זה מהמוטו
לפני 18 שנה הוא דהר על האופנוע המיתולוגי שלו, מוטוגוצ'י TT650, ושדד סניף בנק בהרצליה פיתוח. בחודשים שלאחר מכן הוא רוקן עוד 21 סניפים. היום רוני ליבוביץ' (56) מעביר הרצאות לחוגי בית קטנים. בין לקוחותיו אפשר למצוא את המשטרה, הבנקים וחברת "ברינקס". ראיון עם "האופנובנק"
ב-18 באוקטובר 1990, היום שבו הוא נתפס אחרי כמה ניסיונות כושלים לשדוד סניפי בנק ברמת גן באותו יום, ישבתי מול הטלוויזיה וחשבתי שפספסתי. שהחוש הזה, שמאפשר לי לדעת שאני אפגש עם מישהו ספציפי, אבד לי לנצח. עובדה: רוני ליבוביץ', "האופנובנק", נתפס, ועכשיו הוא ייכנס לכלא לשנים ארוכות וזהו. כבר לא ניפגש. בטח לא במהלך שוד, כמו שקיוויתי (כי כבר ידעתי שהוא לא פוגע אף פעם באף אחד. כולם ניצלים, חוץ מהכסף). חבל, אמרתי לעצמי וסגרתי את הטלוויזיה.
אבל נפגשנו. בכל זאת. בערך לפני 11 שנה. זה היה בארוחת ערב אצל חברים טובים, כאלה שהם כמו משפחה בשבילי. רוני הגיע כבן הזוג החדש של אחותה של המארחת, ואני בקושי יכולתי לאכול משהו. בסוף העזתי לבקש ממנו להעביר לי את קערת האורז. הוא חייך והעביר. בדרך הביתה עשיתי סיבוב ניצחון. הרי ידעתי שניפגש. לא ידעתי איך ובאילו נסיבות או כמה זמן זה ייקח, אבל הלו, רוני ליבוביץ' הרגע העביר לי את האורז.
רק בפגישות הבאות שלנו - שנערכו תמיד בנוכחות יסמין מרחב, בת זוגו ומנכ"לית משרד הפרסום "באומן בר ריבנאי אקספרט", והחברים הטובים ההם - שאלתי אותו שאלות, הקשבתי לסיפורים שלו מהכלא וכן, המשכתי לבקש ממנו להעביר לי את האורז. קשה להיפטר מהרגלי ניצחון מענגים.
הוא לא כל כך אוהב להתראיין, תוצאה של כוויות וצלקות שנגרמו לו במהלך השנים ממילים לא מדויקות שפורסמו ומעיתונאים שלא חסו עליו, שחנקו לו את הנשמה, שנטפלו אליו גם אחרי שהכול כבר נגמר, כשהוא סיים את תפקידו כאייטם לוהט שאפשר להבעיר שוב ושוב. אז הספיק לו והוא כבר לא כל כך משתף פעולה. גם אותי הוא העביר חקירה קטנה, אבל חיננית. בכל זאת אנחנו מכירים.
"אז על מה בדיוק הכתבה?", הוא שאל. על החיים שלך היום, עניתי. "אני חושב שיסמין צריכה להיות גם בכתבה הזאת, כי היא החלק המרכזי בחיים שלי", הוא אמר מיד. גם אני חושבת, הסכמתי. וקבענו. שלושתנו. וגם קבענו מין מסגרת כזאת. מסגרת שתאפשר לו לספר על החיים שלו עכשיו כמו שהוא בוחר להציג אותם, במינונים שלו, וגם לשמור לעצמו את מה שהוא רוצה כאדם פרטי. בכל זאת, זה שפעם, ממש בבוקר הראשון שלו באבו כביר, לפני 19 שנה, אחרי הלילה הראשון שהיה סיוט וגיהינום, הגיע צלם עיתונות וצילם אותו מבוהל בתא שלו בלי לבקש אישור ממנו; זה שפעם כל ישראלי ידע עליו את כל הפרטים הביוגרפיים, גם המוצנעים ביותר; זה שהעיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה דיברו חופשי על מצבו הנפשי; וזה שהוא עשה טעויות חמורות שהביאו אותו לכותרות ושעליהן הוא שילם בשמונה שנים בכלא, כל אלה לא הופכים אותו באוטומט למופקר, לכזה שמותר לחפור עכשיו בחייו בלי חשבון. או שאפשר להגיד את זה גם ככה: אני בעצמי הצבתי לעצמי גבולות. אפילו לפני שדיברתי איתו.
