דידי לוקאלי - הגרסה הקולינרית
"חשוב לי להבהיר - שאנשים לא יבואו אליי לחפש דילים. בשביל זה יש את רמי לוי, שילכו לשם. אני מגיש אוכל טוב ונותן שירות טוב, ונראה לי שאנשים מוכנים לשלם על זה. שף דידי בן ארוש לא מודאג מהמשבר הכלכלי ופותח מסעדת גורמה חדשה בירושלים
שמעת שטעים שם? אולי זה נכון, אבל הסיכוי שטבח זב חוטם יחריב לך את הפילה הוא מוחשי וברור, ההסתברות שהמלצרית תעוות לך את דרגת העשייה היא גבוהה, והאפשרות שהבשר נקנה בקצביה ברשות הפלסטינית גבוהה יותר מהמשך הסכם הרגיעה בעזה.
ככה זה במסעדות, אין באנקר, כל ממזר מלך וכל קבלן עם עודף מזומנים חושב שהוא פותח את הדבר הבא בשמי הקולינריה המקומית. האחריות? כולה על הלקוח.
מנגד, אם מסעדת "קבלייר" הייתה מופיעה בטופס הטוטו, כל פרשן א היה מסמן 1 באנקר. 15 שנה דידי בן ארוש, הבעלים הגאה של "קבלייר", מוציא את אותו אנטריקוט משובח; אין החלקות, אין טעויות, הטעם נשאר בדיוק אותו דבר. על גבול הדיוק המולקולרי.
הזמן ב"קבלייר" פשוט עצר מלכת, כאילו ירושלים לא עברה אינתיפאדה ומגה מיתון, כאילו לא היו שני ראשי עיריות שמחקו אותה ביסודיות. בתקופה של משבר עולמי, שבה מסעדות קצה (גורמה) נסגרות כמו פטריות שיטאקי אחרי הקפצה במחבת, "קבלייר" ממשיכה להיות הבאנקר האולטימטיבי. כל פילה מלמיליאן.
"היום אני רגוע יותר, לא שובר צלחות, לא זורק סירים. הכי קל זה לצעוק על מלצרית ששכחה מנה ולהשבית אותה לכל המשמרת. היום אני אומר לטבחים שלי: 'להיות קריזיונר זה פאסה, החוכמה היא לנהוג בקוליות. יותר קל לחיות ככה"
(דידי בן ארוש, השבוע)
בן ארוש (39), פרוד ואב לרומי בת השנה וחצי, שאותה הוא מגדיר אהבת חייו, הוא אחת הדמויות המוכרות בעיר. הילד הרע של הקולינריה הירושלמית, שנקלע לתגרות ולעימותים לרוב, התרכך לאחר בישול ארוך. על אש גבוהה, במקרה שלו. המטעמים שלו נשארו כפי שהיו, הזמן כאמור לא נגע במרקם או בטקסטורה שלהם, מה שלא ניתן להגיד על בן ארוש עצמו, שעבר תהליך התבגרות מואץ. 15 שנה לאחר שפתח את "קבלייר", בן ארוש נשמע מעודן יותר, שלם יותר, בטוח בעצמו ומוכן לקחת סיכונים. הסיכון הראשון כבר הגיע, עם פתיחתה של המסעדה החדשה שלו, "ביסטרו D", בפרבר ההוא, המכונה מבשרת.
שמרנות היא מילה גסה בתחום המסעדנות. כל שף שעבר חצי השתלמות בבית ספר מפוקפק חושב שהוא ג'יימי אוליבר. הפלצנות הפכה לערך קדוש ושילובי הטעמים הביזאריים כבר מזמן הפכו לפארסה מגוחכת. הכול הולך עם הכול: כבד אווז עם בננות, שוקולד עם צ'ילי, סופלה עם חצילים ועוד שלל דיסוננסים מקוממים.
תוסיפו לזה את העובדה שמסעדות רבות עוסקות בעיקר באקזוטיקה של המנות ופחות בהשגת חומרי גלם ראויים, ותקבלו מאות בתי אוכל שטובעים בבינוניות משמימה.
בן ארוש הוא שמרן בן שמרן, ומשם ככל הנראה נובע כוחו. "קבלייר" היא אי של יציבות, המושך אליו את מה שנשאר מהאליטה בירושלים, וכמובן גם את הדיפלומטים
- איך זה שאדם כמוך, שנחשב אימפולסיבי, מתגלה כגדול השמרנים?
