פסגת זאב
זאב בילסקי רוצה להיות חבר כנסת מטעם קדימה. הוא מבטיח שיעשה הכול כדי להנחיל את תודעת השירות והיעילות * עכשיו רק נותר ליושב ראש הסוכנות היהודית לשכנע את שמונים אלף המתפקדים לתת לו כתף
הוא אהוד, הוא נערץ, הוא האבי נימני של השלטון המקומי. שלוש שנים וחצי עברו מאז עזב את כיסא ראש העירייה והחליפו בזה של יושב ראש הסוכנות היהודית, ועדיין ילדי העיר מכנים אותו בתוארו הקודם ותושבים זוכרים את מספר הטלפון האישי שלו.
לתל-אביבי מצוי התופעה נראית בלתי נתפסת כמעט.
התושבים, מסתבר, יודעים למה הם אוהבים אותו. לאחרונה מיקם העיתון הכלכלי "דה מרקר" את רעננה כעיר המובילה בישראל, ועם כל הכבוד לראש העירייה הנוכחי נחום חופרי, ויש כבוד, רוב האצבעות מופנות אל בילסקי כאחראי האמיתי לכך. ב-16 השנים שעמד בראש המערכת העירונית (כשלצדו כיהן עוזי כהן ז"ל האגדי כסגן ראש עירייה וכאחראי לחזות פני העיר) הפכה המושבה מהשרון לפנינה בתחום החינוך, האסתטיקה העירונית, הספורט והמסחר.
עכשיו, בעוד בילסקי מכהן בתפקידו בסוכנות, הוא מבקש לנתב את ההצלחה המקומית למישור הארצי. בעוד כשבועיים הוא ייגש לפריימריז של קדימה, ואם ייבחר לכנסת, הוא יבקש להמשיך ולדאוג לאזרח הקטן. "אני רוצה ליצור סדר יום אזרחי חדש במדינה", הוא מצהיר. "תרמתי 17 שנה לרעננה והפכתי אותה לאחת הערים המובילות בארץ. אני רוצה להביא את כל מה שעשיתי שם גם לשירות הציבורי הארצי, את תשומת הלב, הירידה לפרטים והאכפתיות".
אמנם התכנית מלהיבה, אך סיכויי הצלחתה במגרש של הגדולים אינם ברורים. האם הפוליטיקה האמריקנית משהו, שמתבססת על יחסי ציבור מעולים יותר מאשר על מדיניות סדורה, תעבוד גם כאן? האם ההתלהבות היוקדת של בילסקי והחיבה שהוא מרעיף לכל עבר תשפיע גם מחוץ לצומת רעננה-כפר סבא? תתאזרו בסבלנות עד 17 בדצמבר, יום הבחירות המקדימות הראשונות בהיסטוריה של המפלגה הצעירה.
אני פוגשת את בילסקי בפארק רעננה, הבייבי שלו. תחנה ראשונה בסיור שנערוך. מאות דונמים של דשאים מוריקים, אגם מלאכותי (" עם ברבורים שהובאו מהולנד במיוחד"), מגרשי ספורט, פינת חי ואמפי הופעות אחד. תכנונו של הפארק, שהושקעו בו מיליוני דולרים, החל עם כניסתו לתפקיד ראש העירייה, בשנת 1989, והוא נפתח בסוף שנות התשעים.
לאחר פתיחתו של הפארק נמתחה ביקורת על בילסקי בשל גידורו ודרישת התשלום בכניסה ממבקרים שאינם תושבי העיר. מבקריו של בילסקי טענו כי מדובר בהפרטת שטחים ציבוריים, המתנכרת ומתבדלת מהסביבה וכי הטעם האמיתי שלה הוא הרצון לדלדל את הביקורים במקום של הערבים תושבי המשולש.
בילסקי דחה בעבר את הטענות והסביר כי ההוצאות השנתיות של הפעלת הפארק ממומנות מכיסם של תושבי רעננה, ולפיכך יש לחלק את הנטל בין האזרחים. אגב, היום כבר לא גובים כסף מאף אחד בכניסה לפארק.
