מסיבה סוף
איש אינו יודע אם האנדרגראונד קיבל מקום של כבוד במדריך "לונלי פלנט", אבל התורה שבעל פה לתייר הציבה אותו באותה נשימה עם הכותל כאחד האתרים שאסור להחמיץ בעיר הקודש אולם, לאחר 22 שנה, הפיק אפ הראשון בירושלים סגר את שעריו לנצח ומתפנה לטובת עוד מיזם נדל"ן. הרס עיר – כתבה ראשונה בסדרה
לכל מדינה יש לפחות אנדרגראונד אחד משלה. עיר החוף הקטנה קיירנס שבצפון מזרח אוסטרליה היא אנדרגראונד אחד גדול. זאת עיר תיירות של מטיילים, תרמילאים. כולם מתכלבים באיזו אכסניה זולה, מעשנים גראס וחשיש עד שהטי-אייץ'-סי מחליף להם את בלוטות הדם הלבנות, שותים בירות בכמויות מסחריות ומחפשים פרטנרית או פרטנר לגמור איתם את הלילה. המשותף לברים של קיירנס ולאלה שבקופיפי בתאילנד עם האנדרגראונד הירושלמי, הוא שכולם יודעים להוציא החוצה את ההורמונים של צעירי העולם. זאת הבירה הזולה, השאכטה המזדמנת והאווירה המשוחררת והבלתי פוזאית.
כשהטריו הזה מתחבר ל"קם און איילין" של "דקסיז מידנייט רנרס", למשל, הלילה בבר מעפיל לפסגות מטורפות. 22 שנה ברציפות, עם כמה שנים של שפל, האנדרגראונד, או כפי שהוא ידוע יותר, האנדר, היה מפוצץ ההורמונים הרשמי של תיירים, חיילים וטין אייג'רים בירושלים. אף אחד לא יודע אם האנדר קיבל מקום של כבוד במדריך ה"לונלי פלאנט" למבקר בירושלים, אבל התורה שבעל פה לתייר הציבה אותו באותה נשימה עם הכותל, כאחד האתרים שאסור להחמיץ בעיר הקודש. אך לא עוד.
במוצאי שבת האחרונה סגר האנדר שעריו לנצח, והוא מתפנה לטובת מיזם נדל"ן שישנה את מרקם הסליזיות האופייני כל כך לכיכר ציון. "הולכים לפתוח שם איזה מרכז מסחרי", מספר שאול עצמון, האח האחרון שנותר במקום מהשושלת שהקימה את האנדרגראונד, בהרבה כאב. "מה אני חושב על זה שהולכים לפתוח מרכז מסחרי? סבבה, זה יביא הרבה כסף לעירייה. אמרתי את זה בציניות. עכשיו ברצינות, לא אכפת לי. ממש לא אכפת לי. המבלים יזוזו לאזור של מדרחוב ריבלין, ואזור הבילוי ייהרס. הולכות להיות שנתיים נוראיות מבחינת הכיכר, שתהפוך לאתר בנייה. זה ימית את האזור כולו, את כל אזור סלומון ובן יהודה. לבנות מחדש? אני לא יודע אם יהיה אפשר לבנות את אזור הבילויים מחדש".
סיפורו של האנדר מתחיל בבית משפחת עצמון בשועפת. במשפחה הענפה חמישה אחים – משה, שאול, זאב, דורון וחגי, שתי אחיות – דליה ונלי, וכמה כלבי רוטוויילר. בתחילת שנות השמונים נהגו האחים להרים מסיבות בבניין בן שלוש הקומות שבו התגוררה כל החמולה.
"לפני שהתחיל האנדרגראונד, עשינו מסיבות בבית", מספר זאב עצמון, "אלה היו מסיבות משפחתיות כאלה, שהיינו מזמינים ועושים מועדון מהבית". עם הצלחת ליין מסיבות הבית בשועפת, האח הבכור, משה, פתח מועדון בשם "אמדיאוס" אחרי שקנה את מועדון "הכוכב", שניהל. ה"אמדיאוס" היה פלופ אדיר. עצמון הבכור הפסיד המון כסף, ואז נקראו האחים להרים את הכישלון מהרצפה.
ב-1986 נפתח האנדרגראונד על חורבות "אמדיאוס", והיה הצלחה מסחררת מהיום הראשון. עד כמה גדולה הייתה ההצלחה של האנדרגראונד תעיד העובדה שיצרניות הבירה בארץ התחרו כדי לקבל בלעדיות אצל העצמונים. בתור הזהב של המקום, שנמשך
המיתוס של האנדרגראונד התחיל לעלות, עד שהגיע לממדים האסטרונומיים שהפכו אותו למוסד כפי שהוא מוכר כיום. בתקופת השיא העסיקו העצמונים 50 אנשי צוות, שעבדו בשכר זעום, אם בכלל. הקטע לא היה כסף אלא ההילה שבהשתייכות לסטאף של המועדון. "אנשים היו מוכנים לעבוד בלי שכר כדי להיות שייכים למקום", מספר אחד מעובדיו הראשונים של האנדרגראונד, "ברגע שהיית עובד של האנדר, היית מעל שאר האנשים במקום, וזה הגדיל את הסיכויים שלך לאסוף כוסיות".
