האיש שהחליט להיות מאושר
המפכ"ל לשעבר משה קראדי חושף את ההצעה המפתה שקיבל מראש עיריית ראשון לציון מאיר ניצן ומדבר על הכל: מהיריבים שהתנכלו לו, בני סלע, ועדת זיילר ואפילו על מערכת היחסים המפתיעה שנרקמה בינו לבין אילנה דיין. וזה לא הכל
אחרי 30 שנה בשירות הציבורי, כקצין צנחנים בקבע, קצין במשמר הגבול ובמשטרה, החליט קראדי, בתמיכתה של רעייתו דורית ושלושת ילדיו, שהגיע הזמן לעזוב את הפעילות הציבורית. למרות הצעות שקיבל מכמה גורמים: "את כולם דחיתי בנימוס", הוא מגלה, ביניהן ההצעות מעולם העסקים, הוא נענה רק לפנייתו של הטייקון יצחק תשובה, והפך למנכ"ל "דלק פי-גלילות".
אלא שקראדי, שנולד וגדל בבת-ים ולפני עשור העתיק את מגוריו לראשון לציון, יודע שהשירות הציבורי הוא בדמו. את זה גם זיהה ראש עיריית ראשון, מאיר ניצן, שהתחבר למפכ"ל בדימוס, כחול העיניים, שמודה: אני לא מחמיץ אף הזדמנות ואת הדרך מתל אביב לראשון אני עושה דרך קו החוף והטיילת של בת-ים כי אני מחובר ואוהב את המקום הזה".
ניצן כבר הרבה זמן מדבר בקול רם על קראדי כיורשו הלגיטימי, ואף יותר מכך. בחודשים האחרונים השניים מרבים להיפגש, כשניצן מפעיל על קראדי מכבש לחצים להצטרף לרשימתו הנוכחית, זאת כדי שהוא יעבור חפיפה של חמש שנים בדרך לכיסא הרם בעירייה. עתה נחשף כי ביום שישי, לפני שבועיים וחצי, נערכה עוד פגישה בין ניצן לקראדי, שכבר סרב יותר מפעם לרוץ ברשימה.
ניצן הטיל על קראדי פצצה: "רוץ במקומי לבחירות לראשות העיר עכשיו, ואני אהיה ראש מטה הבחירות שלך". מאיר ניצן אישר זאת סיפר ל"זמן מקומי", "הצעתי לקראדי לנהל את העיר אבל לצערי הוא סרב. אנחנו נמשיך לעבוד יד ביד וננסה להדביק לו את המחלה, כדי שכשאפרוש הוא יוכל להחליף אותי. הצעתי לו שאהיה ראש מטה הבחירות שלו אם יסכים".
וקראדי עצמו, עם חיוך סמוק מאשר: "אכן קיבלתי כזאת פניה. החמיא לי האימון הגדול של ניצן בי, אבל בחרתי בעולם העסקים כקריירה שנייה של חיי, לאחר 30 שנה שהעברתי בשירות הציבורי".
משה קראדי נולד לפני 48 שנה לזוג הורים עולים מטריפולי. הוא היה הבן השני, אחרי אחות הגדולה ממנו בשלוש שנים: "אני מודה", אומר בחיוך, "אנחנו לא משפחה טריפוליטאית טיפוסית עם הרבה ילדים, בעניין מספר הילדים ההורים שלי כנראה בחרו ב'מודל האשכנזי'".
בבית ספר היסודי למד בממלכתי-דתי "תחכמוני" בבת-ים: "לא הוגדרנו דתיים, אלא מסורתיים. פשוט בית הספר הזה היה קרוב לביתי. אני לא מתחרט שהלכתי אליו, כי קיבלתי שם חינוך מעולה. יש עדיין מורים שאני זוכר ומוקיר את מה שהם נתנו לי ולימדו אותי". משם הוא המשיך לתיכון עיוני ממלכתי, "שז"ר" בבת-ים, והיה בן למחזור הראשון שיצא ממנו: "יצאו הרבה אנשים מצליחים ומוצלחים מבית הספר הזה, גם גאולה אבן היא בוגרת שז"ר", אומר קראדי בגאווה.
