דרך ללא מוצא
לפני כעשר שנים שיפצה העירייה את הכבישים בשכונת יפה נוף. מאז היא רודפת את התושבים בדרישה חד-משמעית שישלמו על העבודות מכיסם. איומים בעיקולים, תביעות משפטיות ורדיפה אחר יורשיהם של תושבים שנפטרו. כך סוגרים בעירייה חשבון עם סרבני תשלום
הפועלים לא שוכחים, כבר ביום הראשון לעבודתם, לתקוע שלט המבשר, "כאן ייסלל כביש חדש לטובת התושבים". בחסות העירייה, כמובן.
כעבור תקופה קצרה במיוחד אכן מופיע כביש חדש ולצדו מדרכה חדשה. אך אליה ובור בה, הכביש רווי מהמורות וגם במדרכה בולטות כמה מרצפות באופן שמסכן את העוברים ושבים.
עד כה מדובר בסיפור שגרתי, לא חיובי או שלילי במיוחד, מבית היוצר של עיריית ירושלים, או בעצם של כל עירייה. מה שהופך את כל העניין לסיפור קפקאי קלאסי הוא העובדה שמאז היום שבו החלה סלילת הכביש ועד היום, כמעט עשר שנים אחרי, העירייה רודפת את בעלי הבתים הסמוכים לכביש ודורשת שישלמו את הוצאותיו כאילו הייתה העירייה ספקית מוצרים שמכרה סחורה אבל הצ'ק חזר.
הסיפור הזה, תאמינו או לא, מתרחש דווקא בשכונה יפה נוף, הנחשבת סולידית ויוקרתית, המחוברת בטבורה לשכונת בית הכרם והגאה לארח את אחד המבנים האהובים ביותר על העירייה, בטח בקדנציה האחרונה, מוסד "יד שרה", שראש העירייה היוצא, אורי לופוליאנסקי, הוא ממקימיו.
זה עשר שנים שהעירייה מעוניינת שתושבי הרחובות סמדר ותרצה בשכונה, שמשלמים את חוב הארנונה בזמן, יוסיפו ארנונה פרטית לטובת הכביש החדש שנסלל בשכונתם, בסכומים שנאמדים בעשרות אלפי שקלים מכל תושב.
התושבים, שלפתע נפלה עליהם הבשורה משום מקום, מתנגדים לשלם. הרי עירייה אינה קבלן פרטי, ועל פי ההיגיון הפשוט נראה שנפלה פה איזו טעות מצערת מבית היוצר של כיכר ספרא. או אז מבהירה להם העירייה כיצד תטפל במי שמסרב לשלם את החשבון. תביעות משפטיות, איומים בעיקולים, ומכתבי התראה הופכים בן לילה לדבר שבשגרה בקרב עשרות תושבים, שהעירייה דורשת את כספם עבור פיסת האספלט העירונית.
עשר שנים אחרי. הסכומים כבר צוברים ריביות והצמדה וכעת התושבים מהרהרים בינם ובין
זאת ועוד, בשל החוב, התושבים מתקשים למכור את דירותיהם, שהרי לא ניתן להעביר את הדירה בטאבו ללא תשלום חובותיה. וכך, במו ידיה, יוצרת העירייה תהליך אורבני מדהים ומזעזע: שני רחובות שהיו בעבר תוססים ומלאים במשפחות צעירות וילדים קטנים, הופכים עם השנים למעין בית אבות לאנשים קשישים, שנאלצים להמשיך להתגורר במקום בעל כורחם, כי אף קונה שפוי בדעתו לא יסכים לשלם את החוב במקום התושבים, שמתקשים לשלמו בעצמם.
תרצה וסמדר, שהיו עד לפני עשר שנים רחובות נורמליים, הפכו ל"רחובות ארורים", כפי שכונו על ידי אחד התושבים. כביש אחד שנסלל על ידי העירייה ב~1998 הפך לסיוט הכי גדול של התושבים במקום.
מלכה שקד (75), אלמנתו של פרופ' גרשון שקד, חתן פרס ישראל ובעל התואר יקיר ירושלים, שנפטר לפני כשנתיים, מתקשה לדבר על הנושא הכאוב. זה עשר שנים שהיא מקבלת מכתבים מהעירייה הדורשים ממנה לשלם את החוב על סלילת הכביש.
