שבע השנים הרעות
אלחנן בן חקון (68), הצלם של בן גוריון והאיש שתיעד את אייכמן בכלובו, אינו עובד והוכרז כפושט רגל. הוא סובל משכחה, נוטל כדורים ומתקשה לתפקד ביום-יום. הנזקים הנפשיים שנגרמו לו מאז שרפו חרדים את חנותו, "פוטו אלן", פגעו בו אנושות, לדבריו.עכשיו הוא מגיש תביעת מיליונים נגד המשטרה ומכבי האש: נגד השוטרים, שצפו בחרדים המשתוללים ששרפו ובזזו את פרנסתו ולא עשו דבר; ונגד הכבאים, שחיכו שהחנות תישרף - ורק אז הפעילו את הזרנוקים
בדיוק שבע שנים עברו על אלחנן בן חקון, הצלם הירושלמי הוותיק, מאז שחנותו "פוטו אלן" הוצתה, נשרפה כליל ונבזזה בידי חרדים קיצוניים, בפרשה שהכתיבה עוד פרק במלחמות הבלתי נגמרות בין חרדים לחילונים בירושלים.
מאז יושבים בן חקון ואשתו טליה בדירתם הצנועה שבקריית היובל.
הוא אינו עובד, סובל משכחה, נוטל כדורים ומתקשה לתפקד ביום-יום. הנזקים הנפשיים שקרו לו מאז האירוע פגעו בו, לדבריו, אנושות. טליה שרויה אף היא בדיכאון עמוק, וחיה על כדורי הרגעה וכדורי שינה.
כעת, שבע שנים אחרי האירוע, החליטו בני הזוג לתבוע, באמצעות עוה"ד אבי סגל ורונית וולף ממשרדו של עו"ד יצחק מינא, מיליוני שקלים מהמשטרה וממכבי האש, שכוחותיהם היו במקום בעת ההצתה. המשטרה נתבעת משום שידעה מבעוד מועד על האירוע ולא עשתה דבר כדי למונעו, לא שמרה על הסדר הציבורי ונתנה יד חופשית לפורעים לבצע את זממם; והכבאים נתבעים משום שלא השתלטו במהרה על השריפה, אלא עמדו בצד וצפו במאורע עד שהחנות ותכולתה נשרפו כליל.
"עד היום קשה לנו מאוד להתמודד עם מה שקרה באותו לילה", מספרת טליה בן חקון. "מאז אותו אירוע בעלי לא עובד, ונשארנו מחוסרי כול. גם בית אין לנו. אנחנו פרודים ומתגוררים בשכירות. במשך כל השנים הללו בעלי עבר עינוי דין. מאז השריפה לא חזרנו לעצמנו. אם לא הייתה התמיכה של ילדינו, אני לא יודעת איפה היינו היום. אני מתפרנסת בסך הכול מביטוח לאומי ומקצבת נכות. בלי עבודה, בלי פרנסה, בלי ציוד. בעלי סובל מחרדות. הוא ייקח איתו את הטראומה לקבר. הוא לא אותו אדם מאז הפרעות שביצעו בנו. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שעברנו. בשבע השנים האחרונות בעלי מתעורר כמה פעמים בכל לילה, כדי לבדוק דלתות, שמא יקרה משהו רע. בבוקר הוא מתעורר ולא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא ממש כמו צמח, לא עושה כלום".
חזרתם מאז למקום שבו הייתה החנות?
"בשום אופן לא. בבחירות, בדרך לקלפי, היינו אמורים לעבור סמוך לחנות, וויתרנו על התענוג. עשינו עיקוף כדי לא לראות את המקום ולהיזכר במה שהתרחש שם פעם. פשוט החזרנו את הבית לבעל המקום".
"די!!! אלפי נשמות בני ישראל כבר הורדת שאולה, עד מתי!!! עוכר ישראל. בגיהינום תהא נשמתך ובקרוב... אם לא תפסיק את מעלליך ולא תסגור את החנות לאלתר, עם גרזן יהא סופך" (פשקוויל שהודבק על דלת חנותו של בן חקון, נובמבר 2001)
בן חקון, בן 68, נולד ברבאט שבמרוקו. הוא עלה ארצה ב-1955 ולמד צילום אצל אלפונס האוזה, מנהל מגמת הצילום בבצלאל דאז. "הייתי הצלם האישי של דוד בן גוריון", אמר לפני שבע שנים בראיון ל"כל הזמן", "הם היו מתקשרים לחנות ואומרים 'תשלחו את אלן'. ככה קראו לי". בן חקון סיקר את משפט אייכמן; היה הצלם האישי של ראש העירייה הרביעי של העיר, גרשון אגרון; ותיעד את קרבות השבת הראשונים של החרדים בכיכר הדוידקה. ב-1962 קנה את החנות שברחוב יחזקאל, הסמוך לכביש בר אילן, והפך לצלם של השכונה.