"אתה חייב להבין שכשאתה שמרן יש מי שיכול לראות בך חסר מקוריות, חסר יצירתיות וחסר רצון לשנות. מסעדה שונה מהבית שלך. אם תבוא אליי לבית, בכל יום אני יכול לעשות לך משהו אחר. במסעדה אתה אמור להכשיר פרקטית צוות: אתה לא יכול לבקש מהצוות לעבוד על מנה חדשה ולמחרת, בום, להכניס מנה אחרת", מסביר בן ארוש. "תן להם את הפרקטיות. תן להם מנה חדשה רק אחרי שהתמקצעו על קודמתה.
אל תשכח שיש משמרת צהריים ומשמרת ערב, אל תשכח שיש טבחים שעושים את אותה מנה. את הלקוח זה לא מעניין, הוא רוצה שהמנה תצא באותה איכות, צריך לתת לה את פרק הזמן המתאים. מעבר לזה, אני מאמין שבמסעדה כמו 'קבלייר' יש אנשים שחוזרים לאותן מנות ספציפיות, שלא ירדו מהתפריט כמה שנים.
אמנם אני משנה חופשי, ולפחות פעמיים-שלוש בשנה התפריט מתחדש, חורף~קיץ~אביב; אבל יש מנות דגל, ואני מתכוון ללכת עם זה. זה המוטו שלי. סינטה טלה על קוסקוס, כבד 'קבלייר', טורנדו רוסיני וולקנו שוקולד - הן לא זזות מהתפריט. תוריד אותן, ולקוחות ירוצו אחריך עם אלות. את מוח העגל, למשל, הורדתי ולקוחות פשוט כעסו עליי. אמרתי, 'חבר'ה, או~קיי, לא צריך לכעוס', והחזרתי אותה".
אז אתה לא מהשפים המחנכים.
"ממש, אבל ממש לא. שמע, אם יבוא לקוח וירצה סטייק פילה עם חומוס ושקשוקה, אגיד לו, 'אדוני, לך תעשה את העניין הזה אצלך בבית'. אבל אם אני ממליץ ללקוח לא לאכול אנטריקוט וול דאן והוא מתעקש, מה אני אגיד לו? 'אני לא מוכן, זה הורס את הבשר. הבשר יכעס עליך בעולם הבא'? נו, באמת. אם הוא רוצה וול דאן, הוא יקבל. הוא הלקוח, ואני יכול רק להמליץ לו מראש".
- "מסעדה זה קצת סאדו-מאזו, ובעיקר להתעלל בעצמך. זה בא על חשבון אורח חיים, זה בא על חשבון להתחתן בגיל נורמלי, ילדים בגיל נורמלי, חיי משפחה תקינים. להיות ימי שישי בלילה בבית. אין ספק שכל דבר בא על חשבון דבר אחר"
בן ארוש מעיד כי הוא עבר התעללות עצמית. הוא צודק. עשר שנים הוא לא עזב את המטבח, שבעה ימים בשבוע, שתי משמרות ביום. אין מנה שלא עברה בדיקה קפדנית שלו. הוא קונטרול פריק מהזן הקשה.
איך עומדים בזה, נפשית ופיזית?
"לא יודע. אני באמת לא יודע. אני רואה את החבר'ה שלי, שהם טבחים כריזמתיים והכול- הם לא עומדים בזה. שאפו לעצמי, באמת, בשיא הצניעות. לאט~לאט התמקצעתי והכשרתי צוות, למדתי לסמוך על אנשים, ויכולתי להרשות לעצמי לשחרר קצת. תראה, לא באתי עם הרבה כסף מהבית. זה היה תהליך, בכל פעם לבחון אם יש אפשרות להביא עוד עובד ולשלם לו, להעלות את המשכורות. הכול התקדמות.
"תוסיף לזה את האלמנט של לא לוותר ולעבוד עם מיטב הפרודוקטים (חומרי גלם - א"מ) כל הזמן. לא היה קל, בכלל לא. אם הייתי בתל אביב, הייתי מצליח הרבה קודם ועושה הרבה מאוד כסף. היום אני לא מתלונן, 'קבלייר' היא מוסד בירושלים ועובדת יפה. היא נחשבת אחת המסעדות הטובות בעיר. אני מאוד גאה בהישג שאליו היא הגיעה", מסביר בן ארוש.