יום שישי בבוקר, אנחנו כמעט לבד במסעדה. אז תשאלי, הוא אומר אחרי שאנחנו מזמינים.
או-קיי, אז מה שלומך?
"בסדר", הוא צוחק ודואג למלא לכולנו את הכוסות במים. "החיים נהדרים".
מה נהדר כל כך?
המבט שלו נודד אל יסמין. היא מחייכת אליו והוא אומר: "את יודעת מה זה בשבילי לקום כל בוקר במיטה ליד יסמין, שאומרת לי את הבוקר טוב שלה, להכין לי קפה ולהתיישב מול חלון הוויטרינה הגדול, שאני יכול לראות ממנו עד תל אביב (הם גרים ברמת גן – נ"ר)? זה החופש שלי וזה הכי חשוב לי. אני יכול לספר על הלילות?". השאלה מופנית ליסמין והיא מהנהנת. היא מוכנה שהוא יספר משהו מהחיים הזוגיים האינטימיים שלהם.
רוני: "מאז השחרור מהכלא הכי קשים לי הבקרים והלילות. בבקרים אני צריך, ממש זקוק, לבוקר טוב של יסמין. בוקר טוב רך כזה. רק הוא מצליח לעמעמם את הצעקות שאני שומע בראש. צעקות של מסדרי הבוקר בכלא. ובלילות קשה לי לא לחשוב על הלילות שלי שם. הייתי בודד, עצוב ומתוסכל. בכלא האסירים לא זוכים לשום מגע אנושי. לא חיבוקים, לא ליטופים. כלום. הייתי שוכב בלילות ומרגיש את הבטון והברזל של המיטה. הייתי נוגע בטיח המתקלף של הקיר. הלילות שלי
איש גדול, רוני. באוגוסט האחרון הוא חגג 56. ובכל זאת הוא גבוה ותמיר. נראה הרבה יותר צעיר ממה שכתוב בתעודת הזהות. והווידוי הרך הזה, שיוצא מהאיש הגדול, שנראה כל כך חזק, משתלט על האווירה מסביב לשולחן. אנחנו שותקים. עוטף אותנו ברחמים, עוברות לי המילים בראש. בחושים החדים שלו, רוני מחזיר אותנו לכאן ולעכשיו. ולקלילות.
"נשבר לי מ'האח הגדול'", הוא אומר. יסמין נקרעת מצחוק. גם אני.
יסמין: "זה בגלל שהתמכרתי לזה. פשוט מדהים לראות איך אנשים מתנהגים. איך שאני באה מהעבודה אני הולכת למחשב וחייבת לראות מה התחדש בזמן שלא הייתי. וכמובן שאני רואה את התכניות בטלוויזיה. זה מרתק וזה שואב אותי".
אתה לא מתחבר לריאליטי, רוני?
"ממש-ממש לא. אני לא מבין מה יסמין מוצאת בזה. החיים שלנו הם פה ועכשיו, אבל יאללה, שתיהנה.
מה אתם אוהבים לעשות יחד?
"למלא תשבצים".
באמת?
יסמין: "כן. זה כיף גדול לעשות את זה יחד. אל תשאלי, אנחנו רבים אפילו מי יישב איפה כדי שלא נוכל להסתכל אחד בתשבץ של השני. ורוני יודע הכול. התחומים שהוא לא מבין בהם כלום הם דוגמניות, שחקנים ושחקניות, רכילות. אין לו בכלל מושג".
ומה עוד?
"לישון כל שישי בצהריים. יחד. לא מוותרים על זה. זה קודש".
הכי קל לדבר איתו על החיים בכלא. הוא כבר למד איך לספר את קורותיו שם. למען האמת, הוא מתפרנס מזה. הרצאות בחוגי בית קטנים, במקומות עבודה, בכל מקום שאליו מזמינים אותו לספר על עצמו. גם עכשיו, במסעדה, הוא מספר קצת על החיים האלה, של פעם. על ההשפלות, על הפחד, על קודים התנהגותיים, על טקטיקות של הישרדות. אני נשאבת בקלות לסיפורים שלו. נמתחת במקומות הנכונים, נבהלת באחרים, לא יכולה להכיל את הפרטים הקצת יותר קשים של הזוועה. וזה עוד באבו כביר, בניצן ובמעשיהו בעיקר, לא המקומות הקשים שיש לפעמים בבתי כלא ישראליים. הוא מספר מצוין, רוני. הוא יודע איך להעביר את התחושה הזאת של מישהו שהיה רחוק מאוד מחיי הפשע ופתאום נזרק לתוך הגיהינום הזה.