בשיחה איתי קולה רועד ודמעות מציפות את עיניה. גם היא, כמו שאר השכנים, שמחה בהתחלה כי העירייה בחרה לסלול את הכביש ברחובות תרצה וסמדר. "חשבנו שהנה העירייה באה לקראת התושבים", היא נזכרת. לאחר כשנתיים הופתעו היא ובעלה לגלות בתיבת הדואר מכתב מהעירייה המודיע להם כי עליהם לשלם בעבור הוצאות העבודות בכביש.
"נדהמתי", מספרת שקד, "פתחנו את המעטפה וגילינו שם דרישת תשלום אסטרונומית בסך עשרות אלפי שקלים". שקד לא שיערה בנפשה שהסיפור רק ילך ויסתבך. השמועה פשטה בשני הרחובות כשריפה בשדה קוצים ובעקבות כינוס חירום, נבחרו כמה תושבים לייצג את כל בעלי הדירות ולפנות לעירייה כדי לבדוק במה דברים אמורים.
נציגי העירייה, ביניהם כמה חברי מועצה, נפגשו עם התושבים. זמן קצר לאחר מכן הבינו תושבי הרחובות כי לא מדובר בטעות או אפילו במתיחה לא מוצלחת במיוחד. העירייה אכן דורשת מהם שישלמו "היטלי סלילה", עבור סלילת הכביש.
"הם אמרו לנו שלא היה כביש לפני כן, ועל כן, על פי החוק, אנחנו חייבים לשלם עבורו", אומר בהתרגשות משה צברי, תושב אחד הרחובות שמנופף בידיו במכתב שנשלח ב~1934 לעיריית ירושלים המנדטורית, על ידי חברת "יפה נוף", האגודה שהקימה את השכונה, שבו נכתב כי "היות וברצוננו להמשיך את סלילת הכבישים אשר בשכונת יפה נוף בירושלים, אנו מתכבדים לבקשכם להואיל להשכיר לנו את המכבש (המכונה בה "סולל כבישים" - ד"ב) לתקופה של שמונה ימים. בתקווה לקבל תשובה חיובית ומיידית. בכבוד רב, מזכיר ועד יפה נוף". צברי טוען כי זו הוכחה לכך שאכן היה כביש במקום ולא הייתה הצדקה לבניית כביש חדש.
בשנים האחרונות נמשכו המגעים עם העירייה והתושבים היו בטוחים עד שאננים כי מדובר בטעות ביורוקרטית שלבטח תתגלה. לפני כחמש שנים קיבלו התושבים מכתב נוסף מהעירייה. כשפתחו אותו גילו לתדהמתם כי לא מדובר במכתב התנצלות או בהודעה על מחיקת החוב, אלא במסמך רשמי חריף המודיע כי השנים חלפו אמנם, אך החוב בעינו עומד; ויותר מזה, כי חלה עליו תוספת ריבית והצמדה, והוא תפח בעשרות אחוזים. צברי טוען שחובו הספיק לגדול מ~30 אלף שקל בראשית הפרשייה ההזויה, עד לקרוב ל~45 אלף שקל בימים אלה.
בחלוף הזמן תדירות המכתבים מהעירייה רק הלכה וגברה. אל התושבים המבוהלים החלו להגיע שורה של מכתבים מאיימים עם החותמת האדומה "הוצאה לפועל", התראות אחרונות לפני הטלת עיקול על הבתים ותכולתם. "הייתי מבוהלת", מיררה בבכי אחת התושבות, שגילה כבר חוצה את 80 השנים. "אני? הוצאה לפועל? מה עשיתי? מה עוללתי?".
בהדרגה הבינו התושבים שאין מדובר בטעות של פקיד אלא בעניין מורכב ביותר. אחד המכתבים שקיבלו, הפעם מבית משפט השלום, הודיע כי העירייה תובעת אותם לדין. התושבים ארגנו כינוס חירום ובו החליטו על שכירת עורך דין פרטי, שייצג אותם מול הענק מכיכר ספרא. "היינו בטוחים בניצחוננו", נזכר צברי. "הרי זה עניין של קומון סנס. אין באמת סיבה שנשלם שקל מכיסנו בשביל העניין הזה. הסכמנו לשלם לעורך דין פרטי מכיסנו".
