הגביע הוא שלנו
שני ניצחונות ביד אליהו ובני השרון תזכה באליפות סנסציונית. כדי לחזק את האמונה ארגן "זמן השרון" פגישת מחזור של כוכבי בני הרצליה בעונת 94/5, שניצחו פעמיים ביד אליהו,וזכו בגביע מדינה
חובבי הכדורסל מביניכם לבטח זוכרים את אותו לילה גדוש ארועים של ה-23 במרץ 1995. קבוצת החלומות של הפועל חולון, בבעלותו של נחום מנבר, הציבה עצמה כאלטרנטיבה למכבי תל אביב, כשבשורותיה כיכבו ישראלים כגון עדי גורדון ותומר שטיינהאור וזרים מצויינים כמו דיוויד ת'רדקיל ושלטון ג'ונס. חולון עמדה לפחות באחת מהמשימות שהציבה לעצמה, והעפילה לגמר גביע המדינה, שם חיכתה לה בני הרצליה של אפי בירנבוים.
הרצליה צלחה את הדרך לגמר כשהיא מגלמת את דמותו של דוד, ומדיחה בחצי הגמר שבוע קודם לכן את גוליית הצהוב (מכבי תל אביב, כמובן), בתוצאה 97:103. למרות הניצחון המרשים, הגיעה הרצליה לגמר כאנדרדוג מוחלט מול הדרים-טים של חולון.
במשחק עצמו הרצליה שלטה כבר מתחילתו, ולבסוף גם זכתה בגביע, אך הסיפור העיקרי ביום שלאחר הגמר לאו דווקא היה התוצאה. הקהל החם של חולון, שלא ראה בעין יפה את החלטות השופטים במשחק, החליט להביע את מחאתו באמצעות השלכת בקבוקים לעבר המגרש.
הבעלים מנבר איים על האוהדים שאם לא יחדלו הוא יעזוב את הקבוצה (איום שאכן התממש שנה מאוחר יותר), מה שלא הותיר רושם עז בקרב האוהדים החולונים. המהומה גלשה למגרש, כשהאחים לבית הרמן מארחים קרב רחוב עם שחקן חולון, מייקל קרטר. הנשיא דאז, עזר ויצמן ז"ל, עזב לפני שריקת הסיום, בלי שהעניק את הגביע להרצליה.
ההד התקשורתי השלילי של "גמר המכות" אולי משך את מוקד הענין של הציבור, אך עבור שחקני הרצליה, חווית הזכיה בתואר הבודד בקריירה שלהם היא הדבר היחיד שהם לוקחים מאותו ערב בלתי נשכח.
לרגל יום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל, סיבה למסיבה בפני עצמה, הפגשנו את דור הגביע לאיחוד מחדש כדי לשמוע את סיפורה של עונת 94/95 לא דרך המספרים והסטטיסטיקות, אלא דרך הסיפורים, הצחוקים והאינטריגות בין מי שעשו היסטוריה באותה עונה.
סגל הקבוצה: פיני חוזז (קפטן. לא הצליח להגיע), רותם ארליך, קורן אמישה, סטיב שלכטר (לא הצליח להגיע), מיקי הרמן (חזר בתשובה במהלך השנים. לא ניתן היה להשיגו), אחיה מולכו, אמיר כץ, אמיר דורון, מנחם אטלס, פול תומפסון, ג'ון הדסון ודזי בארמור. מאמן: אפי בירנבוים. עוזר מאמן: עופר ברקוביץ'.
ראשון הופיע למפגש עופר ברקוביץ', עוזר המאמן של אפי בירנבוים בעונת הגביע ומאמן מכבי ראשון לציון בהווה. ברקוביץ' נראה במצב רוח מרומם, יום לאחר שניצח את הפועל ירושלים במלחה, והוביל, גם אם לא ברצונו, להתפטרותו של מאמן הקבוצה, דן שמיר, עוד באותו ערב.
תוך כדי השיחה שלי עם ברקוביץ' הופיעו שני שחקני ספסל של הקבוצה דאז, מנחם אטלס ואמיר דורון. אטלס עוסק כיום באימון כדורסל, בעוד דורון עזב לפני מספר שנים את תחום הכדורסל לטובת תחום מענין לא פחות, הספרות. שחקן העבר של הרצליה הוציא מספר סדרות של ספרי ספורט, כשהמפורסמת מביניהן היא סדרת הספרים "הוצא מהקשרו", אוסף הציטוטים הגדול של ישראל.
בחור מבוגר עם קול בס עמוק ובעל נוכחות העונה לשם משה סגל, הבהיר לי מי הולך לספק את מירב הענין במפגש. סגל, פיזיותרפיסט הקבוצה, ממשיך בתפקידו גם כיום, בבני השרון. סגל בחן את הנוכחים והכריז כי "בינתיים רק החנונים הגיעו".
אפי ורכז הקבוצה, רותם ארליך (אולי בהשראה מאלון גל, עובד היום כקואצ'ר, בעיקר של שחקני כדורסל, החל מגיל ילדים ועד לשחקני ליגת העל) מצטרפים לחגיגה, והגעתם מחממת את מנועי השיחה. מיד אחריהם נכנס
כפי שכבר שמתם לב, כוכבי הקבוצה דפקו נוכחות כמעט מלאה, כשהיחיד מביניהם שהבריז מהמפגש הוא הרכז הנוסף של מחזיקת הגביע דאז, קורן אמישה. אמישה נחשב בזמנו לאחת ההבטחות הגדולות של הכדורסל הישראלי, ואכן, בעונת 92/93 הוא הוביל את מכבי תל אביב בתור הרכז הפותח.
