צ'יינה טאון בהרצליה
ברחוב הבריגדה היהודית בעיר, צומחת לה מושבת סינים קטנה. חברה קבלנית שיכנה בבית במקום כ-40 פועלים זרים. התושבים מתלוננים על רעש בשבתות, שתן על הקירות וירידת ערך הדירות
כל אלה גלויים לעין וידועים לכל, אבל מה שלא רבים יודעים, הוא שממש בתחילת הרחוב, בבית מספר 20 בבריגדה היהודית, מתפתחת לה מושבה סינית בה עשרות עובדים זרים, והכל במבנה אחד בנוי, ואחד זמני, כלומר קרוואן.
חברת הבנייה "א.שניידר", שהפועלים עובדים אצלה והיא זו שיכנה אותם בהרצליה, עשתה מאמצים רבים, כך נראה בכל אופן, כדי שתושבי האזור לא יידעו על השכנים החדשים והלא מקומיים. מסביב למתחם בו מתגוררים כ-40 פועלים, הוצבה יריעת בד גדולה שמסתירה את מה שמתרחש בתוככי המבנה.
גם מעל למבנה הוצבה יריעה שחורה, שמטרתה להסוות, גם מהשכנים וגם מהנהגים בכביש הסמוך, את ה"צ'יינה טאון" הקטן שהולך ומתגבש לו במרכזה של הרצליה. כך צמחה לה קהילה חדשה בעיר שקרויה על שמו של חוזה מדינת היהודים, ממש בסיס צבאי סודי, רק בלי שומרים ואבטחה.
למרות ההסוואה, תושבי הרחוב גילו מיהם שכניהם. עכשיו גם החלו הבעיות. דיירי הרחוב מתלוננים כי העובדים הזרים עושים את צרכיהם ברחוב, גורמים לריח רע וגם עושים רעש בשבתות. עיריית הרצליה, מצידה, הוציאה צו הריסה לקרוואן שהוצב בצמוד למבנה בו מתגוררים העובדים.
ואם כבר, אז גם הסינים לא הכי מרוצים, שהרי מגורים בצפיפות איומה היא אינה עניין של מה בכך. בכל הסיפור הזה, יש גורם אחד שיוצא מרוצה. מי הוא? משה טימן, הבעלים של המבנה, שגורף כסף רב עבור שיכונם של הפועלים הסינים במבנה צמוד הקרקע שבבעלותו.
מלכה משה ליה מתגוררת בסמוך ל"קהילה החדשה" של רחוב הבריגדה היהודית. היא מרגישה מיואשת, ותולה את האשמה בפועלים, שהגיעו לישראל כדי לפרנס את משפחותיהם. "הם הולכים ערומים ואנשים מפחדים מהם", היא מתארת את המציאות היום יומית של השכונה השלווה. הם יוצרים הרבה מאד רעש. בשש בבוקר הם ממתינים להסעות שייקחו אותם למקום העבודה. עד אז הם יושבים ומעשנים. ככה כל כמה דקות הם נאספים קבוצות קטנות של שניים שלושה חבר'ה כדי שלא יבחינו בהם, ועושים הרבה רעש".
הפועלים גם יוצרים
אבל רעש, כנראה, היא כנראה הבעיה הפעוטה ביותר. לדברי ליה, "אנחנו מרגישים כמו במעברה, נמצאים כאן 40 אנשים והם עושים את הצרכים שלהם גם בחוץ, כי במבנה אחד עם כל כך הרבה אנשים, לא תמיד יכולים להתאפק".
הסיבה, לדבריה, היא מבנה שירותים אחד בלבד, שאמור לשמש את כל השוהים במתחם. השכן ג'ילט סרהמני מהבית שמאחורי מתחם הפועלים, אף הזמין בעבר משטרה, והגיש תלונה. "הם משתינים על הקירות והעצים ממש מול הבית שלי", היא מתאר, "מעבר לריח הצחנה שזה יוצר, למה אני צריך שיהיו פועלים סינים שישתינו לי מול החלון?".
סרהמני טוען כי המשטרה לא עזרה במיוחד, והתופעה המשיכה. אז הוא החליט לפנות לאגף הפיקוח של עיריית הרצליה, בניסיון למצוא אצלם אוזן קשבת. "תיארתי לפקחים את המטרדים ואת הבעיות שנוצרו", הוא מספר, וטוען כי התשובה שניתנה לו הייתה: "אנחנו יודעים שהם עוברים על החוק, אבל לנו אין מה לעשות עם זה".