נכנעת לבסוף.
"זה קרה גם בגלל הביקורות וגם בגלל ועדת הפנים של הכנסת. מאזרחים שאינם תושבי העיר גובים רק תשלום עבור חניה".
הוא אינו מתרווח על כיסאו בבית הקפה של הפארק, אלא מספר על כל עץ או מזרקה כאילו הוא עצמו עמל בנטיעתו או בבנייתה. "את נשואה? ", הוא שואל ישירות ונינזף על ידי יועצת התקשורת שלו. "טוב, אנסח את זה אחרת. כשיום אחד יציעו לך נישואים אפשר לעשות את זה פה כי יש פה גונדולייר כמו בוונציה. אנחנו עושים כאן עסקה עם הגברים שמי שמקבל תשובה שלילית מקבל את הכסף בחזרה", הוא שולף את חוש ההומור הידוע.
בני זוג תושבים מבוגרים המטיילים עם ילד פעוט מזהים אותו ממרחק. "מה שלומכם? ", הוא קורא לעברם ומצביע על הילד.
"הוא לא שלנו. איפה אתה, למה לא רואים אותך ברעננה? ", הם מתעניינים. למשמע השיחה הידידותית אני מסתקרנת מי הזוג הזה, שנראה קרוב אליו במיוחד. התעלמות אלגנטית מהשאלה והשלמת ההרצאה על הפארק מלמדות שהוא כנראה לא ממש מכיר את השניים. המשך הסיור בממלכתו הפרטית בלב השרון מלמד אותי שיעור נוסף: אין כמעט תושב רעננה שלא רואה את עצמו קרוב אל זאביק בילסקי. אם ראש העירייה לשעבר מכיר אותם או זוכר את שמותיהם, זה עניין שולי בלבד.
ביציאה אנחנו פוגשים זוג צעיר שמגיעים להצטלם לפני חתונתו. "שיהיה במזל", מברך בילסקי וזוכה לחיוך מרוחק.
"הם לא תושבי העיר", הוא פוסק בלחש בדרך למכונית.
איך אתה בכלל יודע?
"אני כבר יודע לזהות, תושבי רעננה כבר מזמן היו מביאים לי חיבוק".
איכשהו , זה לא נשמע שחצני.
בילסקי ( (5), שהחיבור בינו ובין רעננה נראה בלתי נפרד, נצחי כמעט, נולד דווקא בעיר הקודש ירושלים, שנה לאחר הקמת המדינה. שמו בתעודת הזהות הוא בנימין זאב, על שם סבו מצד אימא וסבו מצד אבא. "מי האמין ש-56 שנים אחרי אשב באותו מקום שעליו חלם בנימין זאב הרצל. בשבילי זה כבוד גדול", אמר לאחר שמונה לתפקיד יושב ראש הסוכנות היהודית.
האם הייתה עקרת בית, האב עבד ב"המשביר לצרכן" ולאחר מכן כמחסנאי במלון דיפלומט. הוא גדל במושבה הגרמנית, התחנך בתיכון ליד-ה המפורסם, אך בעיקר הסתובב במגרשי הכדורסל. לבסוף סולק מבית הספר והשלים את לימודיו בתיכון בית חינוך.
היית טרבל מייקר לא קטן.
"קשה לי לבוא בטענות להנהלה שהעיפה אותי".
זו גישה סלחנית.
בילסקי מחייך. "ההתנהגות שלי לא הצדיקה שישאירו אותי. לא הייתי, מה שנקרא, בביקור סדיר בבית הספר. הגעתי לשעה כן ושעתיים לא וגם הכנת שיעורי הבית הייתה לקויה.
"עם זאת, אפשר היה גם לפעול אתי לפנים משורת הדין. לבסוף המנהל של תיכון בית חינוך ריחם עליי".