בשנות השבעים החלה השכונה להתחרד. תחילה דרשו החרדים מבן חקון להוריד תמונות של חתונות שצילם ושהציג בחלון הראווה שלו. אחר כך דרשו ממנו שלא להציג מסך וידאו בחלון הראווה, שעליו הוצגו ריקודים בחתונות של נשים וגברים יחד. הם גם דרשו שיערוף את ראשיהן של בובות בצורת נשים שהציב בחלון הראווה. כשלא נענה לאיומים, החלו מעשי האיבה. "הכניסו לי דבק למנעולים, תלו נגדי פשקווילים, זרקו לחנות פצצות סירחון, קראו לי 'נאצי', איימו לרצוח אותי. חוויתי הטרדות בטלפון באמצע הלילה, חתכו לי את הצמיגים וריססו כתובות נאצה על החנות", סיפר בן חקון בראיון ההוא.
ב-14 בנובמבר 2001 הגיע בן חקון ל"פוטו אלן". סביב החנות התגודדו מאות חרדים שהיו מצוידים במקלות ובאבנים וביקשו לפגוע בו. תוך כדי העימות עם ההמון החרדי, כשפילס את דרכו לחנות, דחף בן חקון את יהודה סאמט, קשיש חרדי, שנפל על הארץ ונחבל בראשו. סאמט נפטר באותו לילה בבית החולים. בן חקון נחקר במשטרה, ולאחר שחש בלבו הועבר לבית החולים. יום לאחר מכן, השמועה על מותו של סאמט נפוצה ובלילה שבין ה-15 ל-16 בנובמבר
בן חקון שחזר בראיון ב"כל הזמן" את המאורעות שהובילו לשריפה: "לא נגעתי במפגין. ברגע שהוא נפל, רצתי לחנות. הם עשו לי מלכודת. פתחתי ב-10:00 בבוקר, ופתאום אני רואה לקוח שרוצה להיכנס לחנות ושני חרדים עם פשקווילים בידיים חוסמים לו את המעבר... טלפנתי למשטרה ואמרתי להם שאני מפחד, שסגרו אותי בחנות. לקח להם זמן להגיע. אמרו לי במוקד שהם עסוקים ברמדאן. כשהגיעו השוטרים, הם ברחו. אותו דבר קרה גם בצהריים וגם בערב. הרגשתי מותש. כתשו אותי. היו לי לחצים בחזה וחום בכל הגוף. הגיעה ניידת עם שתי שוטרות, ביקשתי מהן שיעצרו את שני האנשים בפתח החנות. התאספו סביב החנות 500 איש, הבעירו עגלות זבל, זרקו אבנים על החנות והשוטרים".
לאחר מותו של סאמט בן חקון נחקר במשטרה והואשם בגרימת מוות ברשלנות. במהלך החקירה הוחלט לעכב אותו בתחנת המשטרה. באותו ערב ניגשה טליה בן חקון לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, שם פגשה בניצב מיקי לוי, מפקד המחוז דאז, ושאלה אותו מה יעשו עם בעלה, שנמצא בחקירת משטרה. לטענת טליה, ניצב לוי השיב לה שלא לציטוט: "אין לכם ברירה, אלא לעזוב את החנות".
משפטו של בן חקון התנהל בבית משפט השלום בעיר במשך שלוש שנים, ובסופו הוא זוכה לחלוטין מהאשמה. "הנאשם נמלט על נפשו ונקלע למצב שבו המנוח חסם את המעבר החופשי מניידת המשטרה אל חנותו. הנאשם נקלע למצב שהתרחש שלא באשמתו והיה במצב של התרגשות ופחד שחייבו החלטה בשבריר של שנייה, כיצד יגיע בכל המהירות לחנותו בבטיחות כשהוא שלם. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר שהנאשם נושא באחריות", פסק השופט יואל צור.
