יש לי חלום
הפרפרים בבטן, הביקור בכותל, הנסיעה לשכונות, המוטיבציה של הפעילים, האישה בוורלי וארתור פינקלשטיין. ניר ברקת ישב חמש שנים משפילות באופוזיציה ולא נשבר. גם בגלל הנחישות מגיע לו להיות ראש העירייה. ליל המהפך בירושלים מזווית קצת אחרת
"ירושלים", ברקת צועק לקהל ואגב כך כמעט נופח את נשמתו, אבל הקהל מתעלם וממשיך להריע בשאגות "בוקר טוב ראש העיר!". בשלב מסוים מבין ברקת שהשאגות לא יסתיימו בקרוב, מאבד את סבלנותו, ולקול תקיעות בשופר לובש ארשת רצינית ומבקש "קצת שקט מהחברים".
ההמונים משתתקים, פרט לכמה חרדים שהסתננו פנימה ושולפים מפעם לפעם קריאת "גוועלד" מזועזעת. ברקת ממשיך. "ירושלים" הוא אומר שוב, "היא ביתי ומשימת חיי. היא המקום בו גדלתי, בו התחלתי את עסקיי והמקום בו בחרתי לגדל את בנותיי. כמו רבים מכם גם אני זוכר איך ירושלים הייתה ואיך ירושלים צריכה להיות" הוא אומר אך הקהל בשלו, מסוחרר מהניצחון, חוזר בשאגות על הסיסמא "ניר, ניר ראש העיר", כאילו מנסה להוכיח לעצמו שהמהפך אכן קרה.
הפעם ברקת בוחר לשתף פעולה. הוא מרים את ידו באוויר אנה ואנה ומנסה לשלהב את ההמונים, כאילו היה מירי אלוני. היד השנייה מחבקת את אשתו בוורלי ("בוו" הוא קורא לה), ועל הדרך הוא משחרר חיוך נשיאותי לקהל, א-לה ברק אובמה. הקהל הבין את המסר ומריע לעברו "!yes we can", כאילו מדובר בוועדת הבחירות הדמוקרטית בניו יורק, ולא באולם הכנסים של מלון חן בבית גן.
הנאום מסתיים, איך לא, בליווי שירת התקווה, שעולה לדציבלים מחרישת אוזניים כל אימת שמגיעה המילה "ירושלים". ברקת כבר מבחין שחברי מועצה מסיעות אחרות, שהבינו שהימרו על הסוס הלא נכון, מתייצבים באולם. הוא מחייך אליהם, אולי צוחק, במקרה הכי טוב מבחינתם יזרוק עליהם את תיק התברואה.
המיני וואן ששכר ברקת במיוחד ליום הבחירות עושה את דרכו חזרה לביתו
אך מי שמושכים את האש, ובעיקר את התקשורת, אלה קומץ חרדים שצועקים "הרב אלישיב צדק" ומריעים לניר ברקת, שגאל מהם אחת ולתמיד את מאיר פרוש.
"ברקת לא ניצח את הבחירות האלה" אומר אחד מפעיליו של ברקת, "זה פשוט שפרוש הפסיד". אבל מה זה חשוב. עכשיו הקומה השישית היא שלו. פרוש ייאלץ להסתפק בתואר חבר כנסת. כמי שלא סיפק את הסחורה, בוודאי גם ממנו הוא ייאלץ להיפטר בקרוב. אם ירצה, תמיד תישאר לו האופוזיציה בכיכר ספרא, שברקת נאלץ לסבול בה חמש שנים. כנראה שהסבל השתלם.
ספק אם ברקת עצמו האמין בסביבות השעה 18:00 בערב שכך תסתיים היממה. אם לשפוט לפי פרצופו, נראה שחשב שזה שוב הולך לקרות לו. שפרוש, כמו קודמו לופוליאנסקי, הולך לגנוב לו את הבחירות מתחת לאף ולהותיר אותו בזוי ומושפל.
גם נאום האקזיט של ברקת, הפעם מהפוליטיקה ולא מהעסקים, כבר היה מוכן, אבל אף אחד לא היה מוכן להביט בו שוב. למעשה, אף אחד לא רצה לכתוב נאום "החלטתי לעשות לביתי", בכל זאת עין הרע, אבל אייל ארד וליאור חורב דרשו, ואיתם לא מתווכחים (אחרי שברקת יישא את נאום הניצחון ימלמל ארד בקהל בביטחון כי "רק התבדחתי איתו שתמיד עדיף שיהיו שני נאומים").
עוד קודם לכן, בעיצומו של סיור במטות שהקים בשורה של שכונות, ברקת מסתובב בתחושה לא טובה: "בטח שיש פרפרים, אבל צריך לדעת איך לשלוט עליהם" הוא אומר, אבל ספק אם מצליח ליישם.