בשנות השבעים שיחק ואימן בבית"ר ירושלים בכדורסל (בתפקיד "חצי-פינה", מה שמוכר יותר היום כסקנד גארד), ומתגאה עד היום איך בדרבי על העלייה לליגה הראשונה הוא קלע את שני הסלים האחרונים שהביאו לניצחון קבוצתו. "חוץ מאשתי - ספורט הוא אהבת חיי הגדולה", העיד לא פעם, תשוקה שבאה לידי ביטוי גם בכהונתו כראש העירייה.
התמיכה העירונית בפעילויות ובמרכזי ספורט בתקופתו הייתה אחת הגדולות בארץ, ומבט חטוף ברחובות העיר מגלה מתקני ספורט לחובבים כמעט בכל פינה. שלא במפתיע, התחנה הבאה בסיורנו היא מרכז קהילתי לב הפארק - פרויקט חדיש במערב העיר, הכולל מגרשי טניס (שהוקמו בעלות מוערכת של שמונה מיליון שקלים) וברכת שחייה מפוארת (בעלות של 2 מיליון שקלים). בדרך לקומפלקס הוא שוב מדקדק ומתגאה בכל פרט: "תראי את הגשר הזה, הוא מתחבר ישירות למפלס של הולכי הרגל כך שיהיה להם נוח לעלות עליו. הכול בא מתוך מחשבה על האזרח הקטן".
תוך כדי הסברים נראה שהוא שוכח כי הוא כבר אינו ראש העירייה. כשהוא מצביע על מרחבים פנויים בסביבת המרכז הוא מכריז: "כאן נקים בית מלון כמו כפר המכבייה. נבחרות מחו"ל יוכלו לבוא לפה בחורף ולהתארח". - שטחים בלתי נגמרים, אוכלוסייה ברמה גבוהה, לא קשה להצליח כשאלה נתוני הפתיחה שלך.
"שמעתי את זה לא פעם. לפני עשרים שנה רעננה הייתה מושבה עם שיכונים שבנויים על הכביש בלי תכנון או יד מכוונת. אנחנו עשינו הכול עם חזון, עם תכנון ומחשבה מראש. הרחבנו שדרות, הפקענו שטחים כדי להרחיק את הבניינים מהכביש. זו אולי נחשבת עיר עם אוכלוסייה אמידה, אבל כל כך הרבה שיפורים קטנים הכנסנו כאן בלי שיעלו שקל - מספרים על רמזורים לדוגמה, כך שיהיה אפשר לאתרם בקלות. כמה עולה מספר על רמזור?".
במרכז הטניס בילסקי מתקבל מינימום כמו נינט. "הוא מדהים, האיש הזה, אנחנו אוהבות אותו מאוד", אומרות שתי עובדות עם עיניים בורקות. "אבל אני לא מרוצה מההליכה שלו לפוליטיקה", מודה אחת מהן. "זה יהרוס אותו". מנהל המרכז עודד יעקב, בעבר וכיום מאמן וקפטן נבחרות הטניס של ישראל, מקבל אותו גם הוא בחמימות, אך נוזף בו מדוע אינו מגיע להתאמן. "אתה צודק, אני עסוק", בילסקי פורס את ידיו בהתנצלות.
לקבלת פנים דומה הוא זוכה במגרשי הספורט של תיכון מטרו-ווסט. "היי בילסקי", קורא לו נער ממוצא אתיופי שנח בצדי המגרש החיצוני, ובילסקי מחזיר: "אהלן, אחי, מה קורה? ". לשאלתי את הנער מאיפה הוא מכיר את האישיות שבפתח, הוא עונה במשיכת כתפיים: "ראש העיר, מה". בכניסה לאולם המקורה, שנחנך גם הוא בתקופת בילסקי, נופל על צווארו אחד מאנשי התחזוקה של האולם וקורא מיד לזאב ברעם, מנהל קבוצת בני השרון, המתאמנת באותה השעה במקום. "ברעם, הגיע שחקן חיזוק", הוא מודיע.