"המשטרה נתנה לפורעים יד חופשית ואף הודיעה לתובעים כי אין ברירה וכי החנות חייבת להישרף כדי להשקיט את הרוחות באזור. אחד הקצינים אף אמר: '"פוטו אלן" מבעיר לי את ירושלים'" (מתוך כתב התביעה)
בן חקון טוען ש"הכתובת הייתה על הקיר" לפחות שנה. למשטרה היה מידע על ההצתה, ההתנכלויות החלו כמה שבועות לפניה, אך היא לא עשתה דבר כדי למנוע אותה או לעצור מישהו מהמציתים.
האברכים, כאמור, איימו על בן חקון יום אחרי יום ומנעו מהלקוחות להיכנס לחנות. בכתב ידו הוא שיגר מכתב למפקד המחוז דאז, ניצב מיקי לוי, והתלונן על ההתנכלויות ואזלת ידה של המשטרה.
בין השאר מציין בן חקון בכתב התביעה שיחת טלפון שקיבלה בתו, דנה עצמון, מחבר הכנסת דאז יוסף פריצקי, מיד לאחר מותו של סאמט. חבר הכנסת המליץ לתובעים לפנות את "פוטו אלן" מתכולתה לאור מידע שקיבל מהמשטרה, ולפיו בכוונת החרדים להצית את החנות. גם שכנים שהתגוררו בסמוך לחנות מסרו באותה השעה לבן חקון כי יש התגודדות של המון חרדי שמנסה לפרוץ את שערי החנות ולחדור פנימה. עצמון יצרה קשר עם המשטרה, ושם הודיעו לה כי נערכים סיורים במקום. גם המפקד במקום הבטיח לעדכן את המשפחה בהתפתחויות. "אני זוכר שניסיתי לעזור למשפחה", אמר פריצקי השבוע, "התנכלו להם חודשים רבים. חבל לי שהאירוע הסתיים כמו שהוא הסתיים".
אזלת ידה של המשטרה ניכרת בכתב התביעה: "בשעה 00:30 ביקש מפקד הכוח במקום מדנה עצמון להגיע לחנות בשעה 6:00 כדי לפנות את החנות מתכולתה, שכן יש מידע מודיעיני ולפיו תישרף החנות. מפקד הכוח הוסיף וציין, לתדהמת בת התובעים, כי המדובר בהמלצתו הישירה של מפקד מחוז ירושלים – ניצב מיקי לוי. במהלך שיחה טלפונית זו עדכנה עצמון את מפקד הכוח בתוכן השיחה הטלפונית שנערכה עם חבר הכנסת דאז, יוסף פריצקי, ומפקד הכוח השיב כי המצב בשליטה ואסר על התובעים להתקרב לחנות בשעות הלילה, בשל סכנת ההמון האורבת להם במקום.
בשעה 1:00 יצר מפקד הכוח שוב קשר טלפוני עם עצמון וציין כי נעשה ניסיון על ידי ההמון החרדי להצית את החנות. בשעה 5:00 לפנות בוקר (ב-16 בנובמבר 2001 – י"א) יצרה עצמון קשר טלפוני עם מפקד הכוח, והודיעה לו שהיא בדרך עם משאית לפנות את החנות כפי שסוכם ביניהם. הנ"ל הודיע לה כי אין טעם להגיע לחנות, לאור העובדה כי היא כבר הוצתה בידי ההמון החרדי.
"בכל השלבים המצוינים לעיל עמדו ניידות משטרה בסמוך לחנות 'פוטו אלן' ולא נקפו אצבע למנוע את אשר התרחש במקום. לעניין זה יצוין ויודגש, כי בפגישה שנערכה בין טליה בן חקון לבין ניצב מיקי לוי, קרוב למועד האירוע, אמר לה זה, שלא לציטוט, כי עליהם לסגור את החנות ולעזוב את השכונה. לוי הוסיף ואמר כי 'אנחנו לא יכולים עליהם, ואם אנחנו לא יכולים עליהם, אז בטח שאתם לא יכולים'. כמו כן הוסיף כי 'אין מה לעשות, חייבים להניח להם להצית את החנות'.
"חמור מכך, כבר עם ניסיון ההצתה של החנות הגיעו למקום האירוע כבאיות של רשות הכבאות בירושלים, אולם לטענת הכבאים, המשטרה מנעה מהם לבצע את עבודתם ואסרה עליהם להתקרב לחנות במטרה לכבות את השריפה. רק בשעה שלהבות האש הגיעו לקומה שמעל החנות, והיוו סכנה לקומות שמעל, החלו הכבאים בפעולת הכיבוי".
בסופו של דבר החנות הוצתה כליל על כל תכולתה, וכן נבזזה. ואם זה לא מספיק, מפקד כוח המשטרה הודיע לעצמון ההמומה, שהגיעה למקום, כי "לא הייתה ברירה, החנות הייתה צריכה להישרף כדי להרגיע את הרוחות".
