שאפה להיגמל
כתבת זמן חיפה, מירית פנחס, נשלחה להיגמל מעישון באמצעות "שיטת קאר" שקצרה הצלחה בכל העולם. היא הופתעה לגלות שמבטיחים החזר כספי למי שלא נגמל, הפסקות סיגריה, והודעות תמיכה בפלאפון. האם היא נגמלה אתם שואלים? התשובה ברורה
מבוא לסוציולוגיה
"אבל", מזהירה ח', מעשנת כבדה, "גם יומם של הלא מעשנים יגיע. היום זה אנחנו, המעשנים, מחר זה כל אחד ששומע מוסיקה בעוצמה קצת יותר חזקה מהמקובל, או כל אדם ששוקל מעל הממוצע, כלומר רובכם. בקיצור, משתלטים לנו על החיים".
גמילה מעישון זמן חיפה
ח' לוקחת שאכטה נוספת מה"וירג'יניה" שלה, ומפטירה בציניות: "מזל שסקס זה מצווה ביהדות, אחרת גם בזה היו מגבילים אותנו. עד שכולנו נראה, נרגיש ונחשוב אותו הדבר, הכפייה הזו לא תיפסק. בינתיים מפעילים עלינו, המעשנים, סנקציות חברתיות ואוסרים עלינו לעשן בפאבים ובבתי קפה. כל אחד ובכל מקום יכול להזמין לך פקח שיקנוס אותך". את דבריה מנסה ח' לאשש ולבסס באמצעות הסוציולוג ג'ון משוניס. "פיקוח חברתי", מסבירה ח', "כך כינה משוניס (Macionis) את הכפייה שגורמת למחלוקות בין אזרחים, ומביאה אותם למצב שהם 'משטנקרים' האחד על השני ומעשירים את קופת העירייה".
עד לפני שנים מעטות דחפו אותנו לעשן. זה היה מקובל ואף רצוי. כיום, אין כמעט אדם שמעשן שלא מכיר את מבטי האשמה והשנאה בקרב אנשים שרואים אותך מעשן. מבטי אשמה כאילו אתה, לכל הפחות, מצורע או רוצח סידרתי. אבל כמה שזה מקומם, בסופו של דבר זה מצליח להשפיע.
לא מעט אנשים נשברים מול הלחצים של הסובבים אותם ונכנעים. כל יום מומצאים עוד ועוד רעיונות לגמילה מעישון. כדורים, היפנוזה, מדבקות או חתיכות פלסטיק שאתה מחזיק בפה כמו פופאי, כך שלא הופתעתי כלל כאשר בוקר אחד התקשר אליי עורך העיתון ושאל אותי בשיא ההתלהבות (עם טון סמכותי שלא מותיר לי הרבה אפשרויות), האם אני רוצה ללכת לגמילה מעישון.
התחושה הראשונה שתקפה אותי הייתה גועל. הנה היא, הכפייה בשיא מערומיה במסווה של מחווה ידידותית. "על אלן קאר שמעת?", הוא שואל. "נפתח סניף חדש בחיפה. קורס של שש שעות, אחריו את מפסיקה לעשן ועושה טובה לא רק לנו, גם לעצמך". שאלתי אותו: "מי זה בכלל?", ולמרות רצוני העז לסרב מיידית, החלטתי להקדיש לזה שנייה מחשבה.
אמרתי לעורך שאחזור אליו וניתקתי. התיישבתי על הספה, הדלקתי כמובן סיגריה, וניסיתי להדחיק מראשי את צלילי שירה של איימי ויינהאוס, שהתנגנו בראשי ללא הרף."Try to make me go to rehab. I sad no! no! no!". לאחר מכן ערכתי רשימה מהירה של בעד ונגד ובמקביל החלטתי לבדוק מי זה אלן קאר.
נפסיד שש שעות, נרוויח 800 ש"ח
אלן קאר הוא רואה חשבון בריטי שעישן בין 3 ל- 5 קופסאות ביום במשך 30 שנה. לאחר שניסה להיגמל בכל מיני שיטות ונכשל, פיתח קאר שיטה משלו. לפני שאתם אומרים בספקנות, "כן, כן, גם אנחנו", אז תדעו שהשיטה של קאר קיבלה גושפנקא עולמית ופועלת בהצלחה מזה 20 שנה.
"קאר הבין את מלכודת העישון ונשבע שהוא הולך לגמול את כל העולם מעישון", נכתב בעלון המידע של הקורס בגמילה מעישון.העלון מבליט את ייחודה של שיטת קאר לגמילה, שהיא ההתמקדות בהיבט המשמעותי ביותר בהתמכרות – ההתמכרות הנפשית והפחד.