אגלי הזיעה שמבצבצים על מצחו מעידים שגם הוא הספיק לקרוא את הודעת משרד הפנים שבישרה כי רק 21.3 אחוז יצאו להצביע. הנתון הזה וודאי לא ממש מסתדר עם מכונת התעמולה המשומנת מאין כמוה שגיבש עם חבריו הצנחנים על מנת להילחם באדישות.
"להמשיך לעבוד, לא להרים ידיים" הוא מנסה לעורר את הפעילים. "תשכנעו כל אחד שאפשר, ואם לא, עברו לאדם הבא", אבל הפעילים כבר נראים מיואשים: "אבל סליחה, איך זה שהצביעו רק 20 אחוז?" שואלת אותו אחת הפעילות בטון כמעט מאשים. "לא לאבד תקווה, לא לאבד תקווה" הוא אומר לה ומוסיף בטון לא משכנע "עוד חמש שעות, תראו שהתוצאות יבשרו על שינוי". "השאלה איזה שינוי" היא מלמלת בתסכול.
גם ברקת עצמו נראה מהורהר האם חלילה לא יהיה מדובר בשינוי שיגרום לו לעזוב את החיים הפוליטיים ולחזור לחברת ההיי-טק בה עבד בצעירותו, שמוקמה, ספק במקריות וספק שלא, באותו הבניין בהר חוצבים בו מתקשרים כעת פעיליו של ברקת בהיסטריה אל כל מצביע פוטנציאלי.
בבוקר המשחק נראה פתוח.
רק עננה של סקר שהיה או לא היה ביום הקודם ובישר על שוויון מפיחה רוח דאגה. "אני מרגישה כמו ביום בו הכריעו האם להפיל את תוכנית ספדיה" אומרת בהיסטריה מס' 3 ברשימה, נעמי צור, שעשתה אקזיט בעצמה ופרשה מהחברה להגנת הטבע לטובת חיקו של הברקת.
ב-7:30 ברקת מתייצב בכניסה לבית הספר ליד"ה. "אבל למה אתה ימני" מפתיעה תלמידה ומותירה את צוות הפעילים המום. "זה נכון שאני אוחז בדעות ימניות, או מרכז ימין", הוא מתקן, "אבל בסופו של דבר מה שחשוב הוא מי שמנקה את העיר".
20 דקות מאוחר יותר, הוא כבר צולח את מבחן הכותל, אחרי שהטמין את הפתק. "רק שלא יגנבו לך את הפתק כמו שעשו לאובמה" אני אומר והוא משיב "לא אכפת לי. שיגנבו. כולם יודעים את דעותיי". החרדים במקום דווקא לא טורדים את ברקת, פרט לצעיר שלוחץ את ידו ואגב כך מכנה אותו "סוטה" על שהשתתף "במצעד התועבה".
מי שמפתיע את כולם הוא דווקא ארקדי גאידמק, שמגיע למקום באותה השעה, ללא תקשורת, שבכלל מחכה לו, על פי הלו"ז שהוציאה הדוברת, בבית הספר לאומנויות. ברקת וגיאדמק נמנעים מלדבר, וחרדי תמהוני מנסה לשדך בין השניים ללא הצלחה.
ברקת נפרד מחברי הסיעה וממשיך לבית הספר זיו, שם מימש את הצבעתו. "אני לא לחוצה" אומרת בוורלי אשתו, שמפציעה מפעם לפעם. "ההרגשה טובה מאוד, יש אהדה יוצאת מן הכלל". על החשש שלא יצביעו היא מעדיפה לא להגיב, אבל הבת דניאל מוסיפה "אנשים יעשו הכול כדי להכפיש, אבל לא ניתן להם". "בואי דניאל" משתיקה אותה בוורלי והן נעלמות בתוך המיני וואן.
במהלך היום יחרוש ברקת שכונות רבות בעיר. שכונות חרדיות וערביות הן כמובן מחוץ לתחום, אבל שורה של צעירים גברתניים חובשי כיפה סרוגה, ממתינים מחוץ למטה ברקת, בטרם יישלחו אל קלפיות השכונות הערביות "לוודא שאין בעיות". ברקת מעודד אותם ומנסה לשדר מתינות: "צריך להיות נחמד למי שאיתנו ואכזר למי שלא" הוא אומר להם, אבל הם מחזירים לו: "מה נחמד? שם צריכים רק כוח". הוא מחייך אליהם כאילו היה לופוליאנסקי ומתפנה לצוות כתבי אל~ג'זירה שמודים מאוחר יותר שבעולם הערבי אף אחד לא יודע מי זה. "הרוסי הוא הכי פופולרי" אומרת המגישה.