ברעם הנרגש מגיע מהר למקום, ובלי לשים לב לנוכחות העיתונאית הוא יורה: "זאביק, אנחנו עכשיו מכירים רק מפלגה אחת. יש לי חבר בגן נר, הוא יעזור לך". אחר כך יסביר את התמיכה הנלהבת: "הבן אדם הזה, איפה שהוא דרך גדל דשא. אין שני לו, הוא פושר בצורה בלתי רגילה, רואה את המטרה ויודע לעשות את זה בחן. אשתי מנהלת בית ספר, והיא אומרת שהחלום שלה זה שהוא יהיה שר החינוך. אני בטוח מצביע קדימה, אני וכל המשפחה שלי, גם החתן שלי מת עליו".
אגב , החתן הוא שדר הספורט ניב רסקין. כעבור כמה דקות מוכיח בילסקי שגם בתחום הכדורסל הוא חזק בעניינים. בילסקי מפגין יד רכה ממרחקים שונים ומגוון תנועות מתחת לסל, זכר לימיו כשחקן. "טוב, זה המגרש הביתי שלו", מסביר מנהל האולם. "הוא היה עושה ביקורים בבתי הספר, מוריד את החולצה, שם כמה סלים עם התלמידים וממשיך הלאה".
בילסקי מפגין קצת פחות אמונה כשהכתבת אוחזת בכדור ומנסה את מזלה. "הילה, זה רחוק מדי", הוא מנסה לרמוז על פדיחה צפויה, אך משתתק כשהכדור צולל פנימה אחרי זריקה מקו השלוש (נו טוב, בניסיון שלישי).
"כל הכבוד על הקליעה, ניפצת לי הרבה סטראוטיפים", הוא מסגיר שמרנות מוסווית. ראש המפלגה שלו רוצה להיות ראש ממשלה, אבל הוא נדהם מקליעה לסל של בחורה.
התמיכה הגלויה מצד גורמי ספורט רבים בעיר אינה גורפת. מבקריו יטענו כי השקעתו בתחום הספורט הייתה מוגזמת וחסרת פרופורציות. בילסקי השקיע במשך שנים כספים רבים בקבוצת הכדורסל של מכבי רעננה עד שזו צברה חובות ועלה הצורך לפרקה ולאחדה עם קבוצת בני הרצלייה מהעיר השכנה. אולי הקבוצה המאוחדת היום היא אטרקטיבית במגרש, אך היא נטולת קהל וזהות מחוצה לו. אנשי הנהלה של רעננה ביקרו בזמנו קשות את בילסקי וטענו כי הוא היה שם כשהמצלמות תקתקו אך הפנה את גבו כשהתעוררו הקשיים.
מנחם מיארה, חבר הנהלת הקבוצה וראש האופוזיציה בעיריית רעננה בעבר, אמר בעבר למקומון "כל העיר": "לא רק שלא קיבלנו גב מהעירייה, אלא שגם סכומים שהובטחו לנו אישית על ידי בילסקי לא הגיעו. בילסקי התנער מההבטחות, אמר שיש קיצוצים, שהוא לא יכול להעביר דברים בקואליציה. פשוט לא ראינו אותו. בתקופת התהילה של גביע אירופה בילסקי ידע טוב מאוד להתראיין לטלוויזיה על רקע פנתניקוס או צסקא, אבל בעונה האחרונה, כשבני השרון נלחמה על הירידה, לא ראינו אותו מול המצלמות. זה אופייני כל כך".
דוגמה נוספת היא ברכת השחייה העירונית, שכאמור - הושקעו בהקמתה מיליוני שקלים, אך כרגע היא אינה מושכת תושבים רבים, הנדרשים לשלם כניסה אף שהמתקן נבנה מכספיהם.