זאב עצמון: "עובד היה בא בשביל להיות שייך לאנדרגראונד, לא בשביל המשכורת".
איך אתה מסביר את זה?
"זה להיכנס למשפחת עצמון, למשפחת האנדרגראונד".
חוץ מלשטוף כוסות או למזוג בירה, העובדים של האנדרגראונד נדרשו לבצע משימות מיוחדות כמו טיפול בבליינים סוררים. באותם ימים עמד היחס בין תיירים למקומיים על 80 אחוז זרים לעומת 20 אחוז מקומיים. האווירה המשוחררת בחסות הטוריסטים נטולי הדאגות בתוספת ליטרים על גבי ליטרים של בירה ששתו המבלים, הפכה כל ערב בילוי לזירת אגרוף בפוטנציה. כדי למנוע תופעות לא רצויות, העצמונים הנהיגו במקום משמעת נוקשה. ההבדל בין ריקוד תמים ושמח על שולחן לבין חריגה מהשורות היה קטן. מי שלא שיחק לפי כללי המשחק של האחים משועפת, חטף. לעצמונים היה יתרון במקרים של אלימות על פני הבליין הסורר. כל אחד מהחמישה נראה כאילו נחצב מסלע ולא יצא, כמו שאר בני התמותה, מרחם אמו. אליהם הצטרפו אנשי הצוות.
"בגלל שהמקום היה סליזי", מספר אחד משוטפי הכוסות באנדר, "עם בירות שנשפכות, זיעה ובחורות שרוקדות על שולחנות ולפעמים מורידות חולצות, פוטנציאל הנפיצות היה גדול. לא היה ערב בלי שהיה צריך לזרוק מישהו מהמקום כי הציק לבחורה או השתולל. בהתחלה היו מוציאים אותו החוצה ומנסים להרגיע אותו, אם לא היו מצליחים להרגיע אותו זה היה בדרך כלל גולש למכות. זה לא רק העצמונים, כמו שכולם חשבו, אלא כל הצוות. היו שם מכות מטורפות, וברוב הפעמים הן היו בחוץ, כי תמיד ניסו להוציא את הבן אדם החוצה כדי שיירגע. ראיתי מקרים של אנשים שחטפו בקבוק לראש. האנדר היה קרקע פוריה לערסים ולאנשים שחיפשו לעשות צרות, ובגלל זה היה חשוב מאוד להנהיג משמעת גבוהה מאוד. יצא לאחים רפיוטיישן של יד ברזל. בגלל שהצוות היה כל כך משפחתי, אתה לא פחדת מאף אחד, וברגע שמישהו עשה בעיות, כל העובדים ששו אלי קרב".
בין כל סיפורי המכות באנדר אפשר לציין שלושה יוצאי דופן. הראשון, חייל שבילה באחד הערבים נכנס לוויכוח עם משה עצמון ודרך עליו את נשקו. המצחיק הוא שלא משה ולא אף אחד מאנשי הצוות פחד מהנשק השלוף. החייל יצא מהמקום עם הזנב בין הרגליים. במקרה השני התפתחה תגרה המונית בין אנשי הצוות לכמה חיילי או"ם מפיג'י, שלפי עדים, נראו כמו שחקני ראגבי על הורמון גדילה. אף אחד לא זוכר מדוע התפתחה התגרה, מה שכן זכור הוא שעל הגב של חיילי האו"ם נשברו לא מעט כיסאות בר מעץ מלא. איך זה נגמר? החיילים חזרו כעבור כמה ימים, לחצו ידיים עם בעלי הבית והמשיכו לבלות.
באינסידנט השלישי רדפו כמה מעובדי המקום אחרי בחור שהטריד תיירת. הם תפסו אותו ליד הסניף של קפה "הלל" ברחוב יפו אחרי שהוא נפל ופוצצו אותו בבעיטות עד שהוא התחיל לחרחר, ואז ברחו מהמקום. אף על פי שפה ושם נלקח אחד האחים לחקירה במשטרה, ויש הטוענים כי נגד משה עצמון הוגשו כתבי אישום על תקיפה, עובדים לשעבר מספרים שהאחים עצמון נהנו מגיבוי של המשטרה. "הייתה תקופה שהיה שוטר סמוי שעבר באנדר וחיפש סמים ואלימות", נזכר עובד לשעבר, "הוא היה על אזרחי, קראו לו אבי אם אני זוכר נכון. היה קשר של הבנה וכבוד בין המשטרה למקום, שאלימות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. המשטרה הגיעה לא מעט למקום, אבל ההיענות שלה אף פעם לא הייתה בזמן, ולפעמים איחור של חמש או עשר דקות משנה את כל התמונה. בגלל זה הם איפשרו לאנשי המקום לדאוג לשלום המבלים".