עוד אז, בימי שז"ר הרחוקים, נראה שמישהו שם למעלה, כבר סימן לקראדי את דרכו בעתיד. ב-1977,
עם פרישתו מהמשטרה קיבל קראדי הצעות לרוץ לראשות הערים בת-ים, באר שבע וכאמור ראשון לציון, אך את כולן דחה מייד. בכלל, קראדי נזהר שלא להשתייך למפלגה, תנועה, או כל גוף שיכול לשים עליו חותמת. זו גם אחת הסיבות, לפי מקורביו, שהוא מסרב להיות חלק מרשימת ניצן, למרות שהוא תומך בו בקול גדול.
כמו ראשות העיר שמוצעת לו על מגש כסף, נדמה שכלל הקריירה של קראדי הייתה רצופה בקיצורי דרך שהוצעו לו, ועוררו את קינאתם ואף טינתם של רבים. בין כל זה בלט מינויו המפתיע למפכ"ל המשטרה. בגיל 44, הוא הפך למפכ"ל הכי צעיר שמונה במשטרה.
צחי הנגבי, אז השר לביטחון פנים, התעלם מארבעת המועמדים העיקריים לתפקיד, עקף כל תחזית אפשרית, והטיל את הפצצה עם ההכרזה על קראדי כמפכ"ל הצעיר. היום מספר קראדי בחיוך גדול: "אני חושב שזה היה היום כיפור של כל הכתבים והפרשנים הפליליים. זכורה לי, כמו היום, אחת מכותרות העיתונים הגדולים שהכריזה: 'היום בבוקר הנגבי ימנה את יעקב בורובסקי למפכ"ל'. אני כמובן ידעתי על מינויי ערב קודם, אני לא אשכח איך ישבתי וחייכתי. אולי, גם אם אני הייתי כתב לא הייתי מנחש את המינוי שלי".
המינוי של קראדי היה מפתיע לא רק בשל גילו, אלא בעיקר לאחר שאת רוב הקריירה שלו עד אז העביר הניצב הצעיר במדי משמר הגבול בין השנים 84 ל-96 בשלל תפקידים. אלא שבמדי הכחולים הטיפוס של קראדי נראה מטאורי, אולי למדי, לטעמם של אחרים. לאחר תקופה קצרה כראש אגף משאבי אנוש, הוא מונה למפקד המחוז הדרומי, ב- 2002.
באותם ימים מחוז דרום דמה יותר לשטח הפקר, נדמה היה ששלטון החוק כבר לא מרתיע את הבדויים שעשו באזור כבשלהם. אריק שרון קרא אליו בדחיפות את צחי הנגבי, השר לביטחון פנים, ואמר לו: "לא מעניין אותי איך, אתה יורד לשם ואתה מתחיל לשים קץ להפקרות הזאת".
הנגבי, שמע וביצע. למפקד המחוז הצעיר בדרום קראו אז משה קראדי. הנגבי נפגש איתו לראשונה, באותם הימים. לימים, יתברר כי החיבור שנוצר בין השניים, דווקא בימים קשים אלו, הם שהביאו את הנגבי ללכת נגד הזרם ונגד כל ההמלצות ולמנות את קראדי למפכ"ל המשטרה. הנגבי החליט במשך שנה וחצי לרדת לדרום, ופשוט לשבת שם כמה ימים ולילות, ולדאוג שהניצב קראדי ממגר את הפשע בדרום: "בסיטואציה מסויימת זה יכול להיות מאוד לא נוח ונעים, כשהשר הממונה עליך מגיע ויושב לך במקום ונכנס לכל דבר. אני זוכר שההתחלה הייתה מאוד מלחיצה. השר כינס את כל פרנסי ואנשי העסקים בעיר באר שבע לשיחה פתוחה איתו, ואתן רק יכולות לשער מה קרה שם. אני הייתי חדש בתפקיד והם התחילו לרדת חזק על המשטרה, ואמרו שיש להם טענות קשות על אוזלת ידינו, שהבדויים כבשו את הנגב. זה היה לא נעים לשבת שם", אומר קראדי בחיוך.