אבל אני עוצרת אותו. בכל זאת, באנו בשביל כאן ועכשיו.
"בכל מקום שבו הסיפור שלי עדיין מעניין. וזה די מדהים, ההתעניינות הזו. הרי זה קרה כמעט לפני 20 שנה ובכל זאת אנשים עדיין מזהים אותי ברחוב, מתעניינים".
מתעניינים בחביבות או בעוינות?
"גם אותי מרגש לגלות שהחברה הישראלית, כמעט כולה, לא הוקיעה אותי. אני לא נתקל בשום עוינות. אנשים באמת מתעניינים בשלומי. רוצים להתחבר. אני חושב שאני יודע למה זה ככה".
למה?
"בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שלא נתפסתי כמסוכן לחברה, רק לבנקים. מימשתי כנראה איזו פנטזיה של רבים, שרוצים 'לדפוק את הבנק'. אז באמת דפקתי את הבנקים וגם את החיים שלי, כי לשבת בכלא זה לא מחיר פשוט לשלם. זה גם לא פשוט להיות פתאום פושע. אבל בכל זאת אנשים לא מרגישים שעשיתי משהו נגדם. הסיבה השנייה היא שהחזרתי את כל הכסף שנשדד. עד השקל האחרון החזרתי. שום דבר לא נשאר אצלי. זה היה חשוב לי כחלק ממסע השיקום של עצמי והחרטה. אני באמת מתחרט. מהרגע הראשון היה ברור לי שאני לא יכול להשתמש בכסף הזה, ועד היום השאלה שהכי הרבה מפנים אליי בהרצאות וגם סתם ברחוב היא 'תגיד, למה החזרת? מה, אתה פראייר?".
כשעלה הרעיון לכתבה הזאת ביקשתי להצטרף לליבוביץ' להרצאה שהייתה אמורה להתקיים בבית פרטי בצפון הארץ, בפני כמה עשרות חברים שהזמינו אותו להרצאה פרטית בליל שישי. רוני ביקש זמן לחשוב על זה. אחר כך סירב: "אני לא רוצה להכניס לסיפור הזה גם את התקשורת. זה רק מפריע. אני רוצה שהם ירגישו נוח".
אילו מוסדות מזמינים אותך?
"כולם. אפילו בנקים והמשטרה".
לא נכון.
"כן. למה לא בעצם? אלה האנשים שהפרשה הזו הכי מעניינת אותם. ואני בא בשמחה. אפילו לחברת 'ברינקס' הרציתי".
זה נחמד. אתה מרצה גם בבתי ספר?
"כן. הרבה. לתלמידים אני לרוב מרצה בהתנדבות. יש לי מסר חשוב להעביר להם, על הבחירה בסוג מסוים של חיים. בהרצאות האלה אני מספר שכלא יכול להפוך אנשים. בטח אנשים כמוני. לא גדלתי בחברה עבריינית. עשיתי פשע ואחרי הכלא יכולתי לבחור אם להמשיך להיות עבריין. הצלחתי, ואני מודה לאלוהים על זה, לבחור לחזור לחיים הרגילים, הלא עברייניים. זה לגמרי לא מובן מאליו. עם תלמידים אני מדבר גם נגד השימוש בסמים. אני מספר להם למה סמים גורמים, ממה שראיתי בכלא. זה מאוד-מאוד חשוב לי".
"רוצה לראות משהו?", יסמין שואלת והעיניים שלה נדלקות בחיוך. היא מוציאה את הארנק. מכל כרטיסי האשראי היא בוחרת אחד ומראה לי. רוני מודפס עליו כשהוא יושב על האופנוע המיתולוגי שלו, מוטוגוצ'י TT650, עם הקסדה ובגדי העור השחורים, המגפיים והרגליים הארוכות שלו פרושות לצדדים.
גדול.
"נכון? זה בשביל הקריצה. אי אפשר רק ללכת עם כל הפרשה הזאת בצד הכבד שלה. חייבים גם טיפה לחייך".
לא עשו לך בעיות בחברת האשראי?