"קבלייר" נפתחה באפריל 1993. הביוגרפיה של בן ארוש טרום הפתיחה כוללת לימודים בתיכון רנה קאסן, שירות קרבי כחובש בגדוד 51 של גולני, ולאחר השחרור - אבטחה במזרח העיר. הוא מתגורר במרכז העיר ובתו הקטנה מתגוררת עם זוגתו לשעבר ברחביה.
"יש בינינו יחסים מצוינים ואני רואה את בתי בכל יום, היא אהבת חיי והסיבה לכך שהפכתי לאדם רגוע ושקול. אנחנו מגדלים אותה יחד עם המון אהבה", מתפייט בן ארוש.
איך לעזאזל הגעת מלהיות אימת מזרח העיר לשף של מסעדת גורמה?
"זה היה תחביב שעם השנים הפך למקצוע. תמיד אהבתי לבשל, בעיקר בבית. בימי הולדת תמיד קנו לי ספרי בישול של ישראל אהרוני ואחרים. הייתי הבשלן של החבר'ה, וכשהיינו יוצאים למסעדות אני הייתי זה שמזמין יין. גם בפיקניקים הייתי מכין כל מיני דברים ומשחק עם אוכל, אבל זה היה מאוד חובבני".
זה בא מהבית או ממך?
"אח שלי מבשל נפלא, אבל ברמה של בית. אפשר להגיד שלקחנו את זה מאמא (פיפין - א"מ). אמנם היא מבשלת שונה, בעיקר אוכל מרוקאי, אבל ברמה גבוהה מאוד. עד היום, בשבתות אנחנו מתקבצים שם, ועד היום בתפריטים שלי אני לוקח דברים מבית אמא. למשל, יש מעין תבשיל מרוקאי של חומוס עם בשר, אז הייתי משדרג טעמים מסוימים ומגיש את החומוסים עם שרימפסים.
"יש גם פחזניות נפלאות עם כבד, מרנגים מיוחדים שלה ועוד ועוד דברים שלקחתי לעצמי. בגדול מה שאני מעריך אצלה אלה הניקיון והאסתטיקה בבישול. אתה יודע, אוכל מרוקאי, כשהוא מבושל ומעורבב, לא תמיד נראה אסתטי. מצד שני, אתה חייב לראות איך אמא שלי עושה סלט מטבוחה. תאמין לי, אף תכנית בפריים טיים לא הייתה מתביישת באסתטיקה שלה. אהרוני, למשל, ושפים מפורסמים אחרים מתים על האוכל של אמא שלי. הרבה פעמים הזמנתי אותם בשבתות, ולאחר מכן הם היו מתקשרים לאמא שלי למחרת ומבקשים את המתכון".
אז היא נתנה לך את ההכשר למקצוע המסוכן הזה?
"אמא שלי אישה טובה, כל מה שהילדים שלה רוצים טוב לה. ההורים לא בחנו אותנו בזכוכית מגדלת, תמיד היו גאים בנו בכל מה שעשינו. מה שהיה טוב לי, היה טוב לה. למרות שהיו תקופות שונות, אתה יודע איך זה אמא מרוקאית: 'הבן שלי עובד קשה מדיי, הוא צריך לנוח'. היא נורא אוהבת לבוא לפה עם חברות שלה ולהשוויץ. אבי ז"ל היה פנסיונר של האוניברסיטה וכולם בברנז'ה שלו הם לקוחות פה. הם מספרים לה שנהנו ב'קבלייר' וזה גורם לה לאושר רב".
אין לה בעיה עם חסרונה של תעודת הכשרות?
"לא, לא, לא. סבתא מצד אבא הייתה אישה מאוד דתייה, אבל בבית אף פעם לא דיברו על זה. ההורים שלי חינכו אותנו לפי 'תחיה ותן לחיות', תעשה מה שטוב לך. אמנם אי אפשר להגיד שהיינו מבשלים בבית שרימפס וחזיר, אבל פה במסעדה אני עובד בימי שישי, עושה פירות ים ומערבב חלב ובשר".
מה עם החיה ההיא שמתפלשת בבוץ?
"חזיר, לא", עונה בן ארוש בהחלטיות.
כי זה לא שווה את זה?
"יש בזה משהו עקרוני. מעין קו אדום. אני יכול להגיד לך שאני לא מרגיש פה פספוס אדיר, שאני מפסיד או גורם ללקוחות שלי לפספס. יש דברים אחרים, אנחנו חוטאים במספיק דברים אחרים".