אבל במקום להיכנס לאנטי, קראדי לקח את הביקורת והחל לשנות במחוז הדרום מהפיכה שלמה. בד בבד הנגבי המשיך להגיע, והקשר בין השניים הלך והתהדק. קראדי היום מסכים לומר: "זה נכון, נוצרה בינינו כימיה. הוא ראה את העבודה שעשינו שם, היינו הולכים לישון וקמים ליום חדש של פעילות בשטח, ומדרך הטבע זה יכול להביא לחיבור בין אנשים". התוצאות היו טובות, והגמול לא איחר להגיע עם מינויו של קראדי למפכ"ל.
"המינוי הפתיע גם אותי", מודה היום קראדי, "אני מודע לעובדה שמוניתי למפכ"ל בגיל הצעיר ביותר במשטרה. יחד עם זאת, אבל אז צחי הנגבי החליט, שמבין כל המועמדים שהיו, הייתי האדם הראוי לתפקיד המפכ"ל. לא התמודדתי לתפקיד, תמיד טענתי שלא מתמודדים לתפקיד הזה אלא מתמנים אליו. בסופו של דבר אני מניח שלא הגיל הוא הפרמטר אלא הניסיון.
"אני מכיר ראש ממשלה בישראל ונשיא בארצות הברית שהתמנו לתפקיד בגיל דומה לשלי. לדעתי, המינוי שלי הבשיל בגלל הצטלבות של שני צירים. האחד: אותם מועמדים בזמנו, לא היו מועמדים על ידי השר עצמו. השר לא ראה בכל ארבעת מועמדים כמתאימים לתפקיד, אולי באחד או שניים מהם. הדבר השני שככל הנראה הביא לבחירה, היא הכימיה שנוצרה בין הנגבי לביני. אני יודע בדיעבד שזה הכריע את הכף".
למרות ההסברים לגבי המינוי המוקדם, רבים באותו זמן, וכנראה עד היום, לא עיכלו זאת בקלות: "אני יודע שבזמנו הנגבי חטף הרבה ביקורת על זה", אומר קראדי. אלא שהביקורת והאש הגיעו מהר מאוד לפתחו של המפכ"ל הטרי, בעיקר מכיוונם של אלו שראו עצמם מועמדים. את חלקם ראה כפרשנים באולפני הטלוויזיה, כשהם מותחים עליו ביקורת בכל הזדמנות. "אני מניח שבאופן טבעי מי שראה עצמו מועמד לא אהב את המינוי. חלקם טענו כי ההתבטאויות שלהם, הם נגד החלטת השר ולא נגדי. יחד עם זאת אני לא מכליל, היו גם כאלו שקיבלו את ההחלטה בצורה מכובדת. אבל גם נאלצתי להתמודד עם ניסיונות לפגוע בי, מתוך המשטרה וגם מצד אלו שיצאו ועזבו את המשטרה".