ובמילים אחרות, שיטת קאר אינה מתמקדת בהתמכרות הפיזית, אלא עוסקת במציאת פיתרון רציונאלי לבעיה. כמובן שהרמתי גבה. מה, נותנים לך כסף לסגור את המינוס בבנק, או שאתה מתמכר למסטיקים? וכמו בכל "פטנט" או מוצר שרוצה לשווק את עצמו היטב, מפרסם עלון המידע שמות של מפורסמים שנגמלו מעישון, ובהם גולדי הון, אשטון קוצ'ר, ליאם ניסן, אנג'ליקה יוסטון, אנטוני הופקינס, ג'ולי קריסטי.
גם חברות ותאגידים שגמלו את עובדיהן מעישון מצוינות בעלון, בהם איקאה, ב.מ.וו, רשת הילטון,
פיליפס, רנו, סיטי בנק, בריטיש אירוויז, IBM, ועוד. משכנע? אולי. מעורר אנטגוניזם? אצלי, לפחות, כן.
השורה האחרונה בעלון עוררה את סקרנותי. זו היתה הצהרה שאי אפשר להתעלם ממנה: "אחוזי ההצלחה על בסיס תנאי האחריות הם למעלה מ-90 אחוז". עוד נכתב, ש"במידה ולא הפסקת לעשן, יינתן לך החזר כספי מלא". זה כבר שכנע אותי לגמרי. אם מישהו מציע הצעה כזאת לישראלים הוא חייב להיות בטוח בעצמו, אחרת ירד מנכסיו.
בסופו של דבר הסקרנות הכניעה אותי והחלטתי שאין חכם כבעל הניסיון. במקרה הכי גרוע, אפסיד שש שעות מחיי. זה לא שמפסיקים את אספקת הסיגריות לחנויות. הדבר היחיד הנדרש ממשתתפי הקורס הוא לרצות להפסיק, אחרת, טוענים מדרכי הקורס, זה לא יעבוד. האם אני רוצה? בהחלט כן, אבל האם אני יכולה? זו כבר שאלה אחרת. אבל אחרי הרבה מאוד שנים, אם יש סיכוי קטן שבקלים שאפסיק לעשן, אז זה ישמח אותי מאוד. אולי, סוף סוף, אוכל לנשום. וגם המחשבה על חסכון של משהו כמו 800 שקלים בחודש שכנעה אותי סופית. חוץ מזה, אם גולדי וליאם יכולים, אז מי אני שלא?
קח את השק וברח
הקורס נקבע ליום ראשון בשעה חמש אחה"צ. בלילה שבין שבת לראשון סבלתי מסיוטים איומים. בבוקר המחרת ליוותה אותי תחושה כאילו זה היום האחרון בחיי ואני צריכה להספיק כמה שיותר. זו היתה הסיבה שבשעות הראשונות של הבוקר עישנתי פי שתיים מהרגיל.
מאפרה
אני מודה שהעובדה שציינו שאוכל להמשיך לעשן במהלך הקורס הרגיעה אותי. בחמש התייצבתי בבית הספר "ליאו באק" בחיפה, מצוידת בקופסת סיגריות, חבילת אופטלגין, סקפטיות, ציניות, סרקזם ואנטי כללי. הנוכחים קיבלו אותי בחיוכים חמים ובפרגון רב כפי שמתייחסים לעבריין מועד שהחליט לחזור למוטב.
לא עוד מבטים מאשימים, אלא מבטי רחמים ששידרו, "מסכנה, היא מעשנת, היא חולה אבל כל הכבוד שהיא רוצה להשתקם". כבר התחלתי לחשוב איך אני בורחת משם כל עוד נפשי בי. התיישבתי. סביבי ישבו עוד כחמישה גברים עם הבעות חמוצות כשלי. חבורה של אנשים שיוצאו להורג בדקות הקרובות. מולנו ניצב חלומו של כל מעשן: שק גדול, מלא קופסאות סיגריות מכל המינים, הגדלים והטעמים. ישבנו בדממה וציפינו לתחילת ההרצאה.
לא יכולתי שלא לשאול את עצמי האם גם שאר הנוכחים חושבים כמוני, לקחת את השק ולברוח, אך מחשבות אלו נקטעו עם כניסתה של המדריכה לכיתה. היא הציגה את עצמה והורתה לנו להתנהג בטבעיות ולהרגיש חופשי. לחלוץ נעליים, לשכב על הכיסאות ואפילו לאכול. כל מה שבא, חוץ מלעשן. "לזה", היא הבטיחה, "יהיו הפסקות".