ניצב בדימוס לוי ניסה השבוע לשחזר את האירוע: "הרקע לאירוע היה טענתם של החרדים בשכונה שבן חקון מוכר סרטים פורנוגרפיים, ואז החלו המהומות במקום. חשוב להבהיר שצריך להיות רגישים כאשר חלק מהדברים מפריעים לציבור מסוים. לצורך העניין, יש דברים שיפריעו לציבור החילוני בשכונותיו. אבל המשטרה היא לא הסנסור שאמור לווסת בין הניצים. אסור לה להביע דעה לכאן ולכאן. לגופו של עניין, האירוע התרחש לפני המון שנים. אני לא יכול לזכור אם אכן נאמרו דברים כאלה על ידי. אני יכול להגיד שמחובתה של משטרת ישראל להגיב על כל אירוע. המשטרה הקצתה משאבים רבים כדי למנוע הפרות סדר במקום הזה. עצם התביעה תמוה בעיניי, ואני בטוח שהמשטרה תגיב בהתאם לכתב התביעה.
"חשוב לזכור שבשנים האלה המשטרה הייתה מתוחה עד קצה היכולת באירועים חשובים לא פחות ואף יותר. בשנת 2001 היו מהומות בלתי רגילות בהר הבית ופיגועים, במשך פרק זמן לא קצר. שלחנו המון שוטרים לטפל בהפרות סדר. המשטרה לא יכלה להציב שמירה צמודה, ובפרט לא באותם ימים, כשאני, בתור מפקד מחוז, הייתי צריך לעשות הערכת מצב ולהשקיע את כל היכולות שלי בהצלת בני אדם. חיי אדם היו בראש סדר העדיפויות. בקיצור, אני יכול לומר לך שאני לא זוכר שאמרתי דברים כאלה".
לפי בן חקון, הנזק שנגרם לו נאמד במיליוני שקלים. "פוטו אלן", כאמור, על כל תכולתה, נבזזה ונשרפה. אוסף של 500 צילומים נדירים, מתא הזכוכית של אייכמן ועד מלחמות השבת בירושלים, ציוד מחשוב וצילום, מצלמות, מסרטות, טלוויזיות, וידאו, פילמים היסטוריים וקלטות די-וי-די הפכו לאפר.
אפילו דלתות החנות, העשויות מפלטות ברזל, הסורגים המיוחדים והוויטרינה, שכללה שמשות נגד שריפות ופריצות, לא שרדו את האש. כמו כן טוען בן חקון בתביעה כי הוא ואשתו איבדו את כושר העבודה שלהם לחלוטין. הם נאלצו לפרוש מעבודה שנים רבות לפני גיל הפנסיה שלהם, ובעקבות כך לא עמדו בהחזרי המשכנתה, נאלצו למכור את דירתם והוכרזו פושטי רגל.
"בסופו של יום, התובעים לא עמדו עוד בלחצים אשר פקדו אותם. הנזק המשפחתי היה קשה מנשוא, ולאחר 40 שנות נישואים מאושרים, הם נאלצו להתגרש ולהיפרד זה מזו", נכתב בתביעה. "התובעים, שהיו לפני האירוע אנשים המתפקדים באופן עצמאי, המכלכלים את משפחתם בכבוד, הפכו בעקבות האירוע לאנשים תלותיים, אשר לא יכולים לתפקד בגפם, לא בבית ולא מחוצה לו, עניין אשר הפריע ועדיין מפריע להם מבחינה כלכלית ובעיקר מבחינה נפשית... האירוע גזל מהם, למעשה, את כל עצמאותם, ומאז האירוע ועד ימים אלה ממש הם נזקקים לעזרת הסובבים אותם כדי שיהיה בידם לנהל, ככל האפשר והניתן, אורח חיים תקין כבעבר... האירוע השאיר בהם צלקת נפשית עמוקה, מחמת העובדה כי נגזל מהם החופש ליצור, להתפרנס בכבוד ולחיות כבעבר".
מהמשטרה נמסר בתגובה כי "כתב התביעה אינו מוכר. אם יתקבל, תגובתנו תימסר בבית המשפט, כמקובל".
מהעירייה ומשירותי הכבאות וההצלה נמסר בתגובה כי "כתב התביעה טרם הגיע לעירייה. כאשר יגיע נשיב עניינית, בהתאם לצורך".
נא להמתין לטעינת התגובות