ברקת ממשיך בסבב השכונות. הצהריים כבר מאחורינו, אחוזי ההצבעה מאכזבים, אבל ההתרגשות בשיאה. כוח "44" של ברקת, אולי על משקל "כוח 17" של הראיס הפלסטיני, יוצא אחר הצהריים ודופק על הדלתות. אחוזי ההצבעה הנמוכים גורמים לתסכול, אבל גם ללחץ חיובי. מכוניתו של ברקת ממשיכה לטפס בין השכונות רק כדי לנצח, והאנרגיות עוד איתו. פה ושם, גם ברקת מפגין עייפות.
לחיצת יד ליושבת בית קפה מעיפה עליה את הכוס, עוגה שמוגשת לו נופלת מולו על הרצפה, ובקניון מלחה ברקת נראה אובד לרגע כשהוא לא מוצא את המטה. דווקא שם הוא זוכה לפרגון רבתי מהמוני בנות שמסתערות עליו עם ניידים מהדור השלישי וחצי לתמונות פוטוגניות עם המועמד. "אתה כזה חתיך" אומרת לו ילדה בת שבע, והוא עונה לה בנונשלנטניות "ואמא כבר הצביעה?". "אם זה היה באס~אם~אס היית מנצח" אני אומר לו והוא משיב "יהיה טוב, יהיה טוב".
בערב ברקת פורש לביתו. הפעילים מתחילים להתקבץ במלון חן, מעודדים משמועות על תורים ארוכים בקלפיות. איך יסתיים הערב? עוד קשה לדעת. אבל האנרגיות טובות.
בהוראה שהגיעה מלמעלה, ככל הנראה מכיוונו של יועץ הסתרים ארתור פינקלשטיין, הונחו פעיליו של ניר ברקת שלא לפתוח בקבוק שמפניה עם היוודע תוצאות המדגם שנערך בערוץ 1, שבישר על ניצחון ברור למועמד החילוני.
ברקת וחבריו זוכרים איך חמש שנים קודם לכן, פרסום מדגמי הבחירות הביאו לשמפניה וריקודים שהסתיימו בביזיון מוחלט עם היוודע תוצאות האמת. הפעם ניסו להתאפק, אבל לא ממש שלטו בזה.
תוצאות הסקר, 50 אחוז לברקת, 42 אחוז לפרוש (מי אמר שאי אפשר לנבא תוצאות בחירות בסקרים?) שיחררו את יריית הפתיחה של הפסטיבל.
ערב רב של אנשים התמקם בחזית מצלמות ערוצי הטלוויזיה והחל לצעוק בתרועות "הוא הא מי זה בא, ראש העירייה הבא", תוך הנפת דגלי ישראל, ותיפוף בדרבוקות ובתופי מרים. שמפנייה לא הייתה שם, אבל מישהו התיז כוס מים על החוגגים ששרו בקולות כל אימת שמצלמת הטלוויזיה חלפה על פניהם, תוך שהם מוודאים בנייד שראו אותם בבית.
מיכל שלם, יו"ר המטה של ניר ברקת, עולה על הבמה ומבקשת "לחכות עד שנהיה בטוחים", אך במקביל מבקשת להקדיש את הניצחון ליומלדת של בתה שחל בדיוק באותו יום וזוכה לשירת יומולדת צווחנית.
ב~2:00 בלילה, חרושת השמועות מתחילה. "איך אפשר לסמוך על סקר אחד?" שואלת בזלזול מועמדת מסיעתו של ברקת, שרק דקה קודם לכן עמדה על הבמה בחיוך ניצחון. "משהו פה לא דופק", אומר מישהו אחר. הקהל מתחיל להתפזר, "עדיף לא להיות פה אם יהיו פדיחות" אומר אחד הפעילים. הכתבים מזהים את הסיפור, ומתעדים בפנקסיהם כל פוסטר בחירות שנופל מהקיר, כאילו יש בסמליות לבשר על סוף עצוב.
אבל לפתע, כשהסיפור נראה גמור, והשמועות מבשרות שדודי זילברשלג הודיע במחנה של "הלא ציוני" שהכול גמור, מתחולל המהפך האמיתי. פעילי ברקת שכבר בטוחים שהמרחק של ברקת לניצחון כמוהו כמרחק בין בית הכרם לענאתא, מתעוררים לפרץ חדש כשהקריינית על הבמה מודיעה שברקת פתח פער שפרוש יתקשה לסגור.
"תביאו את החברים, מהר" היא זועקת. בו ברגע, מתחילים כולם לפתוח במחולות ויוצאים לכניסת המטה, מחכים למנצח. "החזירו לנו את הבירה" הם מריעים עם דגלי ישראל בידיהם אל מול המוני חרדים מבולבלים. "אל תדאגו" ממלמל אחד החרדים, "בעוד חמש שנים, ניקח אותה חזרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