סגן נשיא בית המשפט השלום פסק במשפט, שהסתיים לפני כשלושה חודשים, דווקא לטובת העירייה וכפה על התושבים לשלם את הסכומים האסטרונומיים, בצירוף שלל הריביות וההצמדות - שהלכו ותפחו. "חשבתי שאני לא רואה טוב. הרגשנו שהשופט מבין את הכאב שלנו, אבל בפועל הוא פסק לרעתנו. הוא מתח ביקורת על התנהלות העירייה, אבל מה זה עוזר לי? האם זה יפחית את רוע הגזירה?", שואל צברי.
את ברכה לחמנוביץ', שעזבה את ירושלים ב~2001, ממשיך לרדוף החוב גם מחוץ לגבולות הבירה. החוב עמד בתחילה על 19 אלף שקל; היום הוא כבר חוצה את 30 אלף השקלים. בניגוד לאחרים, הצליחה לחמנוביץ' באופן מפתיע למכור את דירתה,
לא מעט בשל אירוע מצער. לחמנוביץ' הציעה ב~2001 את דירתה, ומי שהתעניין בנכס היה אברהם עדי, מבעלי אולם ורסאי.
שבועיים לפני שהייתה אמורה לחמנוביץ' להעביר את הדירה לרשותו התרחש אסון ורסאי - קריסת הרצפה באולם האירועים ורסאי בתלפיות. עדי הגיע אל לחמנוביץ' וביקש, בשל הנסיבות, להיכנס לבית עוד קודם לכן, כבר יומיים לאחר האסון.
לחמנוביץ' הסכימה, אך ניצלה את העניין והתנתה זאת בכך שלחמנוביץ' ישלם את 19 אלף השקלים במקומה. כך אכן קרה. בידיה של לחמנוביץ' קבלות מטעם העירייה המעידות כי עדי אכן שילם את הסכום. ולמרות זאת, היא נדהמה לגלות כי מסיבה לא ברורה העירייה עדיין דורשת את החוב, שכאמור שולם. "הייתי מופתעת לגמרי כששמעתי על זה", היא אומרת. "הלכתי לעירייה, הראיתי מסמכים, אבל אין עם מי לדבר".
לפני כחודשיים קיבלה לחמנוביץ', המתגוררת בשוהם, מכתב מעורך דינה של העירייה, המאיים גם עליה בהוצאה לפועל בהתאם להחלטת בית המשפט. זאת, על אף שלטענתה, "כלל לא הוזמנתי למשפט, לא ידעתי על קיומו. אני כבר לא ילדה קטנה, אני בת יותר מ~70, אין לי כוחות לזה.
בכל פעם שאני חוזרת מחו"ל שמחה ומאושרת אני מגלה בתיבת הדואר מכתב של ההוצאה לפועל. איזו התעללות, איזה חוסר רגישות מצד העירייה". לחמנוביץ' מתכוונת לפנות לראש העירייה הנכנס, ניר ברקת, כדי שיסייע לה לפתור את העניין. "אולי הוא יבין ללבי", היא מסכמת.
המצב המשפטי החדש שינה את התמונה, והתושבים מבינים כי העירייה בדרך לנצח אותם. "הבנו שאין לנו ברירה", נזכרת תושבת. "ברגע שהשופט פסק לטובת העירייה נידונו לחיים של איומים והוצאות לפועל. ארגנו שוב ישיבה בבית אחד התושבים ואמרנו, 'או~קיי. נשלם. קחו את הסכום שביקשתם לפני עשר שנים ועזבו אותנו לנפשנו. אנחנו רוצים שקט'".
אך הדיונים גרמו למריבות ולוויכוחים דווקא בין דיירי שני הרחובות. היו שמתחו ביקורת על כך שהתושבים נכנעים לעירייה, "למה? מה קרה שאשלם שקל?", התרעם אחד התושבים. אחרים לא הבינו לשם מה בזבזו כמעט עשר שנים של מאבק, אם לבסוף ישלמו את הסכום. "היה עדיף לשלם בהתחלה ולגמור עם זה", אמר אחד מהם.
לפני הבחירות, בצעד של ייאוש, נפגשנו נציגי התושבים עם נציגי העירייה, שביניהם סגן ראש העירייה אלי שמחיוף (ש"ס), מחזיק תיק הכספים. זאת, במחשבה שבתקופת טרום בחירות חברי המועצה נוטים לבוא יותר לקראת התושבים. אך גם אז התברר לתושבים שהעירייה, שבטוחה בעצמה יותר בשל פסק הדין שנפסק לטובתה, מסרבת לוותר על החוב וגם על הריביות, שהכפילו ואף שילשו אותו. "הם הציעו לנו 20 אחוז הנחה, אמרו שאפשר בתשלומים. תגיד לי, מה זו המסחרה הזו?", אמרה בזעם תושבת קשישה.