למרות ניסיונו לשמור על איפוק, כמעט ממלכתי, ניכר על קראדי שהוא עדיין לא עיכל את מה שניסו לעשות לו חלק מה"מאוכזבים". הוא לא אהב לראות את אחד הניצבים.יושב באולפני הטלוויזיות ומעביר עליו ביקורת כמעט בכל הזדמנות: "אני לא הייתי עושה את זה", הוא פוסק, "לצערי, לא אחת יש לקונה בתרבות המשטרתית. כשיש התמודדות על תפקיד בכיר, לא כולם נוהגים בכבוד. היו כאלו שניצלו את המעמד שלהם, כדי לפגוע בנבחר. אני אומר את זה בצער, כי בסופו של דבר מי שנפגע, זו המשטרה. משטרה שלא מקבלת גיבוי ממי שהיה בתוכה, פוגעת בכוח ההתרעה שלה. קבעתי כלל, שאם אני מתראיין זה רק כשצריך להגן על המשטרה".
הראיון עם קראדי נערך ביום שבו מתפרסם בעיתון "הארץ" הריאיון מעורר ההדים של המפכ"ל דודי כהן. קראדי שדוגל בכל ליבו באמונה שצריך לשמור על דברים בפנים ואת הבעיות לפתור בתוך כתלי החדרים המתאימים, נזהר שלא למתוח ביקורת על כהן, גם אם ניכר עליו שהוא את הריאיון לא אהב: "פנו אליי וביקשו שאגיב על הריאיון. אם יש לי ביקורת, ואני חושב שחשוב שישמעו אותה, אני יודע להגיע לגורמים הרלבנטים ולומר את דעתי".
אגב כהן, הפרשה שמסעירה עדיין את צמרת המשטרה, אורי בר לב, לא חמקה גם מקראדי שהיה מפקדם של כהן ובר לב: "בעניין אורי בר לב אני החלטתי שאני לא מתבטא פומבית, כי הייתי מפקדם של כהן ובר לב.. חלק מהמעורבים בפרשה הזאת דיברו איתי, ואמרתי להם את דעתי. אני חושב שיש יותר מדי קצינים שמבזבזים אנרגיה במאבקים, שיכולים להיסגר במקומות ראויים יותר".
למשקיפים מהצד נדמה היה שקראדי, בימיו כמפכ"ל, לא אהב במיוחד את התקשורת. אלא שקראדי מכחיש זאת בתוקף, ואף יותר: "זה לא נכון שלא אהבתי את התקשורת ידעתי גם להנות ממנה אני אספר לכן סיפור: אחרי ועדת פרסום מסקנות וועדת זיילר, באו אליי אנשים ואמרו לי: 'אתה שילמת מחיר, כי היית פתוח יותר מדי לתקשורת'.
עם המינוי שלי למפכ"ל באתי לסגל הפיקוד הבכיר ואמרתי להם: 'תשמעו, אל תנסו להלחם בתקשורת יש לה תפקיד חשוב בדמוקרטיה וממילא אין לכם סיכוי לנצח אותה כל מה שאתם חושבים לנכון. חוץ מדבר אחד: אל תתנו חומר שיפגע בחקירות, או חומר מודיעיני. חוץ מזה אני מרשה לכם לתת להם הכל, כי מהניסיון שאני צברתי במהלך השנים הגעתי למסקנה שהתקשורת ממילא תגיע לכל דבר שמעניין את. לצערי, הכרתי גם כאלה שהאתיקה העיתונאית לא הייתה בדיוק נר לרגליהם, בלשון המעטה".
ועדת זיילר שבה העיד קראדי, ולמעשה גרמה לפרישתו המוקדמת מהמשטרה, למרות שבמסקנותיה הוא יכל להמשיך לכהן בתפקידו עד לתום 3 שנות כהונתו, היא הקורד הצורם בכל הקריירה שלו, לא רק כמפכ"ל. פרשת האחים פריניאן שהתפרסמה בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, היא זו שהביאה לכל הסערה שקמה ואיימה על שמו הטוב של קראדי.