"בדקתי את זה לפני שעשיתי את זה. מבחינת החוק והתקנון אין בעיה עם תמונה כזו. אני מתארת לעצמי שבחברת האשראי היו כאלה שהתפלצו, אבל לי לא אמרו כלום. אגב, כשרואים את הכרטיס הזה, אף אחד כבר לא מבקש ממני להציג תעודת זהות".
אגב רוני, אתה עדיין רוכב על האופנוע?
"עזבי, שאלה בעייתית".
למה?
"כי אני לא רוכב על אופנוע למרות שיש לי. זה פשוט קצת לא בטיחותי אחרי גיל 50, אבל אני מאוד מתגעגע לזה. אופנוע זה חופש. חסרה לי הרכיבה".
המלצרית מפנה את ארוחת הבוקר. רוני מתעניין אצל שתינו לגבי קפה. דואג. רוצה שיהיה נוח לכולם. כל הזמן. אני מכירה את זה כבר אצלו, ממפגשים קודמים. קודם אחרים. אחר כך הוא. יסמין: "במשפחה המציאו לו שם חדש לא מזמן - 'רוני אמבולנס'. אחד הילדים של אחותי שכח את הסנדוויץ' בבית? רוני ישמח לקפוץ לבית הספר להביא לו. אחותי צריכה להיות בשלושה מקומות ואין מי שישמור על הילדים? רוני מוכן. במיוחד אם זה קשור לשלושת הילדים של אחותי, לבת שלי או לבן שלו, שאמנם חי בשנים האחרונות בארצות הברית, אבל רוני יוריד בשבילו את הירח. הוא מכוון לצרכים של הילדים, של המשפחה".
רוני: "זה נכון. אני תמיד אומר שיש לי שני ילדים - זה שנולד לי והבת של יסמין, מורן, שאני מרגיש כמו אבא שלה לכל דבר. נכנסתי למשפחה של שתיהן כשהיא הייתה ילדה ומהרגע הראשון נקשרה בינינו אהבה. שמחתי ללכת לאסיפות הורים שלה, שמחתי ללוות אותה בכל תחנה שהיא עברה. את יודעת, פעם לקחת אותה לקופת חולים. הרופא הסתכל עלינו ואמר כמה שהבת שלי דומה לי. התפוצצנו מצחוק. גם אם היא הייתה באמת הבת שלי, הייתי אוהב אותה כמו עכשיו".
יסמין: "אני נהנית לראות את זה. רוני מטפל ומתייחס אל מורן כמו אל בת ואליי כמו אל נסיכה. הוא לא נותן לי לעשות את המטלות הקשות. את יודעת שכבר 11 שנה לא עשיתי קניות בסופר? רוני עושה. איפה שהוא יכול להקל עליי, הוא עושה".
רוני, הטיפול המסור בילדים האלה זה תיקון על מה שקרה עם הבן שלך, ליאל?
"יכול להיות שזה תיקון. תראי, ליאל בן אדם מדהים. הוא צור מחצבתי. הוא מאוד מצליח בתחומו. הוא בן 32 והוא בונה את חייו שם בכישרון גדול כעיתונאי וכסופר. אני מאוד גאה בו. אנחנו מדברים הרבה בטלפון. אנחנו נוסעים לבקר אותו כמה פעמים בשנה".
הוא נסע לגור רחוק כדי להתרחק מכל מה שסובב אותך? להתרחק מהעבר?
"לא. ממש לא. הוא הבן שלי ולא מתכחש לי. השארנו את העבר מאחורינו. אני לא יכול כל הזמן להתמקד בזה שהייתי בכלא שמונה שנים ולא לידו. אנחנו בונים ומפתחים כל הזמן את הקשר בינינו".
אתה מסתיר מהילדים את העבר שלך?
"מליאל ברור שלא. הוא גדל עם זה. גם מורן ידעה מגיל צעיר וזה לא הפריע לה לקרוא לי אבא, ויש לזה משמעות עמוקה מאוד עבורי וזה לא מפסיק לרגש אותי".
למה אתה ויסמין לא מתחתנים?
רוני מחייך. אחרי שתיקה יסמין עונה: "הכרנו אחרי שהייתי נשואה פעמיים. לא דחוף לי להתחתן, אבל רוני הוא בן הזוג שאני איתו הכי הרבה שנים, ואני לא מרגישה שחתונה תחזק את מה שכבר ממילא חזק בינינו".