לשמחיוף גרסה אחרת של הדברים: "הדברים אינם נכונים. העירייה עצרה הכול, את ההליכים נגדם, ובאה לקראתם. אני מזכיר לך שבית משפט פסק שעליהם לשלם, לא אני. להפך, אנחנו באים לקראתם, אך מבחינת משפטית המצב הוא לטובתנו".
מדובר באנשים מבוגרים, לא בעבריינים.
"זה ברור לי. אני מבין את החרדה שלהם. בגלל זה אנחנו מוכנים לבוא לקראתם, להציע להם הסדר. אבל הם ישלמו. היום אנחנו אחרי בית משפט. להפך, הם צריכים להתעודד. הרי ברקת הוא שכן שלהם. הוא בטח מבין ללבם. בכל מקרה, החוב לא יבוטל, הם ישלמו אותנו. אבל כדאי להם להתפשר כי עכשיו אנחנו מציעים להם הצעה טובה".
למרות העובדה שמתנהלים מגעים עם העירייה, טוענים התושבים כי מסכת האיומים לא פסקה. "הנדון: התראה לפני פתיחת תיק הוצאה לפועל", נכתב במכתב שנשלח רק לאחרונה לאחד התושבים, על ידי משרד עורכי הדין "רשף", העובד עבור העירייה ומיצגה מול התושבים. "בשם מרשתי, עיריית ירושלים", נכתב, "הריני להודיעך כי ניתן נגדכם פסק דין בגין התביעה שבנידון.
בהתאם לפס"ד, הנכם חייבים לשלם את חוב היטל הסלילה. טרם שילמתם ו/או הסדרתם את החוב". לקינוח נכתב, "ניתנת לכם בזאת ארכה אחרונה של שבעה ימים ממועד הוצאת מכתב זה כדי שתשלמו או תסדירו את חובכם.
"אם לא ישולם ו/או יוסדר החוב, כאמור, אנו נפעל לביצוע פסק הדין בלשכת ההוצאה לפועל, דבר שיהיה כרוך בהוצאות נוספות בהתאם לדין".
פיני קבסה, יועץ תקשורת המתגורר בשכונה ומלווה את המאבק עוד מתחילתו, מתקשה אף הוא להבין את ההיגיון. "זה פשוט בלתי נתפס. העניין הוא, שבכל פעם שבה אנחנו נדרשים לעבוד מפקיד כזה או אחר, הזמן עובר, אנשים בעירייה מתחלפים ולך תתחיל להסביר מהתחלה היסטוריה של עשר שנים". עוד אומר קבסה כי "העירייה טענה שהיא שמה לנו ספסלים ושדרגה את הרחובות. אמרנו לה, 'איזה ספסל? אין שום ספסל'.
ואז בלילה אחד פתאום הופיע ספסל. מה שממחיש לך שבאמת מתנהל פה נגדנו איזה קרב מכוון ולא ברור. בכל פעם שבה אנחנו נפגשים אומרים לנו, 'בואו, נפסיק את ההליכים נגדכם'. יושבים, מדברים, והכול ממשיך", אומר קבסה ומוסיף, "אנחנו פונים לעירייה ולראשה, ברקת, ואומרים, 'בחייכם, תתקנו את העוול ההיסטורי הזה, תפעילו את השכל הישר. מדובר בסיפור עם הרבה עוגמת נפש, ובינתיים אנחנו ממשיכים להפסיד כסף שהולך לעורכי דין. אבל שום דבר לא זז. זה בנוסח האמרה, 'לך תוכיח שיש לך אחות'. אין לנו אחות, והם לא מאמינים, או שהם מאמינים וממשיכים להילחם".
ברגע שהגיעה לעירייה הידיעה על הכוונה לפרסם כתבה זו, מלי ביתן, מנהלת המחלקה לתכנון ולבקרה תקציבית בעירייה, הקשיחה את יחסה כלפי התושבים. "היא התעצבנה עלינו ונזפה בנו שאנחנו פונים לעיתונות רגע לפני שאנחנו מגיעים להסדר", אמר אחד התושבים, "ואיזה מין הסדר זה, זה הסדר שפועל לטובתם".