תחילה סיפרה לנו על קאר והשיטה והבטיחה שבתום המפגש אנחנו כבר לא נעשן. הביטחון העצמי שלה הצית בי גיצים של תקווה, אך הסקפטיות שבי שבה ודחתה אותם על הסף. לדבריה, הקורס כולל מספר הוראות אותן עלינו לבצע כראוי. לאחר דברי המבוא, ניסה כל אחד מהנוכחים להסביר מדוע הוא מעשן.
עלו כל הסיבות המוכרות: "משעמם לי", "זו תעסוקה לפה", "זה עוזר לי לחשוב, מרגיע, עוזר להתרכז", "זה מונע ממני לרצוח את הבוס שלי", וכיו"ב. אם אתם מעשנים אז אתם יודעים. בזה אחר זה, פסלה המדריכה וניפצה את כל המיתוסים שלנו והראתה לנו שאין בהם מן האמת. "מעשנים מדליקים סיגריה כשהם שמחים, עצובים, משועממים, רגועים ולחוצים...".
היא פנתה לכל אחד מהנוכחים איחלה לו בהצלחה ואמרה: "אני בטוחה שאתה תפסיק לעשן". משפט ששמענו עוד אין ספור פעמים במהלך הקורס.
בשלב מסוים הסכמתי כבר לשמוע הכל, העיקר שתיתן כבר הפסקה לסיגריה. כשהרגע הנכסף הגיע, יצאו כולם למרפסת לעשן. נושא השיחה היה, איך לא, סיגריות. כאילו לא הספיק לי בשעה וחצי האחרונה.
הכרתי את חברי ל"חוויה" והופתעתי לגלות שביניהם נמצאים סקפטים גדולים יותר ממני. ההרגשה ניחמה אותי וסייעה לי לחזור להרצאה בתום ההפסקה, שהסתיימה מוקדם מדי לדעתי ולדעת כל מעשן שמפריעים לו באמצע הסיגריה.
אפילו לא שאכטה אחרי הסקס?!
בחלק השני של הקורס התבקש כל אחד מהנוכחים להסביר מדוע הוא רוצה להפסיק לעשן. גם כאן עלו כל הסיבות הרגילות. והמוכרות: הריח, הכסף, הבריאות, השיעול הברברי ובעיקר הרצון להיפטר מהתלות בעישון. המדריכה הסבירה שאנחנו לא אשמים בכך שאנו מעשנים והסיבה לך היא שאנחנו פשוט מכורים לניקוטין. לכולם היה קל להסכים איתה, הרי הכי קל להאשים אחרים.
אישה מעשנת סיגריה. צילום ארכיון: אי-אף-פי
"לא בחרת להפוך למעשן", אומרת שיטת קאר: "המעשנים מעשנים מפני שהם מכורים לניקוטין ולא משום סיבה אחרת". עם תחושת הקלה זו יצאנו לעוד הפסקת סיגריה. בשעה וחצי לאחר מכן, בהתלהבות רבה, ניסתה המדריכה להוכיח לנו שהסיגריות עושות בדיוק ההיפך ממה שאנו חושבים.
לטענתה, הסיגריות הן אלו שגורמות לנו לעצבנות, ולא להיפך. כל סיגריה מרגיעה לרגע את העצבנות שגרמה לנו קודמתה. עם כל סיגריה שאנו מעשנים יורדת ויורדת איכות החיים שלנו. אף מעשן אינו נהנה לעשן...". חזרנו ושמענו: "המעשנים אינם מאושרים בגלל הסיגריה, אלא למרות הסיגריה", וכך במשך שעות, נחשפנו לכל חסרונות הסיגריות.
בנוסף, נאלצנו להשלים עם כמה עובדות קשות נוספות. מהיום, לא עוד סיגריה עם הקפה בבוקר, לא עוד סיגריה אחרי האוכל ואף גרוע מכך, לא עוד סיגריה אחרי סקס (תודו שזה לא נשמע הגיוני). בסופו של דבר, גם בלי לרצות התחלתי להאמין. החשק לעשן ירד בהדרגה, אך עדיין לא נעלם כליל.
לאחר כמה הפסקות סיגריה וכמה שעות של שטיפות מוח, למרות שזה היה נראה כאילו לעולם הוא לא יגיע, עמדנו בפני הסוף. כשעה לפני תום ההרצאות נשאלנו אם אנחנו רוצים לעשן סיגריה אחרונה. למרבה ההפתעה, או יותר נכון הפתעתי, כולם הסכימו שהם יכולים לוותר. כולם? חוץ ממני כמובן.
לא הבנתי כיצד, בכלל, אפשר לוותר על הסיגריה האחרונה. כבר השתכנעתי שאני לא צריכה לעשן, ואפילו הסכמתי להפסיק בתום הקורס. אבל למה להיסחף ולוותר על הפעם האחרונה? אז זהו, שלא. מאחר והיה מתנגד אחד, אני, נאלצו כולם לצאת להפסקת סיגריה.