ואולי דווקא בגלל זה הוידוי הבא של קראדי יפיל רבים מהכיסא שלהם: "אילנה דיין, היא נקודה לא לבנה בהיסטוריה שלי. היא זו שיצאה בכתבת התחקיר ב-2005 שלימים התגלגלה לוועדת זיילר. דיין שמעה את דעתי על חוסר ההגינות בתחקיר שהיא עשתה. עם כל הכעס שהיה לי עליה, לימים נפגשנו ושוחחנו. למרות הכעס, במשך הזמן פיתחנו קשר טוב שבו אנחנו מדברים האחד עם השנייה, והשארנו את המשקעים מאחור. לדעתי, אילנה הבינה לימים את התמונה האחרת.
"שוחחנו גם על האפשרות שאולי בבוא היום אתארח באחת התוכניות שלה. בכלל, למדתי בחיים שלכעוס ולשמור טינה לאנשים שגרמו לך עוול זה לא תוכנית עבודה. עוד הרבה לפני יום הכיפורים הקרב סלחתי לכולם גם לכאלה שעוד לא ביקשו אותה.
"לאור מסלול החיים שעברתי, אני לא יכול לבוא בטענות. אבל אני גם לא יכול להתעלם מהסיום הצורם עם מסקנות הוועדה. אני זוכר שבבוקר פרסום המסקנות אמרתי לעצמי שאם הוועדה 'תשרוט אותי', בקצה קצהו של הציפורן הקטנה, אני אשקיע את כל הוני כדי להתמודד מול המסקנות, אבל לאחר שהתפרסם הדו"ח, הבנתי כמה דברים. הבנתי שחיי במשטרה, עד סוף כהונתי, יהיו תחת שבט הביקורת של התקשורת ושל הפוליטיקאים.
"באותה תקופה היינו גם אחרי פרשת בני סלע, והיחסים ביני לבין השר דיכטר היו מתוחים. אני הבנתי שבחמשת החודשים הבאים, עד סיום כהונתי, במשטרה לא נוכל לעסוק בהגנה על שלומו של הציבור, אלא בהדיפת ביקורת, כל עוד אני יושב על הכיסא. לכן, למען האירגון, הסכמתי לשלם מחיר אישי. הבנתי שלטובת המשטרה, אני צריך לסיים את תפקידי.
"קיבלתי עוד החלטה מאוד חשובה, וזה להיות מאושר בחיים. אחרי מה שאני עברתי, אני לא אתן לבשר ודם לגרום לי לכאב ולצער בחיים. יש שתי אפשרויות: האחת היא ללכת עם הכאב הזה ולקטר, או מצד שני להסתכל על חצי הכוס המלאה ולחשוב על קריירה מרתקת שהביאה אותי לפיסגת הארגון בגיל כל כך צעיר. אני בחרתי באפשרות השנייה. החיים שלי מתאפיינים בזה שהייתי בכל כך הרבה צמתים שההחלטה הייתה כחוט השערה לכאן ולכאן, ותמיד לקחתי את ההחלטה שהביאה לתמורה חיובית בחיי, כמו בסרט 'דלתות מסתובבות'.
" היו לי למעלה מעשר החלטות גורליות כאלו. כל החיים שלי יכלו להיראות אחרת, אם הייתי מחליט שונה בכל אחת מהן. אבל נוצרה בי האמונה שכנראה יש יד מכוונת מלמעלה. שכנעתי את עצמי שגם להתפטר מהמשטרה זה היה לטובה. זו הייתה ההחלטה הכי קשה ומורכבת בחיים, אבל הכי נכונה".
הנקודה שסימנה יותר מכל את כהונתו של קראדי היא ההתנתקות, הערכות המשטרה במלחמת לבנון השנייה, מחיקת הגרעון התקציבי במשטרה, ועדת זיילר וגם פרשת הבריחה של בני סלע.
עם מינויו למפכ"ל, הגיעו כמה בכירים לקראדי והכריזו באזניו כי הוא: "פשוט משוגע". באותם ימים המשטרה הייתה חבוטה,. הגירעון שהיא סחבה עמד על 560 מיליון שקל. ואם לא די, עמדו מאות ניידות עם 400 אלף קילומטר ויותר, תחנות משטרה עם טיח מתפורר.
