ברוך הבא
לראש עיריית אשדוד צבי צילקר, שיצא לגמלאות, מצפה קבלת פנים חמה ואוהדת במועדון הגמלאים. משה אדמון, גמלאי ותיק ומנוסה, מבטיח לחבר החדש שיש חיים גם אחרי העבודה. בהזדמנות זו, הוא מצייד את הגמלאי המתחיל בכמה עצות יצירתיות במיוחד. חלקן מועילות, חלקן פחות
באמת שלא. לא לכל אחד יש כיסא כמו שהיה לך. אנחנו דווקא נפרדנו מהכיסאות שלנו בקלות. מי מתגעגע לכיסא עץ, בלי ריפוד ובלי גלגלים? כן, אתה במקום הנכון. ברוך בואך למועדון הגמלאים.
שמרנו לך, אדוני ראש העירייה כורסה נוחה, רכה, במקום טוב באמצע. שב כאן איתנו, על כוס קפה, ותיווכח אחרי שתשמע אותנו, שלא נורא. יש חיים גם אחרי העבודה.
לא, איננו שמחים לאידך. באמת שלא. נו טוב, ביום שאחרי הבחירות קצת חגגנו. בכל זאת, קרה כאן משהו. הטבע האנושי, מי כמוך יודע, לא חנן אותנו בטוב לב מיותר. כשמישהו נופל, אפילו סתם בגלל קליפת בננה, אנחנו צוחקים. וכשמישהו נופל כמוך מכזה גובה, לא נצחק?
אבל זהו. תמו המלחמות. נסגרו החשבונות. מה שהיה מת. עכשיו אתה אחד מאיתנו, חבר מכובד ורצוי במועדון הגמלאים.
לפני שננפיק לך כרטיס חבר, תתחיל להפנים, שאתה לא חייב עכשיו שום דבר לאף אחד. מותר לך עכשיו לצפצף על העולם, לשים קצוץ על כולם. לעשות מה שבא לך, איך שבא לך, מתי שבא לך.
אחרי כל כך הרבה שנים של ריצה מטורפת, של מלחמות ומאבקים, מהומות וכיסוחים, אתה קם בבוקר ופתאום שקט ושלווה.
אתה לבד. עם אשתך. עם עצמך. וזה, תתפלא לשמוע, דווקא נחמד. בתנאי כמובן, שאתה משלים עם המצב החדש ומקבל אותו בהבנה ולא ממשיך לרוץ לכאן ולשם בלי מטרה. אין לך מושג איזה תענוג עילאי זה לשכב ככה, עם רגליים למעלה, בלי לעשות כלום. ושאף אחד לא יגיד לך שזו בטלה מנוונת וכיוצא באלה. לא מנוון ולא נעליים.
החיים מתחילים בגיל שבעים. רוצה דוגמה? יש לנו מכר, חתיאר בגילנו, שחי ומתנהג כמו בן עשרים. בצד ימין של הראש נותרו לו חמש שערות, בצד שמאל שש שערות, ובאמצע מאחור הוא מצמיח קוקו. הוא מסתובב מחובק עם אחת שנראית כמו הבת שלו ומתנהגת כמו הבת שלו, אבל היא לא הבת שלו. נו, מה תגיד על זה? אפשר לצחוק ואפשר לקנא. הבחירה בידך.
שמענו שאתה אוסף בולים. זה נחמד. גם אנחנו אימצנו פעם תחביב, לאסוף כסף. אבל מה, לנשים שלנו יש תחביב חזק יותר, להוציא כסף. כל פעם ששמנו בצד כמה שטרות, הן אספו אותם ורצו לחנויות. מאז אנחנו לא אוספים כלום. לא כסף ובטח שלא זהב.
כן, חבר, אתה פנסיונר. יש אנשים שלא יודעים ליהנות מהפנסיה. קמים בבוקר ומחפשים מה לעשות. משגעים את האישה במטבח, או במקרה הטוב מטפסים על הקירות. פנסיונר רציני, קם בכלל בצהריים, לא בבוקר. מה יש לו לעשות בבוקר? כשהוא קם בטעות בבוקר, האישה כבר מוצאת לו מה לעשות. למשל, להוריד את הזבל, לאוורר את השמיכות. ואחרי זה קפה, וקדימה לקניות.
כדי שלא יוטלו עליך מטלות כגון אלה, דאג שאשתך תהיה כמה שפחות בבית. היא אישה נחמדה, אנחנו יודעים. גם שלנו נחמדות. אבל אחרי שבילינו במחיצתן כמה שבועות צפופים, כמעט אושפזנו במוסד
זהו אדוני ראש העירייה, החיים משתנים. תמיד רצת. פעם לאסיפות, פעם לעבודה, פעם לבחירות. אם אתה מתעקש להמשיך ולרוץ תעשה את זה עכשיו עם נעלי ספורט. זה תמיד טוב. גם לגזרה, גם לבריאות.
בכלל, כשגמלאי כבר רץ, הוא לא רץ סתם כי בא לו. הוא רץ לשירותים. כן, הפרוסטאטה. סיפור עצוב בהמשכים. כשהחסימה משתחררת והנוזל פורץ סוף סוף החוצה, הוא נחלק אצל רובנו לשני זרמים. כל אחד מהם ניתז באופן חופשי לצד אחר במפוזר, ברסיסים. נו, ואחר כך לך תסביר לאישה, שהרטיבות מסביב לאסלה זה לא אתה. זו הממטרה.
פנסיונר בגילנו שמתעקש לעבוד הוא, איך להגיד, סתם אידיוט. ואל תיקח את זה אישית. הכוונה אינה אליך, אלא לכולם. למזיעים הכרוניים, לזקנים השרוטים, שלא יכולים בלי פטיש ומסמרים, או טלפון ומסמכים.
בשביל מה לעזאזל לעבוד, כשאפשר לא לעבוד? הגיע הזמן שאחרים יקרעו את התחת במקומנו. גם הם, בבוא היום, לא יבינו ממה ולמה הם נהנו בעבודה.
ואם תרצה, אדוני ראש העירייה, לצאת פעם לדוג, רק תגיד. שמרנו לך חכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