יסמין: "ואת יודעת מה? אנחנו בקשרים מצוינים עם איריס, גרושתו של רוני. חברים טובים. מבלים לפעמים יחד. לפני שנה, כשליאל קיבל את הדוקטורט שלו ונבחר למצטיין באוניברסיטת קולומביה, נסענו שלושתנו לניו יורק, להיות איתו בטקס. זה יותר טבעי לנהל כזאת מערכת יחסים מאשר להיות בנתק". רוני: "ככה יצא ששתי הנשים האלה יצאו בניו יורק למסעות שופינג ואני סחבתי להן כל הזמן את החבילות".
יסמין, יש לך בעיה להגיד שרוני הוא בן הזוג שלך?
"ממש לא. מהרגע הראשון ממש אמרתי את האמת בלי ליפייף אותה. לא רציתי שידברו מאחורי הגב. לרוב,התגובות היו והן עדיין מאוד מפרגנות".
רוני: "לפני כל הפרשה הזו של 'האופנובנק' היו לי המון חברים. הבית תמיד היה מלא בחברים. הימים ההם נגמרו. החברים ההם נעלמו. עכשיו יש לי מעט חברים, אבל אני מרגיש שהם חברים על אמת".
אז היום, אתה מתפקד בבקרים ועד שעות אחרי הצהריים כרוני אמבולנס ואחרי כן מרצה?
"בערך. כן. אני גם תלמיד שלא מן המניין לתואר שני בהיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב. אני לא מן המניין כי אני צריך לעשות כמה השלמות מהתואר הראשון. חוץ מזה, אני גם מייעץ בתחום הלוגיסטיקה לכל מיני חברות".
ואיך אתה יכול להיות בטוח שהעבר העברייני מאחוריך, שלא תחזור לשם?
"בתוך תוכי אני יודע שזה לא יקרה לי שוב, כי הייתי שם. ישבתי שמונה שנים בכלא והייתי עסוק כל הזמן בשאלת החופש. ידעתי שכשאשתחרר אני אפחד כל כך מפעם שנייה ושזה מה שיחזיק אותי לא למעוד שוב. מה שעברתי ומה שראיתי בשמונה השנים האלה בכלא הם תעודת הביטוח שלי. אני לשם לא חוזר. אין שום סיכוי. עבריין אני כבר לא אהיה שוב".
לצבא התגייס ב-1970 ושלוש שנים אחר כך סיים את קורס הקצינים. במלחמת יום הכיפורים שימש קצין תובלה ונלחם בחזית הדרומית. לאחר שהסתיימה המלחמה הוא נישא ובנו, ליאל, נולד. כשהשתחרר מהצבא הצטרף לעסק המשפחתי (סבו, חיים ליבוביץ', הקים בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת את מפעל השמן "עץ הזית"). כמה שנים לאחר מכן יצא לדרך עצמאית לאחר שהתגלעו סכסוכים בינו לבין כמה מבני משפחתו.
שוד הבנק הראשון שביצע היה ב-21 בפברואר 1989, בסניף הבנק הבינלאומי בהרצליה פיתוח. ליבוביץ' נכנס לבנק עם אקדח וחבוש בקסדה, נעמד במרכז, ירה באוויר ורוקן את הקופות. במשך כמעט שנה הוא חזר על דפוס הפעולה וביצע עוד 21 מעשי שוד ברחבי גוש דן. במהלך התקופה הזו הוצמד לו הכינוי "האופנובנק".
ליבוביץ' נתפס ב-18 באוקטובר 1990 ברמת גן. משפטו לא ארך זמן רב, משום שהוא הודה במעשיו. גזר הדין שלו היה 20 שנה בכלא. ליבוביץ' ערער לבית המשפט העליון ועונשו הופחת ל-14 שנה. "דנתי גם דנתי בשודדים משודדים שונים", נימק את החלטתו המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, מנחם אלון, "מקצתם מודים ואינם מביעים חרטה ומקצתם מודים ומתחרטים, אך מעולם לא בא לפניי שודד המשיב, תוך ימים ספורים מרגע הודאתו וחרטתו, את כל הכספים שגזל לבעליהם, בליווי מכתב אישי לכל נגזל ונגזל, שבו מכה הוא על חטא ושבו מבקש הוא להסביר לנגזליו כיצד בא לכלל מעשי השוד החמורים".
כמה שנים לאחר מכן זכה ליבוביץ' לחנינת נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן. בסופו של דבר הוא ריצה שמונה שנות מאסר בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