קבסה מוסיף: "הם מציעים לנו הצעה עלובה ומצפים שנסכים, נו באמת". על פי ההצעה מסכימה העירייה לחלק את החוב ל~12 תשלומים שווים וכן לבטל את הריביות שנצברו עד לתחילת 2007. על הריביות שנצברו קודם לכן מסרבת העירייה לוותר. בהצעה מודיעה ביתן כי "ההסדר המוצע תקף ל~30 יום. מעבר למועד זה יעמוד החוב לפירעון מלא".
ברוך עזרא (71), שגר במקום, מתקשה להסתיר את כאבו. "הם דורשים ממני מאה אלף שקל", הוא אומר, "זה סכום לא נתפס. בכסף הזה הייתי יכול לקנות את ראש העירייה. מה אני אעשה, תגיד לי? מה אתה היית עושה במקומי? אני מודיע לך, אני לא אשלם. מה יעשו? יכניסו אותי לבית סוהר? שיכניסו. למרות מה שהם טוענים, היה פה כביש גם לפני הסלילה, אני נשבע לך.
אני יליד ירושלים, בתור ילד הייתי מסתובב פה ואני זוכר כביש. גדלתי על הכביש הזה. לא טוב לי, אני מרגיש כאילו מישהו אונס אותי והחוב שלי רק תופח ותופח. מאיפה אשלם, מהביטוח הלאומי? מאיפה? מה נשאר לי למשכן? גם הסכומים שהם דורשים עצומים. מה קרה? הכביש מצופה יהלומים? זה סכום אסטרונומי".
"אני כל כך עצובה", אומרת שקד ביגון, "אנחנו אנשים מבוגרים. בעלי הלך לעולמו ואני צריכה לדאוג לדבר הזה. אני פוחדת לגורלי. ילדיי ונכדיי הם יורשיי והחוב הזה ירדוף אותם לנצח. אני לא רוצה להותיר להם ירושה שכזו", אומרת שקד ומוסיפה, "בעלי הצטרף למאבק משום שהוא חשב שהמעשה הוא נוראי. אני לא מוותרת, אני ממשיכה במאבק. הבעיה היא שעכשיו אנחנו שוקלים להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה קשה. זה דורש הרבה כוחות נפשיים.
"גם ברור לנו שנצטרך לשלם עוד לעורכי דין, לחכות עוד שנים רבות לפסק הדין, שעלול לפסוק שוב לרעתנו.
"ובינתיים החוב הולך וגדל והמכתבים המאיימים ממשיכים להגיע. אני מפחדת. מה אעשה אם באמת יגיעו מההוצאה לפועל? איך אתנגד להם אם ינסו להוציא רהיטים מדירתי?", אומרת שקד בקול חנוק ומוסיפה, "אני מפחדת שהיום הזה יגיע".
"המצב כל כך גרוע", מסכם צברי, "הסכומים הם כל כך גבוהים. רובנו בגילי השמונים, אנחנו גמלאים, אנשים פשוטים, שחיים מפנסיה ואנחנו מנסים להסביר להם את זה וזה לא עוזר. אני לא יודע מה לעשות, ואין לי מקורות הכנסה. אני חיי ממה שנשאר לי - החסכונות.
"בשביל מה כל העניין הזה? היה לנו כביש והכול היה בסדר. אנחנו שחוקים. אנחנו לא יודעים מה לעשות, אנחנו מרגישים שאי אפשר להילחם מולם, בטח בשעה שבה הם נלחמים מולנו. זה פצע פתוח. אני כבר מרגיש גמור. עשר שנים אני סוחב את הסיפור הזה. אני מודיע לך, אני לא עומד בזה יותר".
מהעירייה נמסר בתגובה כי "פרטים רבים בפנייתך אינם נכונים. פסק הדין שנתן בית משפט השלום לטובת העירייה – מדבר בעד עצמו. בית המשפט דן בכל הטענות שהעלו התושבים ומצא אותן בלתי צודקות וחייב את התושבים לשלם את חובות ההיטלים במלואם. למרות האמור לעיל ולפנים משורת הדין, עיריית ירושלים העבירה לתושבים הצעת הסדר פשרה, הכוללת הפחתת חובות ההיטלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