ואז גם הגיעה ההתנתקות. רבים מסמנים זאת כאחד הארועים המבצעיים, וגם הכלכליים, שעשו טוב למשטרה. הצבא לא רצה להתעסק בהתנתקות, גם השר של קראדי, צחי הנגבי, כלל לא שש. ואז החליט ראש הממשלה, אריאל שרון, להטיל את משימת פנוי האזרחים על המשטרה. קראדי קיבל את הגזירה אך הודיע לראש הממשלה כי יקשה עליו לבצע את המשימה לאור תוכנית שסוכמה עם האוצר על קיצוץ של 1000 שוטרים במסגרת תוכנית הבראה. לאחר סרוב של אנשי האוצר, ומסע שכנועים שהסתיים בהוראה חד משמעית של שרון לאוצר, קראדי קיבל את השוטרים, קיבל תוספת תקציב וגם סגר כך את הגירעון של המשטרה ויצא לטפל במבצע ההתנתקות.
עבור קראדי, שהגיע ממחוז הדרום והיה מחובר אף ברמה האישית לרבים מאלו שהיה צריך לפנות, אלו לא היו ימים קלים. אך כשהוא מדבר על כך היום, הוא מסמן זאת כהצלחה הגדולה של המשטה בקדנציה שלו: "ההתנתקות הייתה אחת המשימות המורכבות, הרגישות והקשות שביצעתי בחיי. מעולם, משטרה קיבלה משימה לפנות אזרחים שהם מבני עמה, שהממשלה שלחה אותם לגור שם.
"לא ידענו בהתחלה איך לגשת לכך, הייתה לנו שנה להיערך לזה. לאורך כל הדרך היה ברור לי דבר אחד: צריך לגרום לכך שאף אחד לא יפגע. אני שמח שטיפת דם של יהודי לא נשפכה. רבים באו ואמרו לי אחרי זה: 'איזה יופי עשיתם את זה בשישה ימים'. אמרתי להם: 'אתם צפיתם בזה שישה ימים, בטלוויזיה, אנחנו עבדנו על זה שנה שלמה'. לא מגיעים לתוצאה כזו בשישה ימים.
"וההתנתקות זו התשובה שלי לכל אלו ששואלים, איך המשטרה לא מצליחה למגר את הפשע המאורגן. אם נותנים למשטרה את הכלים והמשאבים הנכונים היא מצליחה להתמודד, הרי ההתנתקות יותר קשה מגניבת רכב. עם המשאבים הנכונים, לצד שינוי בחקיקה, המשטרה הייתה מסוגלת לנהל טוב יותר את המלחמה בפשע.
"מבחינת ההתנתקות, עבורי אלו היו ימים קשים. את רוב האנשים שם הכרתי ברמה הכי אישית. חלקם היו פקודיי בצבא, חלקם היו מפקדיי, ואחרים הכרתי בזמן שהייתי מפקד מחוז דרום. אלו אנשים שהתארחתי אצלם בבית, התפללתי איתם. ואולי בגלל זה, התוצאות היו טובות יחסית. אי אפשר היה להגיע לתוצאות אלו מבלי לפתח מערכת יחסים בין אישית בין המנהיגות שלנו לשלהם.
"אני חושב שמגיעה הערכה רבה למנהיגי המתנחלים שגילו אחריות גדולה ובסופו של דבר. הבינו שיש קווים שאותם לא חוצים". וקראדי מגלה: "מעבר לדיונים הרשמיים שהתקיימו בין צמרת כוחות הביטחון לראשי המתיישבים, היו מפגשים לא פורמאליים ביני ובין המנהיגות המקומית. במקרים מסוימים נתנו להם גם חופש פעולה, הרשנו להם לעשות פעולות מסוימות, כמו חסימת כביש זה או אחר, דברים שלא היו מתאפשרים במצבים אחרים, זאת מתוך הבנה שהם צריכים להביע מחאה".