מלבד זה, על אף ההשקעה המסיבית בספורט ולמעט קבוצת כדורסל נשים האמורה, קשה להצביע על קבוצת ספורט שהגיעה בשנים האחרונות להישגים יוצאי דופן והביאה גאווה לתושביה, כל שכן קבוצה המייצגת בלעדית את העיר.
חטפת לא מעט ביקורת על ההשקעה המופרזת בספורט בלי שהושגו הישגים, על חיבתך למצלמות, על כך שלא היית במגרשים כשהיו באמת צריכים אותך.
"לא הייתה אגורה אחת שהובטחה לקבוצות הספורט שלא שולמה, האיחוד הצליח מעבר למשוער ובני השרון מייצגת את רעננה בצמרת ליגת-העל".
על כל פנים, הביקור במרכזי הספורט הדגים ביתר שאת את האהבה, כמעט הערצה, שחשים אליו תושבי רעננה. תופעה מוזרה במקצת בטוטליות שלה, שהרי אין טוב בלי רע, אין דבש בלי עוקץ, אין כבישים יפים בלי ארנונה ודוחות חניה. אומרים שהוא גאון ביחסי ציבור, שזה סוד קסמו, שהוא חייכן בלתי נלאה.
אני זיהיתי דווקא פשטות, שטיקים חוזרים וסבלנות אין קץ. בילסקי נותן תשומת לב לכל בן אדם, גדול כקטן, שהוא ניקרה בדרכו.
כשחוזים באנרגיות שהוא משקיע בלחיצות ידיים, קשה להבין איך נותרת לו אנרגיה לעשייה. זה מתחיל עם "מה נשמע? " עולץ , וכשהתושבים עונים לו, הוא חוזר ושואל: "מה שלומכם? " בקול עולץ אף יותר.
כשחיילת במדים עוברת הוא שואל אותה: "איך בצבא?" ; להורים בדרכם לאספת הורים הוא מבטיח שיהיה בסדר, ולתושבות שעושות ג'וגינג הוא מציע טרמפ. זה בסיסי, פופוליסטי והוליוודי משהו, אבל על האוכלוסייה ברעננה, המשופעת ביוצאי מדינות אנגלו-סקסיות - זה עובד.
ניכר כי הוא נהנה מתשומת הלב הציבורית (שלא לומר פולחן אישיות) ודואג לטפחה. לאחר שהוא שוב פותח את חלון המכונית בעת עצירה ברמזור ( "רק שנייה, אני חייב" ), הוא מסביר: "אין מה לעשות, זו המשמעות של להיות שליח ציבור. אף פעם לא אהבתי את המונח'ראש עירייה' כי מבחינתי הייתי ראש העיר, של התושבים כולם". חלוקת מספר הטלפון האישי שלו לכל דיכפין היא מהלך מוכר וידוע, גם בתפקידו כיושב ראש הסוכנות היהודית, וגם כעת - בקמפיין הבחירות בקדימה. "אתמול בסיור אצל הדרוזים, ניגש אליי שוטר מהכפר ג'וליס שעבד לפני שנים בעיריית רעננה, ואמר לי:'תגיד, הטלפון שלך זה עדיין "0523-60009?'", הוא מתגאה.
אתה לא באמת יכול לסייע לבן אדם שמתקשר אלייך לנייד, זה גם לא תפקידו של ראש העירייה או של יושב ראש הסוכנות.
"את טועה. את לא מאמינה כמה בעיות אני פותר באמצעות העניין הבלתי אמצעי הזה. ברור שאני לא יכול לעזור באותו הרגע, אבל אני שומע את הצרה, מכיר אותה באופן כללי ומבקש שישלחו לי מייל בנושא. אין יום שאני לא קורא את כל המיילים שלי".
בילסקי נשוי לקרן, ילידת דרום אפריקה, שפגש בזמן שהותו שם כשליח סוכנות צעיר, ולהם שלושה ילדים - עדי (26), טלי ( 25) וערן (20).
