משרד הפנים מציג: מבנה לא חוקי בן 4000 שנה
המערה הכנענית העתיקה ליד גן החיות התנ"כי בירושלים שבה גר עבד רבה אל-פתאח עוברת כבר כמה דורות במשפחה. בימים אלה היא מבוקשת מאוד בידי קבלנים ירושלמים. אחרי שלא הצליחו לשכנע אותו למכור להם אותה בדרכי נועם, הגיע צו הפינוי וההריסה ממשרד הפנים. הסיבה: חריגות בנייה. במערה. כנענית. בת 4,000 שנה
זו חלקת אדמה גדולה, המשתרעת על שיפוליה של הגבעה שעליה אנו מטפסים, ומשופעת טרסות עם עצי פרי מכל הסוגים, גידולי ירקות וצמחי תבלין. בחלקה העליון ניצב ביתו של אל~פתאח. מרחוק זה נראה כמו מאהל מאולתר.
מקרוב מגלים שמאחורי סככות הבד ניצבת מערה קטנה, שהיא לא אחרת מביתו של אל-פאתח ב-25 השנים האחרונות. בשעת לילה רואים מכאן את הבהובי הנורה האדומה שעל גשר המיתרים. במשך היום אי אפשר לפספס את מוקדי התיירות הנשקפים מן הגבעה לכל עבר: מולנו גן החיות התנ"כי, למרגלותינו עין יעל, ובין השכונות גילה וגבעת משואה מבצבצים להם קניון מלחה ואצטדיון טדי. למזלה הטוב של הגבעה, נחסך ממנה הנוף לפרויקט הולילנד.
אנחנו עומדים בפתחה של מערה כנענית עתיקה, שזכתה לראות את הנופים הירושלמיים שמולה משתנים לאורך מאות ואלפי שנים. מערה שלפני חודשיים הוצא נגדה צו הריסה בידי משרד הפנים בהליך די תמוה, בטענה שנבנתה באופן לא חוקי.
עבד רבה אל-פתאח (48), פלסטיני תושב הגדה, נולד במחנה הפליטים דהיישה שבבית לחם. הוא בעליה החוקיים של המערה והשטח שמסביבה. המקום עובר בירושה במשפחתו במשך שנים רבות, והגיע לחזקתו לפני 25 שנה, כשאביו נפטר. מאז נהייתה אדמה זו למרכז חייו, והוא משקיע בה את כל זמנו ומרצו ואף הפך אותה לביתו. הוא מקבל את פנינו בחיוך רחב, לבוש בגדי עבודה וחבוש בנדנה. סימניה של השמש הקופחת ניכרים בבירור על פניו.
אל-פתאח מתורגל מאוד בהכנסת אורחים: לא עובר כמעט יום שבו לא מגיעים לכאן אורחים רבים, בין שחברים פלסטינים, מתנדבים ישראלים או פעילים בין-לאומיים. אף על פי שהוא שותה רק קפה, בכל בוקר הוא מתקין גם קנקן תה, לכל אורח שלא יבוא.
מלבד שיתוף מתנדבים בעבודות החקלאיות במקום, אל~פתאח גם מארגן כאן פעילויות להידברות בין יהודים לפלסטינים. במשך ארבע שנים הגיעו לכאן באופן קבוע משתתפי "בית קפה כל העמים" (All Nations Café), אירועים שבמסגרתם התנהלו מפגשים בין יהודים לפלסטינים, ששוחחו זה עם זה ושרו יחד בציבור.
פעילות השלום הזו לא מצאה חן בעיני רבים בצד הפלסטיני. "היה לי הרבה בלגן בגלל זה", הוא מסביר. "עם הממשלה שלי, עם אנשים בכפר, במחנה הפליטים. הם לא אהבו את זה שאני מביא פלסטינים שיושבים עם ישראלים ואנשים מחו"ל. אבל לי לא אכפת, אני אהבתי את זה, עשיתי דבר יפה.
אפילו היו לי בעיות מזה עם חברים שלי, ויש לי תיק עבה מאוד בשב"כ הפלסטיני. אבל אני לא מפחד. עשיתי משהו בשביל הילדים שלנו והילדים שלכם. ישבנו, משפחות, אנשים התחילו להיות חברים, נטענו עצים עם הילדים הקטנים. היה משהו טוב". אל-פתאח מסביר שאת כוחו הוא שואב מתמיכתם של המתנדבים, שמסייעים לו לשמור על אדמתו ולעבוד בה. "האנשים הטובים שבאים אליי הם הכול בשבילי. זה הכוח שלי. אני מרגיש חזק כשאני איתם".
