.
"תוכנית שכונת ברנע הוכנה בשנת 53' לפי סגנונם של עשירי דרום אפריקה והיא כללה וילות ומאות דונמים של שטחים ירוקים. בכל תוכנית ניתן להפקיע עד 40 אחוזים לצורכי ציבור, אולם במקרה הזה הופקע הרבה יותר. מדובר היה בתוכנית למיליונרים, שכן לעירייה אין יכולת לתחזק את השטחים הללו. שצ"פים שינו את יעודם על ידי אפרידר הממשלתית כבר בשנת 79'. דאגתי בעבר ואני דואג היום לעיר ולא לאפרידר. לא קידמתי דבר עבור אלי אלעזרא. אפרידר הגישה בקשות לשינוי ייעוד וטופלה עניינית, כאשר לא אני טיפלתי בדברים ובכל המקרים הטיפול הסתיים לאחר תקופת כהונתי בראשות העירייה.
"לגבי שכונת ברנע ב'-ג', במקום היו מגרשים ירוקים בהיקף שאותו היה קשה לפתח. הסכם העקרונות שנחתם במקום עם אפרידר לא שווה עדיין דבר, משום שלא עבר אישור של רשויות התכנון ואם אלו לא יאשרו אותו, הוא לא יקודם".
נא להמתין לטעינת התגובות