בשאלון אסוציאציות שמילא לפני שנתיים עבור המקומון כל הזמן העדיף שלא להתייחס לילדיו האישיים בכותרת "ילדים", אלא לכלל ילדי רעננה: "אהבה גדולה. בכל שנותיי כראש עירייה כמעט לא עבר יום שלא היה בו מגע ישיר עם ילדים בגני ילדים ובבתי הספר. זה נתן ממד מיוחד לתפקידי".
יש לך בכלל זמן לילדים שלך?
בילסקי צוחק, כמו מאשר שמדובר בנקודה רגישה. "הם כבר התרגלו. הם גם התרגלו להיות הבנים של, הרי הם למדו בבתי הספר בעיר".
אלמנט אמריקני-מערבי נוסף בהתנהלותו הוא הדרישה וההקפדה על קודים ועל אסתטיקה. "הכול חייב להיות אסתטי", הוא אומר ומצביע על עוד כיכר שהוא הורה על בנייתה. "אין דבר כזה סתם כיכר, היא צריכה להיות מגוננת, עם צורה".
כשהיה ראש עירייה הנחה את העובדים לענות לקהל המטלפנים בצורה אחידה ("מישהי פעם האשימה אותי בגירושים כי באמצע הלילה היא ענתה לבעלה:'עיריית רעננה שלום, רחל מדברת'" ), ובשיחתו הראשונה עם מאבטחי הסוכנות ביקש מהם לחייך למבקרים בבניין.
בתחנה הלפני אחרונה שלנו בסיור, אזור התעשייה, הוא מציג את בנייני ההיי-טק החדשים שקמו על חורבות המוסכים והמפעלים האפורים. "זה היה חלום. הייתי הראשון להביא חברות כמו "אמדוקס", HP ו-SAP לרעננה .
שכנעתי את יולי עופר אישית לבנות את קניון רננים בהשקעה של מאה מיליון דולר. היום הקניון מעסיק אלפיים עובדים, חברות ההיי-טק משלמות ארנונה גבוהה, ואנשיהן עוברים לגור כאן. זו דוגמה איך ראש העירייה נכנס עם האישיות שלו ועם המרץ שלו לחזון מסוים ומגשים אותו".
כעת חזונו הוא להנחיל את תודעת השירות והיעילות לארץ כולה ( " אני רוצה לראות את הפקידה במשרד הפנים מחייכת לקהל ועונה עם חשק לטלפון"). כדי לעשות את זה עליו ראשית לגבור בפריימריז על חברי כנסת מכהנים ועל כוכבים חדשים דוגמת נחמן שי או תת-אלוף במיל' אבנר ברזני.
משימה לא פשוטה, שכן נראה כי גלי ההערצה אליו מסתיימים באזור גאוגרפי מסוים. רוב אנשי המטה שלו הם תושבי רעננה, ואורי קידר, מנכ"ל עיריית רעננה לשעבר, עומד בראשו. אפשר לייחס לו כמה צעדים חיוביים בתקופתו כיושב ראש הסוכנות, כמו גיוס של תרומות מהפילנטרופיה הישראלית והתגייסות הארגון לעזרת תושבי הצפון במלחמת לבנון השנייה.
אתה מסכים עם ההנחה שאתה די אנונימי עבור רוב תושבי המדינה?
"זו באמת בעיה. אחד הקשיים שלי זה להגיע לשמונים אלף מתפקדי קדימה, שרובם אינם מכירים אותי. עם זאת, צריך לזכור שבשלוש השנים האחרונות שימשתי בתפקיד ברמה הלאומית ונחשפתי לציבורים רבים בנגב ובגליל, שהעריכו מה הסוכנות עשתה עבורם בעיקר בימי המלחמה. עד הבחירות אני מתכנן לערוך סיורים בכל הארץ".
על כל פנים, על הקולות של מתפקדי רעננה הוא יכול לסמוך: "כשעזרתי למטה לבני בהתמודדות מול מופז ביקשתי שיביאו לי לדבר עם תושבי רעננה המתלבטים.