אל-פתאח הוא פלאח. המערה שלו קטנה מאוד, ויש בה מקום רק למיטה ולאכסון של מצרכים וחפצים אישיים. על הקירות מותקנים מדפי עץ קטנים, שעליהם מונחים סבונים שהוא מוכר לנשים מבית לחם ומבית ג'אלה. על אחד הקירות יש פוסטר גדול של רונלדו ורונלדיניו, כוכבי נבחרת ברזיל בכדורגל.
כבר שנים שהוא לא צופה בכדורגל, כי חשמל, כמובן, אין לו. יש לו שירותי שדה והוא מתקלח באמצעות דליי מים. מחוץ למערה מותקן טאבון שבנה, ולטענתו, אפילו אשתו נדהמת מאיכות הבישולים שהוא למד להכין. על אף שהוא יכול להשתמש בגז, הוא מעדיף להכין את האוכל והקפה שלו על האש. "הטעם הוא משהו אחר", אומר אל~פתאח. "אין כמו קפה על האש. זה משהו ישן, בלאדי, יש כיף בזה. כשאת עושה קפה על אש הטעם שלו אחר, לא כמו גז שנגמר תוך שתי דקות".
יומו של אל-פתאח נפתח ב-6:30 בבוקר, בהאזנה לשיריה של הזמרת הלבנונית פיירוז, המושמעים בתחנת רדיו מבית לחם, ומסתיים בשעות הערב בהאזנה לאותה תחנה, הפעם לצליליה של אום כולתום. בין לבין הוא מעבד את אדמתו, מבשל לעצמו ומארח את מבקריו הרבים. יש כאן גידולים בלי סוף: עצי זית, תאנים, משמשים, תפוחים, ענבים, תותים, רימונים, אגוזים, עגבניות, פלפלים, בצלים, צמחי תבלין ועוד, והעבודה החקלאית נעשית כמעט ללא אמצעים טכנולוגיים.
אל-פתאח עודר, גורף, שותל ומנכש בכוחות עצמו ובעזרתם של מתנדבים, והתוצרת, כמובן, כולה אורגנית. אפילו גרסה ביתית של טפטפות יש כאן: לכל עץ מחובר בקבוק שתייה הפוך עם חורים קטנים בתחתיתו. אל-פתאח עובר בין כל העצים וממלא את הבקבוקים. המחסור במים הוא אחת הבעיות הכי קשות, הוא מסביר. מכיוון שהחלקה לא מחוברת לצינור מים, הוא נהג להביא דליים מלאים מהמעיין הסמוך באמצעות חמור, אך מאז שזה נגנב לפני כחצי שנה, הוא לא מסוגל לסחוב את המים בעצמו.
גם מים מבית לחם כבר אי אפשר להביא, שכן צה"ל חסם לא מכבר את דרך העפר. מאז הוא תלוי בחסדיהם של מתנדבים, והעצים מתייבשים בינתיים. "אם היו לי מים הייתי יכול לעשות הרבה דברים", הוא אומר. "הייתי יכול לעשות גן עדן. אני לא רוצה לקחת מים בגניבה. יש צינור מים של 'מקורות' שעולה דרך האדמה שלי להר גילה. חפרו ועשו את זה בזמן שאבא שלי היה פה. אבל אני לא רוצה לגנוב. אבא שלי לא לימד אותי להיות גנב".
כשאל-פתאח מסתובב בין הגידולים, חיוך מאושר מתפשט על פניו. הוא גאה במיוחד בעצי הזית, שמהם הוא מפיק ומוכר שמן. "תסתכלי על הזיתים", הוא אומר. "זה שווה בשבילי הרבה יותר מכל הכסף בעולם. אני יכול לראות את העבודה שלי. את יודעת כמה צריך לעבוד על עץ כדי שייתן זיתים ככה? זה מאוד קשה. את כל הכוח שלי נתתי פה, אז שאני אעזוב את זה?".
כשהוא מביט בזיתים הוא נזכר במחמוד דרוויש ואומר שהצטער מאוד כששמע על מותו של המשורר הפלסטיני הנודע. "למה אהבתי את דרוויש? כי הוא היה איש שדיבר הרבה על עץ הזית. הוא אמר שאם עץ הזית היה יודע כמה הפלאח עובד עליו, במקום לתת זית, הוא היה נותן דמעות. והוא צודק, בחיאת. יש תמונה יותר טובה מזו?".