נפרדנו מהסיגריה האחרונה, ושבנו אל הקורס. זה היה השלב האחרון של הקורס,ציידו אותנו בכלים להגנה מפני מפלצת הניקוטין. המדריכה הורתה לנו לערוך בבית רשימה של כל הסיבות שבגללן אנו רוצים להפסיק לעשן ולהביט בא בכל עת שנעמוד על סף שבירה. לבסוף נצטווינו כולנו להשליך את קופסאות הסיגריות שלנו לשק.
לשמחתי, לא נאלצתי להתמודד עם הפרידה הקשה מאחר ואת הקופסא שלי סיימתי כבר בהפסקה הלפני אחרונה. זה מה שקורה שמעשנים בזוגות. המדריכה סיפקה לנו מספר טלפון לשעות חרום למקרה שאנחנו נשברים, והבטיחה להיות שם למעננו בכל עת ויצאנו לדרכנו כ"לא מעשנים שמחים".
באותה שעה עוד לא הייתי בטוחה שאני לא מעשנת, אבל בהחלט הייתי שמחה. בעיקר מזה שהקורס נגמר ויהיה לי קצת שקט. בדרך לרכב לא יכולתי שלא לשאול את שאר המשתתפים איך הייתה עבורם החוויה. כולם הצהירו שהם מפסיקים לעשן. הלחץ החברתי גרם לי להרגיש רע על כך שחשבתי רק על הקיוסק הקרוב, והחלטתי שגם אני אפסיק. וכך, "לא מעשנת שמחה", נכנסתי לרכב ויצאתי לדרך. אבל כל מה שראיתי בדמיוני היה... סיגריה. למרות זאת, חלפתי על פני כמה קיוסקים בהם מכרו סיגריות, אבל לצד הקיוסק הרביעי נשברתי. יצאתי, קניתי קופסה עם הרבה רגשות אשמה, חזרתי לאוטו ושלפתי סיגריה.
אבל פתאום זה קרה. פתאום קלטתי שממש כבר לא בא לי עליה. הופתעתי לחלוטין ואז, ברגע ההוא של ההפתעה, נפל לי האסימון. אולי, למרות הציניות, הצליחו להחדיר לתת מודע שלי שאני לא רוצה לעשן. כך שגם אם לא ממש אהבתי את הדרך, אני לא יכולה להתכחש לתוצאות.
מעשנת לא שמחה
בכל בוקר בימים שלאחר הקורס התעוררתי לצליל הודעת הטקטס שנכנסה לסלולרי. בעודי מקללת את האיש שהעיז להעיר אותי בתשע בבוקר ביום חופש, הסתכלתי על ההודעה. אלן קאר מברך אותי על שהפסקתי לעשן. "הידד! מפלצת הניקוטין הוכרעה ומתה. הענק לעצמך טפיחה על הגב- עבודה יפה".
גבר מעשן צילום: maxedaperture רישיון: CC BY
"אין דבר כזה רק סיגריה אחת", "המשיכי כך, כבר היום רמת האנרגיה, לחץ הדם והנשימה שלך השתפרו", ניבטו אליי המילים בצג הכחלחל של הסלולארי, ובימים הבאים זה רק הלך והשתפר: "השתמשי במחשבות על העישון כדי להיזכר כמה נפלא להיות חופשי מעישון", "העישון מעולם לא עשה אף אחד מאושר או רגוע – העישון רק אימלל אותך ולכן הפסקת", "כשעובר לך בראש אני רוצה סיגריה- חשוב לזכור שזו מפלצת הניקוטין הקטנה גוססת וליהנות מיסורי הגסיסה שלה", ועוד ממיטב הפרוזה והרטוריקה של אלן קאר.
אחרי ארבעה ימים נשברתי וחזרתי לעשן. יומיים אח"כ הפסיקו להגיע הודעות הטקסט וזה הקל על מצפוני הרך. "בן אדם חלש", אתם בוודאי אומרים, אבל ממש לא. נראה אתכם מוותרים על אוכל. הבנתי שכנראה פשוט לא רציתי מספיק, מאחר וכל האחרים אכן נגמלו. בסוף השבוע יצא לי לפגוש את אחד המשתתפים. שאלתי אותו לשלומו והוא סיפר לי בגאווה שהוא "לא מעשן שמח".
ומה איתי? שיטת אלן קאר מציעה עוד מפגשים למתקשים להיגמל. אני אהיה מאלה שינצלו אותם, או שאהיה בין ה-10 אחוז שלא הצליחו להיגמל ופשוט אמשיך לעשן. בכל מקרה, הרווחתי חוויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
