אלף דרכים לזכור את רלף קליין
יעוז סבר נפרד מאגדת כדורסל שנכנעה למחלת הסרטן ונזכר בערב אחד שבו קשה היה לעצור את הדמעות
כעבור תשע שנים קיבלתי טלפון מעורך זמן תל אביב, עוז בן יצחק, ובפיו בשורה מרה. רלף קליין חולה מאוד, הוא אמר, חייבים לדבר איתו.
הרמתי טלפון לרלף, ולהפתעתי הוא ענה כבר בניסיון הראשון. הקול שלו אמנם רעד מעט אבל הוא אמר שישמח לפגוש אותי. את רגע הפגישה קשה לשכוח. במקום אותו רלף קליין, זה שזכרתי מאותו משחק ב-96, עמד מולי שבר אדם. רלף קליין הגדול, מאמן מכבי תל אביב האגדי, בקושי הצליח ללחוץ לי את היד בכניסה לביתו. כשאתה עיתונאי בן 26, ורוב החיים שלך גדלת על ההישגים של קליין, קשה לעצור את הדמעות.
רלף הוביל אותי לבית הגדול והשומם וכמעט בלי מאמץ המילים פרצו ממנו. לא הייתי צריך לדובב אותו ולא הרגשתי שאני במשימה עיתונאית. פשוט שמתי את הטייפ בצד ונתתי לרלף לדבר. ורלף, כמו רלף, תשוש מהטיפולים הכימותרפים, אבל צלול וממוקד, דיבר על הכל. הוא התחיל מהגטו בבודפשט, כשהוא ואחיו, טיבי, העמיסו גופות על העגלות של הנאצים. המשיך בעלייה לישראל, הקריירה כשחקן והקריירה כמאמן. בזה אחר זה הושלכו על שולחן הקפה הצנוע אולסי פרי, מיקי ברקוביץ, שמעון מזרחי, קווין מגי וארל וויליאמס.
רלף הכיר את כולם ועל כל אחד היה לו מה להגיד ולספר. בסופו של הסיפור הגענו לבלתי נמנע, המחלה. רלף סיפר באומץ על רגע הגילוי, על הניתוח, על ההתמודדות ועל הבטחון. למרות גילו המתקדם, למרות מצבו ולמרות שהעובדה שכבר חודשים לא אכל גולש כי איבד את חוש הטעם (כפי שמייד סיפר לי והוכיח שלא איבד את חוש ההומור), לרלף לא היה ספק, "אני אנצח", הוא חזר ואמר, בציטוט שעורך העיתון בחר לכותרת הכתבה.
הרגע הקשה בראיון לא היה דווקא כשקליין הגיע לתיאור המחלה. את התיאור הזה, כאמור, הוא עבר בלי למצמץ. מי שעבר את מה שעברתי בגטו, הוא הסביר לי, לא מתרגש ממחלות. הרגע הקשה היה דווקא כששאלתי אותו על מכבי תל אביב. באחת ההפוגות בשיחה, כשסיים לספר לי סיפור שמאגד את השמות שמעון, דורון, מוני, מיקי ומוטי, לא יכולתי לעצור בעצמי ושאלתי אותו איפה הם והאם הם מסייעים לו.
רלף התבייש לענות. הוא השפיל את עיני הבולדוג העצובות שלו ומלמל משהו. אחרי שתיקה לא קצרה הוא הודה שחוץ משמלוק, חבר אמיתי, איש מאנשי מכבי לא היה לצידו ברגעים הקשים. המלך של אותם ימים היה פיני גרשון, ואף אחד בשער 11 או בבניין הנהלת מכבי ברחוב הירקון, לא התעניין בסמל המזדקן.
ולמרות הכל, עזבתי את הבית של רלף אופטימי. שלושה חודשים לאחר מכן, כשפשטו בארץ שמועות שרלף מאושפז במצב קשה, הוא התקשר אליי: "החלמתי", הוא בישר לי. בהמשך השיחה גלש לנושאים האהובים עליו,
שלוש שנים עברו ואני מאמין שרלף קליין באמת ניצח. אמנם לסרטן הוא הפסיד, אחרי מאבק ממושך, אבל מפרסום הכתבה ואילך נזכרו אנשים ברלף קליין. חודשים ספורים לאחר מכן נערך כנס כדורסל גדול בהילטון תל אביב. נואם הכבוד היה רלף קליין. בצעדים בטוחים הוא עלה לבמה, חזק, גבוה, על מנת לקבל פרס על מפעל חיים. הקהל שהורכב ממאמני, שחקני, עסקני ועיתונאי כדורסל, נעמד כולו על הרגליים ומחה כפיים במשך דקות ארוכות. הדמעות שנעצרו בגרון באותו ערב בבית של רלף, מצאו להם סוף סוף מפלט.
יש אלף דרכים לזכור את רלף קליין ולכל אחד הרלף שלו. רלף של מכבי, רלף של הנבחרת, רלף של הפועל וכמובן רלף של המשפחה. אני אזכור תמיד, לצד הרגעים הגדולים, את רלף של אותו ערב בבית באבן יהודה. שקט, צנוע, נעים הליכות, אופטימי, חזק ובעיקר בן אדם.
יהי זכרו ברוך.
נא להמתין לטעינת התגובות