בצד הפחות נעים, קראדי לא אוהב שמסמנים את בני סלע כאחד מנקודות השפל בקדנציה שלו: "בני סלע זו תקלה בעבודה המבצעית, שאיבדה כל פרופורציה. התקלה נבדקה, האחראים הועמדו לדין, אבל הניסיון להגיע עד להדחתו של מפקד המחוז איבד כל פרופורציה. כאן התקשורת ניפחה את הסיפור הרבה מעבר למה שקרה באמת".
בתקופת קראדי גם החלו כל החקירות נגד ראש הממשלה: "זה לא הדבר הכי נעים לבוא לישיבת ממשלה ולשבת לצד ראש הממשלה נגדו מנהלת המשטרה חקירה. אבל אני חושב שאנשי משטרה צריכים להפריד בין חובה מקצועית לרגשית. חשבתי שלנוכח העובדה שקיימים יחסי גומלין בין המפכ"ל לאישי ציבור, ראוי שאת ניהול החקירה יבצע ראש אגף חקירות. לא התערבתי בחקירות. לא הייתי נתון ללחצים".
יש ביקורת על כך שמשפחות הפשע משתוללות עכשיו, לאחר הזנחה של שנים בטיפול בבעיה, הזנחה גם בתקופתך
"תמיד אומרים: הנה תראו מה עשה ג'וליאני בניו יורק. אנחנו לא צריכים ג'וליאני. ההבדל הוא שג'וליאני היה ראש עיר שהייתה לו יכולת לחוקק חוקים ולקבוע סדר עדיפויות. כשהוא הבין שהפשיעה הופכת לאיום אסטרטגי על איכות החיים של התושבים הוא קיבל החלטה להכפיל את כמות השוטרים ולחוקק חוקים כאלו, שגם מי שמרסס גרפיטי, לא צריך לוותר לו, כי אז אתה נותן לגיטימציה לפשע גדול יותר.
"בארץ, בארץ עוד לא קם מישהו שהחליט החלטה ברמה כזו. ארגון פשיעה זה ארגון שמכלכל את עצמו, זה ארגון שיש לו טכנולוגיות מהמתקדמות ביותר. משטרה לא יכולה להילחם בארגונים בצורה אפקטיבית ללא סיוע ביכולות הטכנולוגיות שלה".
איזה חוק היית מחוקק?
"חוק אחד לא פותר את הבעיה. צריכה להיות מערכת חוקים שמכבידה את ידה לאלה שהפכו את הפשע ללחם חוקם ארגוני פשיעה נופלים דרך הציר הכלכלי, יש לנו דוגמאות טובות גם בארץ לצערי לא מספיק.
מפריע לך לראות שראשי ארגוני הפשע מארחים באירועים שלהם ידוענים, מבלי שאלו יתביישו בקשר?
"כשראשי ארגוני פשע ועבריינים הופכים לסליברטאים אל תתפלאי שבמשך הזמן הם הופכים גם להיות דמיות לחיקוי"
כאמור, קראדי נולד, גדל והתחנך בבת-ים. כך גם רעייתו דורית, שמשמשת היום כמנהלת בית ספר יסודי בראשון. "לפני עשר שנים אשתי אמרה לי שהיא רוצה לעבור מבת-ים, בת-ים כבר לא הייתה אותה עיר בה גדלנו. אני מתגעגע לאותה עיר, והלוואי שהיה אפשר לחזור לאותם ימים. גדלתי בבת-ים, שהייתה עיר עם אינטימיות, עם אוכלוסיה מגוונת, בלי הבדלי מעמדות. עיר שמאוד אהבתי לחיות בה.