מהר מאוד מבינים שכדי לשמור על אדמתו, אל-פתאח צריך להיות אדם עם הרבה מאוד כוח. ראשית, השהייה כאן משמעה ניתוק ממשפחתו, שמתגוררת במחנה הפליטים דהיישה שבבית לחם. הוא אב לחמישה בנים ושלוש בנות וסב לארבעה, ואת משפחתו הוא רואה פעם בשבוע בערך, כשהוא חוזר לבית לחם. "נהיו לי הרבה בעיות עם האישה, הילדים והמשפחה, אבל יש לי אהבה למקום, אני לא יכול לעזוב אותו", הוא אומר, ומוסיף שאפילו כשהוא ישן בבית משפחתו, הוא מתעורר בבוקר ומחפש את האור מהמחסום השוכן למרגלותיו. "התרגלתי. גרתי הרבה זמן במחנה פליטים. אני לא רוצה להיות שם. אני רוצה להיות באדמה שלי.
אני מוצא את עצמי פה, לא שם. אפילו שקשה, אני אוהב את המקום". לדבריו של אל-פתאח, אשתו חושבת שהוא משוגע, ושגם אם הייתה מעוניינת, לא הייתה יכולה לעבור לגור עמו כאן. היא והילדים עובדים בבית לחם, ועזיבה משמעה איבוד הפרנסה.
הניתוק מן המשפחה הוא אולי הצרה הקטנה ביותר בסל צרותיו של אל~פתאח, שכן האדמה שעליה הוא יושב מבוקשת מאוד בידי קבלנים ירושלמים. בדיוק על שטחו מתעתדת לקום שכונה יהודית חדשה, גבעת יעל שמה, שיהיו בה כ-13,500 יחידות דיור. גבעת יעל אמורה להיות השכונה היהודית הגדולה ביותר בדרום העיר וליצור רצף התיישבות בין ירושלים לגוש עציון. על פני השטח, מדובר ביוזמה פרטית שעדיין לא עברה את אישוריהן של הוועדות המקומית והמחוזית לתכנון ולבנייה. אפילו תיק בעירייה אין לה. ואולם, באופן מפתיע, מאז שהיוזמה הפרטית תפסה תאוצה, החלו גם ניסיונות רשמיים שונים לגרום לאל-פתאח להבין שהוא אינו רצוי בשטחו שלו. הדבר אולי לא כל כך מפתיע אם מתחשבים בכך שאדריכל הפרויקט במקור, שלמה אשכול, מכהן כיום כמהנדס העיר.
הניסיונות להוציא את אל-פתאח משטחו התחילו באופן חביב למדיי. "אחד מקבלני הפרויקט הגיע למערה, הציע לי וויסקי ו-וודקה וביקש לקנות את השטח. למרות המחיר הגבוה, סירבתי. האדמה לא למכירה", הוא אומר. "אני אלחם עד היום האחרון בחיים שלי. אני לא אתן להם. בן אדם לא רוצה למכור, רוצה לחיות באדמה שלו".
בסירובו של אל-פתאח למכור את השטח יש גם ממד מאוד פרקטי, משום שפלסטינים מהכפרים שמסביב לא מסתכלים בעין יפה, בלשון המעטה, על פלסטינים שמוכרים את אדמותיהם לצורך בנייה יהודית. אם אל-פתאח ימכור את השטח, הוא עשוי להציב את עצמו בסכנה.
משלא הצליחו לשכנע את אל-פתאח למכור את השטח בדרכי נועם, החלו דרבונים מסוג שונה. כך, ביוני השנה, קיבל אל-פתאח לפתע צו התרעה להריסת המערה ממשרד הפנים. את התאריך, 2 ביוני, הוא זוכר במדויק, מכיוון שזהו גם יום הולדתו. "זו המתנה שקיבלתי", הוא מגחך. מאז הגיעו גורמים צבאיים למקום, הסתובבו עם מכשירי מדידה בתוך המערה והראו לו בדיוק אילו חלקים אינם חוקיים. הסככה שהציב כדי להגן מהשמש, למשל, אינה חוקית. גם האבנים שהציב אביו לפני עשרות שנים בפתחה של המערה מהוות הפרה של תקנות הבנייה העירוניות' סוג של הרחבה לא חוקית או מרפסת לא מאושרת. "אמרתי לו, אתה לא מתבייש? זו מערה שפה כבר 5,000-4,000 שנה ואתה רוצה להרוס אותה? מה זה פה? בניין כלל? בית מלון?".