המכות היו כלום לעומת מקרה האונס המזעזע שהתרחש באנדר במרס 1998. תיירת שבילתה במקום נאנסה על ידי שניים: תקליטן הבית, דני צרנט, אז בן 23 וחייל מג"ב, ואדם שבילה במקום, ששמו לא פורסם. צרנט הורשע ונידון לשלוש שנות מאסר, והאנדרגראונד נסגר ל~30 יום. דווקא במקרה הזה העצמונים לא יכלו לעזור לתיירת, ומאוחר יותר, לאחר שסיים לרצות את עונשו וניסה לחזור למקום, האחים הבהירו לו כי אינו רצוי עוד.
האונס משנת 1998 היה הניצן הראשון להידרדרות בפופולריות של המקום. אחר כך הגיעה אינתיפאדת אל~אקצה והתיירים, שהיו הרוח החיה במועדון, הפסיקו להגיע לישראל. ממקום שהיה רגיל להחליף שש חביות בירה בערבו של אמצע שבוע, עבר האנדר למתכונת עבודה מצומצמת. האחים התחילו להתפזר.
משה עזב ב-2004 לפינלנד עם משפחתו. דורון התחתן עם במאית יהודייה אנגלייה, שבין שאר חבריה הזמרת דידו, ועסק בשיפוצים. אליו הצטרף האח הצעיר חגי. נשארו שניים: שאול וזאב. זאב יצא מתמונת האנדרגראונד ופתח פיצוצייה, ושאול נותר העצמון היחיד במקום. לפני שנה הוא מכר את המועדון לאהרון בניטה. מי ששימש תפר בין שלטון העצמונים לאהרון בניטה הוא שי הומינר, שהתחיל לעבוד במקום בשנת 2001 וסגר את שערי האנדר כמנהל. "קנו אותי עם המקום", אומר הומינר, "עד 2004 המקום עבד מצוין. עבדנו בימי חמישי ושבת עם ליין של מסיבות חיילים, ובשישי היו מסיבות פרטיות. בשנתיים האחרונות היה סבבה, היו ליינים מפוצצים והמקום היה מלא".
אתה יכול להשוות בין האנדר בימיו היפים לבין השנים האחרונות?
"בתקופה של פעם, זה מקום שלא יהיה כמוהו בעולם מבחינת האווירה. היום זה יותר פוזה, ולא באים לשתות וליהנות כמו במועדונים הקטנים באיים של תאילנד. מה שהיה באנדר לא יחזור בשום מקום בארץ, גם בהשקעה של מיליונים. כשהייתי בלונדון אנשים זיהו אותי משם. מכל הארץ הגיעו לאנדר, זה מותג. המקום קיים 22 שנה. היום מקום נחשב לוותיק אחרי שלוש או ארבע שנים. גם בשנה האחרונה היה סוג של קסם, אבל היו פחות תיירים, שזה משהו שלא יכולנו לשלוט עליו".
גם בתקופה האחרונה היו מכות?
"ברוך השם, אפילו פעם אחת לא לקחו אותנו לתחנת משטרה. העלילו על המקום יותר ממה שהיה באמת. זה לא מה שאמור לעניין בסיפור של האנדרגראונד, למרות שזה מוסיף פלפל".
היו תיירים שהגיעו לביקור נוסטלגי?
"אין ערב שלא עברו בו תיירים בני 40 עם הילדים וסיפרו שהיו באנדר לפני שנים. כולם שיבחו את המקום. הם היו נכנסים לעשות סיבוב ולא האמינו כשראו שהמקום עבר שיפוץ".
מה סוד קסמו של המועדון?
"הקסם היה האלכוהול, שנמכר במחירים זולים. כל תייר שבא אחרי מסע של שנה בעולם, כמו שישראלים מטיילים במזרח, היה יכול להרשות לעצמו לשתות כמה בירות. בגדול, המקום נטול פוזה ונשאר כזה עד יומו האחרון".
באקט יוצא דופן של סולידריות וסגירת מעגל, מסיבת הסגירה של האנדר במוצאי השבת שעברה הייתה הצלחה גדולה. "האנשים היו אחד על השני", ממשיך הומינר, "אנשים היו עם דמעות בעיניים, אני רציני לגמרי. היו חיבוקים ונשיקות. זה נשמע מוגזם אבל זה מה שהיה".
מישהו מהעצמונים הגיע?
"העצמונים לא באו, והם יקבלו מכות על זה. הם כבר זקנים, בטח הלכו לישון עם הנכדים".