"היה מאוד חשוב לי להוציא כל מנה ומנה. בעשר השנים הראשונות לא זזתי מהמטבח"
את "קבלייר" רכש בן ארוש ללא ידע מקצועי וללא הון עצמי של קבלן מצוי. עיקר הבעיה היה שהוא קנה מסעדה כושלת בעלת מוניטין מפוקפקים.
"הייתי מקבל בהתחלה שולחן~שולחן", נזכר בן ארוש, ולא בערגה רבה. "נכנסים אנשים למסעדה, רואים שני שולחנות והמלצרית אומרת שהמסעדה מלאה. זה היה התנאי שלי: לשרת שני שולחנות כמו שצריך ולעמוד בקצב, לא הייתה לי את הפרקטיקה ומספיק ידע. למזלי, אחי היה - ועד היום - מעורב בייעוץ גסטרונומי וכלכלי".
הוא שותף שלך?
"אה, כן. הוא שותף בכל מה שאנחנו עושים. המסעדה שהייתה שם לפנינו הייתה מאוד כושלת, וגם לה קראו 'קבלייר'. חשבתי שאני אהנה מלקוחותיה, מה שהתברר כטעות נוראית. למקום היה שם רע מאוד, ככה שזה לא היה להתחיל מאפס, אלא ממינוס. הייתי צריך לספר לכולם שזה לא 'קבלייר' של פעם אלא שלי".
למה לא החלפת את השם?
"שאלה טובה, שאלה טובה. אם הייתי יודע את מה שאני יודע היום, הייתי משנה. באמת חשבתי שאני אוכל ליהנות מהלקוחות הקודמים".
זה נדיר להפוך מותג רע למצליח.
"זה היה כרוך בלא מעט מאמץ ועבודה קשה, אין ספק. אבל עם הרבה סבלנות והתעקשות והתמדה ורצון להצליח, זה עשה את שלו. התוצאות מדברות בעד עצמן, 15 שנה ש'קבלייר' קיימת. זה לא דבר של מה בכך, אין הרבה מסעדות כאלו בארץ. ועל אחת כמה וכמה בירושלים, שזו עיר ענייה שעברה אינתיפאדה, ושיש בה שילוב של חילונים, ערבים ודתיים.
רוב הכסף הגדול מסתובב בתל אביב, כך שזה באמת היה עניין של כוח רצון. לא לוותר. מובן שהידע היה בסיסי וחובבני בהתחלה, אבל עם השנים שילבתי את זה עם הרבה נסיעות לחו"ל, ועם קשרים טובים. אני זוכר שבתחילת הדרך חשבתי ללמוד ב'קורדון בלו' בצרפת, אבל זה היה כרוך בהמון כסף. הקורסים עצמם יקרים מאוד, 150 אלף שקל. לא היה לי את זה.
"כשהיו חגיגות ה~3,000 לירושלים, השף שלום קדוש הזמין אותי לבקר שף צרפתי מפורסם בשם פייר טרואה גרו, מהחמישייה הפותחת בעולם. אני מדבר את השפה והוא הזמין אותי אליו לבוא להשתלמות. זו הייתה ההשתלמות הראשונה שלי, שנה אחרי הפתיחה. אחרי זה המשכתי לעוד כמה סטאז'ים, ב'לה קרייר'; ב'רייס', הצמוד ליקב 'פומרי'; וב'שלו רום'. עבדתי גם ב'נובו' בניו יורק. כך התמקצעתי".
אז מי היה במסעדה בזמן שלמדת?
"בסטאז'ים הראשונים פשוט סגרתי את המסעדה, ונסעתי. אחר כך הייתה לי מסעדה יותר יציבה והיה לי כבר צוות שיכולתי להשאיר פה. בהחלה הייתי מאוד קנאי למנות שלי, ידעתי שזה דבר בסיסי שהמסעדה צריכה".
איך הגעת בלי כסף לרמה כזו של חומרי גלם?
"הבנק נתן לי סכום מסוים, וכל יום הייתי צריך ללכת ולתת הסברים למנהל הבנק כמה הרעיונות שלי טובים, על כך שאני מסתכל לטווח ארוך, כמה אני מאמין במה שאני עושה וכמה אני חושב שזה יקצור את הפירות. הסברתי שגם אם על לקוח ספציפי או על ערב מסוים לא הרווחנו, האנשים שיצאו מרוצים הם שגרירים לעתיד ויחזרו שוב. וזה באמת היה ככה".