מה שכן, הישועה מבחינתו של סרהמני, הייתה בצו ההריסה שהעירייה כן יכולה להוציא, והיא אכן הוציאה, אבל רק למבנים הלא קבועים שהוצבו במתחם בניגוד לחוקי התכנון והבנייה. בסוף חודש יולי חתמה ראש העירייה יעל גרמן, על צו הריסה מנהלי בו היא מורה "על הריסת הבניין המפורט בצו זה הנבנה על המקרקעין הידועים כחלקה 124 בגוש 6663 ברחוב הבריגדה היהודית 20 בהרצליה".
מי שנפגע מהמהלך הזה, הוא הבעלים של הבית, מוטי טימן, הרצלייני בן 85, ממקימי שכונת גן רש"ל, שזוכה להערכה רבה ומשמש גבאי ראשון בבית הכנסת השכונתי.
החברה הקבלנית "א. שניידר" משלמת עבור השכירות כ-2,000 דולר בחודש, שהם בסביבות 7,000 שקלים. לפני מספר חודשים ביקש דייר שרכש בית בסמוך לביתו של טימן, להשכיר את ביתו לארבעה זוגות צעירים. טימן, כך טוענים תושבים בשכונה, התנגד לכך בכל תוקף. לסינים המכניסים לכיסו סכום כסף נכבד, טימן גילה הרבה יותר איפוק כנראה.
טימן הגיש באמצעות פרקליטו, עורך הדין מנשה שני, בקשה למתן צו זמני לעיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי. עורך הדין שני אמר השבוע ל"זמן השרון" כי "מבחינה משפטית הגשנו בקשה לביטול הצו, וזו תמצית הדברים. הוצא צו הריסה מנהלי על ידי העירייה ועל פי החוק יש לנו אפשרות להגיש בקשה לבטל אותו. בנוסף, יש אפשרות על פי חוזה הבנייה וחוקים בנושא לקבל היתר, אם תוגש בקשה בנושא. לפי חוזה הבנייה ותוכנית בניין עיר, אני מניח שאפשר יהיה לקבל היתר. הנושא הספציפי הזה נמצא בבדיקה אצל אדריכל".
מבחינתו של טימן, אין בעיה בפעולותיו. "אני לא בתוך העניינים", הוא אומר, "השכרתי את המבנה ולי לא מפריע שום דבר. אני לא אחראי לכל הבעיות שיש עכשיו עם העובדים הזרים". על הטענות שהעלו נגדו תושבים בשכונה כי הוא עצמו התנגד לשיכונם של סטודנטים במבנה סמוך, הוא מכחיש ואומר: "לא התנגדתי לכך. הבעיה הייתה שבעלי הנכס רצו לבנות למעלה במרפסת כל מיני דברים שאין להם אישור בתוכנית בניין עיר. אסור היה להם לבנות את זה, והעירייה גם לא הסכינה. חוץ מזה, כל הנושאים האלה הם לא מענייני, מותק".
ולמרות הרעש והתנאים הסניטריים, הנקודה הרגישה ביותר, זו שהישראלים לא מתביישים להתייחס אליה בכל רגע בו אוכלוסייה חלשה עוברת להתגורר בשכונה שלהם, היא ערך הדירות, שלדבריהם יורד, בגלל הפועלים הסיניים. לדברי השכן סרהמני, ערך הנכס שבבעלותו ירד בלא פחות מ-150 אלף דולר, שהם בסביבות 30 אחוזים , ועכשיו הוא שואל: "אם אני עכשיו רוצה למכור את הבית, מי יקנה אותו?".
המבנה עצמו, כאמור, מוסתר, אולם ביקור במקום והצצה מנקודת תצפית גבוהה יותר, מאפשרים מבט חטוף לסביבה בה חיים העובדים. ולמרות זאת, מעבר לכמה זוגות אופניים, בגדים תלויים על חבל ושתי מכונות כביסה שהוצבו מחוץ לבית, אין אפשרות לדעת באמת את מצבם של הסינים הגרים במקום. השכן סרהמני מספר כי שני המבנים הניידים הוצבו בגינת הבית "בשעות החושך, כדי שהשכנים לא ישימו לכך לב".
חברת מועצת עיריית הרצליה, רות רזניק, משמשת כיו"ר ועדת הבריאות העירונית. רזניק יודעה על הסיפור הקשה על ידי "זמן השרון". "תלוי מה התנאים הפיזיים של הפועלים שמתגוררים במקום", היא מסבירה, "כי אם יש 40 אנשים בשלושה חדרים, אז ודאי שמדובר בתנאים לא מתאימים למגורי אדם". בכל מקרה, רזניק מסרה כי היא מתכוונת לבדוק מהם תנאי המחייה של הפועלים במתחם.