ראינו בראשון פיתרון טוב, ראשון נותנת לנו את כל האפשרויות מבחינת חינוך, בריאות וגם מבחינה סביבתית. אמנם לרוב הייתי יוצא מהבית בחמש בבוקר, וחוזר אחרי חצות. כמעט ולא הייתי מעורב בגידול ילדיי, אבל בינתיים הספקתי להכיר את העיר, ואני מאוד מרוצה ממה שקורה כאן. גם בבת-ים בנתיים חלה תמורה גדולה: לחיאני עשה מהפכה בארבע השנים האחרונות, מהפכה בסדר גודל ענק, לא רק חיצונית, אלא גם ובעיקר במערכת החינוך של העיר. זו עיר שלטעמי הפכה לאחת המובילות בארץ. ראשון ובת-ים הן דוגמא לכך שהמנהיגות משנה".
גם כבעלה של אשת חינוך, כאב לשלושה ילדים וכאדם שרואה עצמו חוזר בסופו של דבר למערכת הציבורית, עבור קראדי נושא החינוך הוא במעלה ראשונה: "פעם התלמידים היו מפחדים מהמורים, היום זה הפוך. אני לא אחד המומחים, אבל לפי תפישת עולמי החינוך מתחיל בבית. אני מאמין ביכולת לעשות שינוי בכך שנציב את ההוראה כמקצוע מועדף. בעבר המורים היו דמות לחיקוי ולהערצה, לפחות עבורי. אני פחדתי מהם, מתוך כבוד. היום מורה מגיע לכיתה ומפחד מהתלמיד ומהעו"ד שמייצג אותו".
הדברים האלו של קראדי מחזירים באופן טבעי את העניין לחיזוריו של ראש העיר ניצן אחריו. באותה שיחה בה ניצן ניסה להעביר את מנדט העיר לידיו של קראדי והציע להפוך במיידי לראש המטה שלו, קראדי דחה בנימוס את ההצעה, אך הסכים לדבר אחד חשוב, והתחייב בפני ניצן: "החלטתי כי בשלב זה של חיי אני לא מעוניין ללכת לפעילות ציבורית. היו בינינו מספר מפגשים שבמהלכם הוא הגדיל לעשות והציע לי להתמודד לראשות העיר, הוא הביע נכונות לתמוך במועמדותי. הודעתי לו שהנושא אינו רלבנטי כיוון שהעיר לא יכולה לוותר על ניסיונו הרב, ואינני רואה עצמי בפעילות ציבורית. לאחר שניצן שב ולחץ ואמר שאיני יכול שלא לתרום לקהילה, החלטתי שאם ניצן ימצא לנכון אחרי הבחירות אעזור לו, שלא בשכר ולא בתפקיד רשמי. אני תומך בו ואם הוא ירצה סיוע שלי כיועץ, אני אעשה זאת". ובנתיים האישה, לפי קראדי המחוייך, "היא מרוצה שאני לא חוזר לעסקנות הציבורית".
אתה לא מתגעגע לאדרנלין של המשטרה, ובכל זאת לעניין הציבורי?
"לפעמים אני מתגעגע לאדרנלין, אבל כמו בכל התמכרות החוכמה זה להיגמל. מידי פעם נוצרים פיתויים, אבל צריך להתגבר על היצר. נפגשתי עם שר, שאני לא אנקוב את בשמו, והוא ברך אותי על התפקיד החדש בפי גלילות, ושאל למה לא סרבתי לקבל הצעה מסוימת במגזר הצבורי. אמרתי לו: 'תשמע אני בחרתי שלא להיות במקום שבו מוצצים את הדם, אבל אם אתה רוצה להמשיך שימצצו לך את הדם, בבקשה'. הוא חייך וענה לי: 'אנחנו הפוליטיקאים לפחות ו נהנים מזה'. אז אני בחרתי הנאה מסוג אחר היום אני נהנה איפה שאני, ב'דלק פי-גלילות'".
נא להמתין לטעינת התגובות