ישר כיוונת לאליטה הירושלמית, או מה שנשאר ממנה?
"מן הסתם. זו מסעדה יוקרתית שעובדת עם חומרי גלם יקרים, והיא מתומחרת בהתאם, למי שיכול להרשות לעצמו. אלה אנשים שמרשים לעצמם לבוא בימי הולדת או באירועים מסוימים. יש כאלה שיש להם את היכולת לבוא פעמיים-שלוש בשבוע לאכול וליהנות פה. היום 'קבלייר' היא מסעדה אירופית לכל דבר: באים לכאן כל השגרירים, הדיפלומטים והכתבים הזרים. זו מסעדת הבית שלהם".
איך שרדת את האינתיפאדה?
"לא הסתדרתי, כמו כולם בעצם. 200 מ' מפה היו פיגועים. כולם באותה בועה, כולם באותו חרא. למזלי, אני נחשב ישר ושמי הטוב הולך לפניי. ספקים הכירו אותי והבינו את המצב. היו תקופות שהייתי מושך ספקים ואומר להם: 'חבר'ה, אני צריך עוד אשראי'. היו קטעים קשים שבהם המחשבה על סגירה עברה לי בראש. לא מעט פעמים. שמע, זו עיר קשה. עיר קשה, ועברתי פה טו מאץ'. רבאק, מה אני צריך את זה? אבל זה בסדר".
- "אני מרגיש מספיק חזק היום מבחינת צוות, מבחינת יכולות וניהול. בהחלט היו לי לא מעט תכניות לפתוח מקום בתל אביב. באחד הימים אעשה את זה. מבחינה כלכלית זה יהיה מאוד נכון, מאוד נכון. אין לי סיבה עקרונית לא לעשות את זה. למעט זה שצריך למצוא משקיע או להביא הון עצמי ולפתוח מסעדה, ולאט~לאט. עכשיו מבשרת. הנה, זה עוד צעד לשפלה"
בניגוד לחצי מתושבי ירושלים שעזבו לתל אביב, בן ארוש לא התפתה עדיין ללכוד את הררי המזומנים השוכנים במישור החוף. הוא דווקא מבקש להעביר את המוסד שלו למקום נוח ונינוח יותר.
"החלום שלי הוא למצוא מקום עם מטבח כמו שאני אוהב, גדול. עוד קצת מקומות ישיבה, קצת יותר גדול ונוח. ואז לבנות שם את 'קבלייר'. החלום הוא שרומי תמשיך אחריי, אבל שיהיה לה יותר נוח. בכל זאת, המטבח פה קטן ומוגבל, השירותים קטנים. התנאים פה מאוד קשים. אם המסעדה הזו לא הייתה כזו טובה והניהול לא היה כמו שהוא היום, לא היינו שורדים פה. זה חלום חיי, מבנה פרטי עם חצר, עם נוף מדהים, כמו מסעדות בחו"ל".
בכל זאת, איך לא עברת לתל אביב? המחזור שלך היה קופץ פלאים.
"כן. למרות שאם הייתי עובר לפני שמונה או עשר שנים, הייתי צריך לעמוד בקצב של הטרנדים הקולינריים ולא הייתי יכול לעשות את מה שאני מאמין בו.
"אבל היום אני עם עמוד שדרה ומאוד מאמין בעצמי. אני מאמין באוכל שלי, בשירות שלי ואני רץ למרחקים ארוכים. אני לא שף קמיקזה. בתל אביב מסעדות הן נורא במודה כל הזמן. אם אתה לוקח מסעדה ורוצה לעבוד שנה וחצי – אז יאללה, תהיה מודרני.
ברגע שאתה רץ למרחקים ארוכים ואתה רוצה להיות יציב, פה זה מתאים. כבר עשר שנים יש אצלי מנה של פפר סטייק. אנשים נהנים מאותו דבר בדיוק.
אתה חושב שזה קל?", הוא כועס פתאום. "טוב, מה אני מכניס את האנשים לבעיות שלנו? יש שחיטה, אין שחיטה, יש פילה טוב אין פילה טוב. זה כאב הראש שלי. אני מתמודד עם ארבעה-חמישה ספקים, ומכל אחד אני לוקח את הכי טוב. כנ"ל בעניין הניהול, אני לא אתפשר עם מלצריות, על השירות שלהן, על ניקיון. ביום שבו אתפשר אסגור את הבאסטה ולא יהיה לי מה לחפש פה".