בנוגע לעשיית הצרכים בצורה גלויה, אמרה רזניק כי "יכול להיות שהם באים מכפרים קטנים ולא מכירים את המנהגים. אפנה למי שהביא אותם ולמי שאחראי לנושא הזה". על הצד הרפואי, אמרה רזניק: "צריך לבדוק גם אם עשו להם בדיקות. זאת בעיה כללית בישראל, שהרשויות וגם העובדים הזרים עצמם אינם יודעים מה מצבם הבריאותי, והם יכולים לחלות בצהבת. המדינה מתעלמת באופן מוחלט מהם. אפנה מיד למשרד הבריאות בתל אביב כדי לבדוק את הסוגיה הזאת".
החוק הישראלי, שמצוטט ב"זכותון לעובד הזר" של משרד התעסוקה והמסחר, מגדיר בסעיף מיוחד את נושא המגורים של העובדים הזרים. בחוק נכתב כי "מעסיק חייב לספק לעובדו הזר מגורים הולמים העונים על התנאים הקבועים בתקנות, לכל תקופת העסקתו של העובד הזר ולפחות לשבעה ימים לאחר תום תקופת ההעסקה".
עוד נכתב כי "תנאי המגורים יכללו, בין היתר, לא יותר משישה עובדים בחדר, שטח לינה של לפחות ארבעה מ"ר לעובד, כלי מיטה לכל עובד, ארונות בגדים או תא נפרד בארון בגדים עם מנגנון נעילה, הסקה חשמלית ואוורור, מטבח עם כיור אחד לפחות לכל שמונה עובדים עם מים חמים וקרים, אוכל, מקרר, שירותים ומקלחות במרחק סביר עם גישה נוחה ומהירה, אסלה, מקלחת וכיור לכל שמונה עובדים לפחות... תאורה חשמלית נאותה ואמצעי כיבוי שריפות".
זה שאותו פועל הוא עובד זר ולא אזרח ישראלי, לא אומר שמותר להחזיק אותו כמו שמחזיקים כלבים לעיתים במכלאות. צריך לתת להם לחיות בהתאם לרמת החיים המקובלת במדינת ישראל".
הגיעה שעת ערב. הפועלים הסינים חוזרים בהסעות לבית ברחוב הבריגדה היהודית 20 בהרצליה, אחרי שעות עבודה רבות בבנייה. ניסיון ליצור עמם שיחה, כשל. הפועלים לא דוברים אנגלית, ואחת המילים היחידות שידעו בעברית, הייתה "עבודה", אולי רמז לכך שהם זוכים מדי פעם להצעה כזו או אחרת בתחום.
שיחה על תנאי עבודתם ומחייתם לא צלחה, ורק חיוכים וסימנים בידיים, הצליחו לשבור במעט את הקרח. למרות זאת, לבית בו הם מתגוררים - המפלט האחרון מיום העבודה הקשה והמציאות הישראלית הקשוחה – הם סירבו לאפשר להציץ, באדיבות מלווה בחיוך, כמובן.
תובי פרץ, נציג חברת "א.שניידר": "העובדים הסינים אינם משתינים מחוץ לשירותים, וזאת רשעות לב מצד השכנים לומר זאת, הם נטפלים לעובדים. העובדים ניקו את חצר הבית, שהיה מלא בקוצים ולכלוך, והפכו אותו לנקי כאילו היה בית מרקחת. הפועלים באים לעבוד וישנים בלילה. הפועלים הסינים מתגוררים במבנים בתנאים מעולים, ולא יותר משמונה או תשעה פועלים גרים שם. הלוואי על חיילים תנאים כאלה. ביקרתי שם כמה וכמה פעמים והתרשמתי לטובה".
לגבי הטענה על ירידת ערך הדירות בסמוך למבנה בו מתגוררים הפועלים, ענה פרץ: "זה שגרים עובדים סינים בסביבה, לא מוריד את ערך הדירות. אני גר בנוף ים, וערך הדירה לא ירד בגלל שגרים לידי סינים. אנחנו כתושבים צריכים להתייחס לכולם יפה, והיחס שלנו – חברת 'א. שניידר', לעובדים, הוא מעולה".
משטרת מחוז תל אביב, שאחראית על תחנת גלילות: "בעקבות תלונת התושבים על עשיית צרכים על קירות הבתים, הגיעו למקום שוטרים שהזהירו את התושבים".
בנוגע לתנאים הסניטאריים במתחם, הפנו במשרד הבריאות לקבלת תגובה מעיריית הרצליה. מעיריית הרצליה נמסר כי העירייה פועלת בנושא וזאת באמצעות צו ההריסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