נפקדותם של בני משפחת עצמון ממסיבת הסיום ברורה. שלושה מהם לא חיים בישראל, כאמור, ולשאול כלל לא היה חשק להתייחס לנושא של האנדרגראונד. "זה כואב לנו", מתייחס זאב לעניין הריסת המבנים, "כואב העניין שכסף קונה הכול. האזור אמור להיות שמור, ודאי מבחינת הרחוב. הרחוב יפה והרסו אותו, פשוט הרסו אותו. זה רחוב עם הרבה נוסטלגיה, ולא רק מהכיוון שלנו. הרי גם מהתקופות הקודמות עם סוראמללו והסיפורים של יוסי בנאי. עזוב את האנדרגראונד. האנדרגראונד שולי, למרות שהוא היה מוסד ותיירים ידעו שהם צריכים להגיע לכותל ולאנדרגראונד. מה אני אגיד
בשעתו היה האנדר פורץ דרך, הדאנס בר הראשון בירושלים. "המוזיקה הטובה עשתה את המקום", מבאר זאב את הסיבות להצלחה, "לא הייתה מוזיקה עכשווית. עבדנו על רוק ורוק מתקדם. אנחנו הראשונים שעשינו קטע של מועדון ובר יחד. היו לך שתי אפשרויות של בילוי: מסיבה למטה ועוד מסיבה למעלה. כשהתחלנו עם הבר קלטנו שאנשים רוקדים על השולחנות, ואמרנו שחייבים לעשות עוד משהו, להגדיל את המקום ולתת לאנשים עוד אפשרות של בילוי".
- תאר לי ערב ממוצע בתקופות הטובות.
"היינו פותחים את המקום ב-19:50 בערב, ועשר דקות אחרי זה כבר לא הייתה כניסה לאנשים".
בהאפי האוור של האנדר, שהייתה אמור למשוך את הבליינים, לא הייתה הרבה אמת בפרסום, מכיוון ששעת השמחה נמשכה 20 דקות. "בגלל שהמקום לא היה יכול להכיל יותר אנשים, ההאפי אוואר נגמר אחרי 20 דקות", מספר זאב.הוא טוען שבערב טוב, כמות האנשים שהגיעו לאנדרגראונד עלתה על זאת שהגיעה למסיבה טובה ב"אומן 17". מספרים מדויקים הוא מסרב למסור, אבל ההערכות מדברות על 500 איש בערב באמצע השבוע ויותר מ-2000 בערב ממוצע בסוף השבוע.
לי יצא להיות באנדר פעם או פעמיים, לא יותר. המקום זכור לי כאפלולי ומג'ויף, רחוק בכמה עשורים מהמועדונים שנפתחו בסוף שנות השמונים ובתחילת התשעים בתלפיות. "עם האווירה אתה נכנס נקי ויוצא ג'יפה", מנסה זאב להסביר את הקסם, "המקום היה צפוף ולא היו מאווררים. היה ונטילטור אחד באמצע המקום. עיצבנו את המקום ב-10,000 שקל בהתחלה. זה לא כמו הגדולים, שהשקיעו מיליונים. אנחנו לא הסכמנו להוציא תקציבים כאלה".
מתברר שלא צריך להשקיע הון עתק בעיצוב כדי להרוויח יפה בקופות. "בגלל האווירה הסקסית והתיירות זה היה הפיק~אפ הכי כייפי לנער מתבגר שלא מפריע לו להידחף בין אנשים, שישפכו עליו בירה ולהתחכך באנשים מיוזעים", מספר בליין קבוע באנדר, "מבחינת הסקס, האנדר יכול להתחרות במיטב בתי הזונות באמסטרדם. אתה יודע כמה אנשים חייבים את הבתולים שלהם לאנדר? תשמע, המקום מאוד תמים ביחס לספינת הדגל של הבילויים בירושלים, האומן, ששם יש קוק ואקסטה. האנדר היה יותר בסיסי. אלכוהול, קצת גראס ומכות. זאת הייתה תקופה שלא תחזור, והיא בלתי ניתנת לשחזור. זאת הייתה תקופה מקסימה. גם היום יש צעירים שמבלים, וכולם בטוחים שתקופת הבילויים שלהם היא הטובה מכולן, אבל אובייקטיבית, אני משוכנע שהתקופה של האנדרגראונד הייתה הכי טובה מבחינת בילויים בירושלים. זה גם היה המקום היחיד שהכניס גברים מגיל 18 ובחורות לא חשוב מאיזה גיל, העיקר שלא נראו בנות עשר. זה היה המקום הכי חו"ל בארץ. אני מרגיש בר מזל שהייתי בירושלים כשחיי הלילה היו בשיאם, הרבה בזכות האנדרגראונד".
נא להמתין לטעינת התגובות