אז מבשרת זה פתרון ביניים?
"'ביסטרו D' היא מסעדת שף שכונתית", מסביר בן ארוש את הבחירה הלא שגרתית למיקום המסעדה החדשה. "יש קהל יעד גדול במבשרת שצמא למקום כזה".
אז מה זה בעצם, סניף נוסף של "קבלייר" רק בלי מפות על השולחן ובלי אווירה מחייבת?
"נקרא לזה 'קבלייר' לייט. המחירים, כמובן, יהיו סבירים יותר. אבל חשוב לי להבהיר - שאנשים לא יבואו אליי לחפש דילים. בשביל זה יש את רמי לוי למעלה, שילכו לשם.
"אני מגיש אוכל טוב ונותן שירות טוב, ונראה לי שאנשים מוכנים לשלם על זה. יהיו מנות של נקניקיות והמבורגר ב~60 שקל, אבל גם את הפילה שלי, ב~150 שקל. העובדה שזה יהיה במבשרת לא מחייבת שזה יהיה זול. לא אהפוך לחומוסיה כי הקהל דורש, אעדיף לסגור. אשמח גם לראות אצלי זוג בטרנינג שבא לכוס יין וגבינת עזים. אני רוצה גם משפחות שיבואו לארוחה קלילה, כשלאישה לא יהיה כוח לבשל".
"כמעט ואין לי זמן לאכול בירושלים, אני יודע שזו לא תשובה דיפלומטית. אני חוטף פה משהו בבר או מארגן לי משהו בבית, או מזמין פיצה. מובן שיש גם ארוחות משפחתיות אצל אח שלי ואצל אמא שלי.
פעם זה היה קטע, המון נסיעות לחו"ל, איפה לא אכלתי, את כל פריז חרשתי, הייתי רעב לזה. זה לא בא מתחושה שאין לי היום יותר מה ללמוד, זה פשוט מסוג הדברים שעוברים לך. היום אני לא מסוגל לשבת שש שעות במסעדת שלושה כוכבי מישלן ולאכול 13 מנות. אני יכול לחטוף עצבים על המלצר, אין לי סבלנות לזה".
לקראת סוף שיחתנו אני מבחין בקעקוע שאלוהים יודע איך לא ראיתי עד עכשיו. כתפו השמאלית של בן ארוש מעוטרת בציור של כלב האסקי סיבירי. בן ארוש מסביר בכאב שמדובר בכלבו הנאמן ריצ'י, שנפטר לאחרונה, בגיל 15.
הגעגועים מקשים על בן ארוש ופרצופו מתמלא כאב כשהוא מדבר עליו. "בכל שבוע אני עולה לקבר שלו, יש לו את המצבה הכי מדהימה בארץ. הוא היה המלך של השכונה. הוא לא אהב ריבים ובכל פעם שראה שני כלבים רבים הוא נעמד באמצע והפריד. מאז שהוא עזב שני כלביי האחרים, שאותם הוא אימץ, לא מפסיקים לריב. קשה לי מאוד בלעדיו", אומר בן ארוש.
תגיד, איך זה שלא ראינו אותך ב"קרב סכינים"? למה אתה ללא ממנף את עצמך?
"פנו אליי כמה פעמים וסירבתי בנימוס. פשוט נמאס לי מזה, מכל תכניות הבישול האלה, די כבר. הופעתי בתכניות בישול, אבל זה בגלל שחברים טובים כמו אהרוני הזמינו אותי".
אז לא נראה אותך גם ב"המטבח 2"?
"לא ממש. זו לא תכנית בישול. בשביל עזרא קדם זה היה מצוין וזה עשה טוב לו ולמסעדה שלו. זה לא בשבילי".
המשבר הכלכלי לא יפוצץ את בועת הגורמה?
"אין ספק שזה ישפיע. מצד שני, הטייקונים שאיבדו כסף יפסיקו לקנות נכסים כאלה ואחרים. מסעדה היא בילוי וגם כשקשה לא מוותרים עליו. הקהל שלי מורכב מאנשים מבוססים ולא מארוחות צהריים של עובדי היי~טק, ככה שאני רגוע".
נא להמתין לטעינת התגובות