כמו כן נעשו מהלכים נוספים להרחקתו של אל~פתאח: בפעם הראשונה מאז שהוא במקום עצרו אותו כוחות מג"ב במחסום הממוקם מתחת לשטחו, ואמרו לו שאם יחזור לשטח הוא מסתכן במעצר. דרך העפר המחברת אותו לבית לחם ומשמשת עבורו צינור חשוב להעברת אוכל, מים ומצרכים, נסגרה בבולדרים על ידי הצבא. אפילו את השפכים מהשירותים הכימיים של המחסום שפכו בשטח שמעל המערה.
אל-פתאח מספר גם על הדרכים היצירתיות של הקבלנים להשגת שליטה על יתר האדמות באזור הסובבות אותו. פועלים של הקבלן מגיעים לאזור ושותלים עצים באדמות שסביב. אם איש לא מתנגד לשתילה, הקבלן מבין שמדובר בשטח של פלסטיני שלא מגיע לאזור ושאפשר להשיג עליו שליטה בפועל. במקרים דומים באזור נעשה שימוש בחוק נכסי נפקדים, שמאפשר להעביר בעלות על קרקעותיהם של פלסטינים לרשותם של מינהל מקרקעי ישראל ורשות הפיתוח. כשאל-פתאח הבין שזה דינו של השטח של דודתו, הנמצא לצד אדמתו, הוא הביא את הקשישה הנכה בת ה-80 מבית לחם, שהתווכחה עם הפועלים במקום ותבעה בעלות על אדמתה.
אל-פתאח בהחלט חושש מהסיטואציה הבעייתית שבה הוא נמצא. "בן אדם צריך להסתכל לא רק על היום, אלא גם לטווח יותר רחוק. יש בלגן על האדמה פה וצריך להיזהר. תשמעי, אנשים רוצים כסף, לא אכפת להם, הם יעשו כל דבר. המקום נשאר אבל אנשים התחלפו, הם לא טובים כמו שהיו קודם". עם זאת, הוא מוסיף שהוא לא מפחד מהצבא, מהמתנחלים, מהפלסטינים או מאף אחד אחר. "אני מפחד רק מאלוהים, ואני רוצה שבסוף שאלוהים יאהב אותי. אני לא רוצה לגור בירושלים, אני רוצה רק להישאר כאן, אבל הממשל שלכם לא ייתן וגם הממשל שלנו לא ייתן. אני לא איש של פוליטיקה, אני איש של אנשים".
הוא חושש גם מהיום שבו הוא לא יוכל לעבוד יותר את האדמה. "אבא שלי ידע מי מהילדים שלו יתפוס את המקום, אז הוא שם את זה עליי. יש לי עכשיו חמישה בנים. אני שואל את עצמי מי יחליף אותי. אני מתחיל להכין מישהו, את אחמד הקטן". הבעיה העיקרית בתכנית היא שאחמד (14) כנראה אוהב כדורגל יותר משהוא אוהב את האדמה.
תלאותיו של אל-פתאח צפויות להיות קשות אף יותר ברגע שתושלם גדר ההפרדה באזור וולאג'ה. לכשתושלם, הוא לא יוכל לנוע בין אדמתו לבין ביתו שבבית לחם. אם ייאלץ לבחור, אין לו ספק באיזה צד של הגדר הוא יחליט להישאר. "אני פה. המשפחה שלי היא הזיתים. אני מנסה לגרום לכך שיהיה בדיוק כמו שהיה ולהחזיר את מה שהיה למשפחה שלי קודם. אבל קשה לי, כל העולם עליי. הממשלה שלכם – עליי. הממשל שלנו – עליי. האנשים בכפר, החברים שלי – עליי".
אל-פתאח קוטף תאנים ונזכר שכשהיה קטן הוא היה בא לשם עם סבתא שלו, והם היו קוטפים תאנים מהעץ ומוכרים את התוצרת לשכנות בכפר. "היא נתנה לי הרבה ולימדה אותי לאהוב את האדמה. לא אשכח את הדברים האלה עד שאני אמות.
"אדמה זה כמו אישה וילדים", הוא אומר. "לעזוב אותה זה כמו לעזוב את המשפחה. אין חוק בכל העולם שיכול להוציא אותי מפה. זה השטח שלי, של אבא שלי, של הילד שלי, ואני לא אתן לקחת אותו. רוצים להרוג אותי? שיהרגו. אבל את האדמה אני לא אתן. אם אני אעזוב מחר, יהיה לי הרבה כסף, אבל אני לא רוצה. אני רוצה להיות פלאח קטן. בשבילי זה כל העולם".