"הייתי מתקשר ואומר:'שלום ברקוביץ, כאן בילסקי'. היו עונים לי:'בילסקי? אתה עם לבני? אם זה בשבילך - אז אני בטוח מצביע'".
נושאים נוספים שהוא מבקש לגעת בהם הם חיבור הפריפריה למרכז וטיפוח מנהיגות צעירה. עם זאת, קשה לומר מהי עמדתו בשאר הנושאים המדיניים. הוא נולד בבית מפא"יניקי, אבל שיחק בבית"ר. אחרי הצבא הצטרף למפלגת הימין שלומציון, אך מודה כי היה זה פחות בגלל אידאולוגיה ויותר בגלל חברים.
לראשות העירייה נבחר כמועמד הליכוד, אך בשלוש הקדנציות שלאחר מכן כיהן כמועמד עצמאי, ולתפקיד יושב ראש הסוכנות בכלל נבחר כנציג תנועת חירות (בשל ביקורת על מינויו הזריז בידי אריק שרון). כרגע הוא בחופשה ללא תשלום בסוכנות, וכבר הודיע כי אם לא יצליח להיבחר בפריימריז, ישוב לעבודתו שם.
רק לפני שנתיים קראת לליכוד "בית" וייחלת שהוא ייחלץ מהתקופה הקשה. איך הגעת לקדימה?
"היה לי קשר טוב עם ציפי לבני עוד מתחילת דרכה הפוליטית. שנינו היינו חברי מרכז וראינו עין בעין נושאים רבים. בעיקר הפריעו לנו תופעות הסידורים והמינויים שהמרכז היה מאופיין בהם כל כך".
לעוזי כהן ז"ל, סגנך בעירייה, היה חלק לא קטן בתופעה הזו.
בילסקי צוחק. "כן, אבל לסגני היו גם פנים שהתושבים אהבו מאוד, ואולי זה חיפה על דברים שהוא עשה במרכז".
הוא ממשיך לספר על החיבור ללבני: "סייעתי לה כשהיא התמודדה על ראשות המפלגה ועם זכייתה. חשבתי שעשיתי את שלי, אבל אז ראיתי את ההתנהגות של המפלגות ואת העמידה הנחרצת שלה לא לגרור את המשא ומתן עד הרגע האחרון. זה הביא אותי לשיחות ארוכות אתה, ואחרי הרבה התייעצויות החלטתי לרוץ עכשיו. הבנתי שניסיון של עשרים שנה בעבודה לא הולך ברגל".
קדימה נתפסת כמפלגה שמנקזת אליה מועמדים עם השקפות עולם שונות, ויש תחושה שקשה לסמוך על הקו שהיא מתווה.
"האנשים שבאו לקדימה הם אנשים שברור להם כי השלום הוא ערך עליון למדינה וכי צריך לעשות הכול כדי לשוחח עם השכנים שלנו ולהגיע לפתרון מוסכם שיש בו ויתורים. לשבת במפלגה שצוברת תאוצה, אבל אומרת לכול'לא' - עם זה לא נגיע רחוק. צריך לזכור שמפלגה היא קומבינציה של רעיון ושל דרך, אבל גם של אנשים. היום אנשים נבחרים בלי קשר למפלגה, אלא מי שיביא הכי הרבה איכות חיים".
מה עמדתך בסוגיות הליבה כמו ירושלים ורמת הגולן?
"אמרה כבר ציפי לבני שנושא ירושלים יידון אחרון במשא ומתן, ולכן זה לא נמצא כרגע על סדר היום". - ובכל זאת? "ברגע שהנושא יונח על השולחן אני בטוח שנדע להתייחס לסוגיה הזו". גם בנוגע לתפקיד שהוא חושק בו הוא שומר על עמימות: "אני מכוון להיות בהנהגה של קדימה ולהשתתף בעיצוב דמותה של תנועה חדשה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