הוא מתכחש למחשבה שהוא עשוי להפסיד במאבק ולהיות מגורש מאדמתו. הוא מתרגם משפט מערבית ואומר בחיוך: יא הר, הרוח לא תזיז אותך. ככה אני".
תכנית גבעת יעל תקועה אי שם בביורוקרטיה העירונית כבר יותר מארבע שנים. משרד האדריכלים רכס-אשכול פנה בזמנו למהנדס העירייה דאז, אורי שטרית, והציג תכנית לבניית שכונה יהודית גדולה באזור הכפר וולאג'ה, מקום שלו ייעדה תכנית המתאר של שטרית דווקא פארק שקט ומוריק.
בינתיים מונה האדריכל שלמה אשכול, מבעלי משרד רכס~אשכול, לתפקיד מהנדס העיר. חבר המועצה פפה אללו (מרצ) פנה ליועץ המשפטי לעירייה, עט"ד יוסי חביליו, בבקשה לבדוק אם קיים ניגוד עניינים של אשכול בפרויקטים נדל"ניים בעיר. ב~30 באוקטובר 2007 קבע חביליו כי "לאור העובדה שמדובר בתכנית בעלת השלכה ציבורית רחבה, וכדי למנוע חשש ולו למראית עין של ניגוד עניינים, הנחיתי על פי הסמכות שהוקנתה לי בחוזה כי משרד רכס לא יטפל בתכנית זו (תכנית גבעת יעל – ת"צ)".
למרות זאת, האדריכל, קלוד רוזנקוביץ' שמנסה לקדם יצירת תוכנית מתאר לאזור וולאג'ה, ואללו מעידים כי משרדו של רכס עדיין מטפל בתכנית. כך למשל, גיאולוג שהנו חלק מצוות ההיגוי של התכנית, שעסק בבדיקות באזור, אישר בפני רוזנקוביץ' כי רכס הוא עדיין מתכנן הפרויקט. רוזנקוביץ' ניסה לאשש מידע זה בעצמו. לפני כחודשיים הוא פנה לאיגו רוזנר, מנהל הפרויקט של גבעת יעל, אך זה סירב להיפגש עמו. לטענת רוזנקוביץ', בשיחה שניהל עם רכס, סיפר לו האחרון כי "התכנית לא מתקדמת כרגע מכיוון שלא נקבע עבורה קו גבול, אבל תדע שאני עולה עד ראש ההר (הכוונה לפסגת ההר שעליה יושב הכפר – ת"צ) וכנראה יהיה לנו קונפליקט".
רכס מכחיש את קיומה של התכנית להקמת שכונת גבעת יעל: "אין כרגע שום פעילות תכנונית. יש רק עניין של הגדרה של אזור וזה לא בתחום אחריותנו. כרגע הנושא הוא בעלות. יש אנשים שטוענים שהקרקע שלהם והם בודקים את זה. זה לא נבדק על ידינו".
רכס מוסיף כי "כרגע אין שום תכניות לשכונה. אם נושא הבעלות ייפתר, אפשר יהיה לתכנן, אבל אין כרגע שום תכנית קיימת. אנחנו נצמדים להנחיות היועץ המשפטי. הוא פנה אלינו ואנחנו הבהרנו שאנחנו לא עוסקים בשום פעילות תכנונית".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה כי "לתכנית לא נפתח כל תיק במחלקת התכנון, וכפועל יוצא מכך לא התקיים כל דיון בוועדות המקומית והמחוזית. לעירייה אין כל נגיעה לנושא ההסכמים עם בעלי הקרקע, ולאור האמור גם אין כל צפי להתחלת בנייה. כשאשכול עבד כאדריכל פרטי הוא אכן עסק בתכנית זו. כמהנדס העיר אין לו כל נגיעה בעניין. אם יתקיימו בעתיד דיונים בנושא, משרד מהנדס העיר יפעל על פי הנחיות היועץ המשפטי לעירייה".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה כי "במהלך סיור שגרתי של פקחי משרד הפנים בשטחים הפתוחים, נמצא כי המבנה שבו מתגורר מר עבד רבה אל~פתאח אינו חוקי. כמקובל במבנים מסוג זה, הותחל טיפול שגרתי. המבנה אמנם נמצא בשטחה של ירושלים, אך ממוקם בשטח פתוח. בנושא הקמת השכונה יש לפנות לעיריית ירושלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