מכבי, כזכור, איבדה באותה עונה את האליפות לגליל עליון, לראשונה זה 23 שנה, ואמישה, כמו רוב שחקני מכבי באותה עונה, שוחרר מהקבוצה. אפי קפץ על ההזדמנות, וצירף את אמישה לרותם ארליך כדי להיות "הקבוצה היחידה ששיחקה בארץ עם שני רכזים", לדברי אפי.
אמישה, כאמור, החליט מסיבותיו לא להופיע למפגש, מה שלא הפריע לסגל ולשאר הקבוצה לנסות בכל דרך לגרום לאמישה לשנות את החלטתו. כדי להבהיר עד כמה אמישה סולד מכל דבר שקשור לעולם העיתונות, סגל מספר כי בבוקר המפגש התקשרו לרכז לשעבר מגלי צה"ל, וכשהציגו עצמם זכו לתגובה "אני לא מדבר עם אף אחד", רגע לפני שאמישה ניתק להם בפרצוף. בסוף הסיפור מסנן סגל במרירות: "שיבוא לפחות להגיד שלום".
דמותו של אמישה תלווה את המפגש לכל אורכו, ובינתיים מופיע שחקן עבר נוסף בקבוצה, אחיה מולכו, אחרון המוזמנים. הצלם מגיע כשכץ עדיין מזמין אוכל, ואפי מתחנן בפני הצלם שיצלם את כץ בזמן שהוא אוכל. "זה ישגע אותו", הוא אומר בחיוך.
השחקנים מסתדרים לפי הוראות הצלם כשארליך מתענין איך קורה הפלא והכדור לא בידיו של כץ: "הכי חשוב מכל הצילום הזה הוא שכץ יהיה עם הכדור". אפי מצטרף לדעתו של ארליך, ומוסיף בדיחה נוספת על חשבון הקלע: "היינו צריכים לחכות 15 שנה כדי שכצל'ה לא ירצה להיות עם הכדור ביד". כולם נקרעים מצחוק.
אגב, מלבד היותו מאמן כדורסל מצוין, אפי מתגלה במפגש כקומיקאי משופשף, כשפניניו השנונים עוד יבואו בהמשך. ארליך מתחיל להעלות זכרונות, ונזכר במכות שהלך באחד האימונים עם ארל וויליאמס, שחקן הקבוצה הפרובלמטי ומהלך האימים בעונה שלפני הגביע. כשתהיתי כיצד הסתיים הארוע, נזעק אפי לענות: "נו, איך נראה לך שנגמר? וויליאמס התקשר הביתה לאמא בארצות הברית וסיפר לה שמרביצים לו בישראל...". החבר'ה מחזיקים את הבטן.
כץ נזכר כי במהלך השנים הפך ארליך לסלבריטי, בעקבות משפט הזהב של הרכז לאחר הזכיה בגביע, "אני בוער מגאווה". המשפט זיכה את ארליך למקום של כבוד בהיכל התהילה של ספרו של דורון, "הוצא מהקשרו". אפי לא מוותר ומנסה את כוחו פעם נוספת כדי להביא את אמישה למפגש. המאמן מבשר לאמישה כי אם יחליט להגיע "כל אחד ידאג לשים אלף דולר עבור הראיון, כמו באנגליה".
אפילו השוחד הכספי המרשים לא שכנע את אמישה לבוא, מה שהבהיר מעבר לכל ספק שאת אמישה כבר לא נראה היום. לאחר הכשלון, אפי מנסה לפחות למצוא נקודה חיובית בהיעדרותו של אמישה, וטוען שארליך הולך להיות אפוף בטחון במהלך המפגש, כי הפעם "הוא הרכז היחיד בסביבה. אף אחד לא מאפיל עליו".
ארליך מנסה לעקוץ את אפי ומזרז אותו לסיים את צלחת הסלט השניה שהזמין בתואנה כי "יש בינינו אנשים עובדים". אפי לא נשאר חייב ומשיב: "פתאום הוא דואג לי. אגב, רותם, שמעתי שאתה עובד עם בחורות מבוגרות לעשות אותם צעירות", ומפיל את הנוכחים מצחוק.
פסק זמן. במידה ולא שמתם לב, מעגל הדוברים מתוך הצוות המקצועי של הקבוצה נע בין השלישייה כץ-ארליך-אפי. שאר החבר'ה אמנם נוכחים, אך אין ספק שכמו שהיה בזמנו על המגרש, גם כיום שלושת הטנורים הם אלו שנותנים עיקר הטון במפגש.
ארליך משבח את המאמן שלו מלפני 13 שנה, ותולה בו את עיקר הסיבה לזכייה בגביע: "מה שטוב באפי זה שהוא כמו טייס, לא נתקל במהמורות. גם אם יש ויכוחים ומחלוקות, הוא יודע לשים הכל בצד לטובת הקבוצה.
בעידן של המחשבים וחילופי ההגנות מתוחכמים, אפי שומר את ההגנה הכי טובה בליגה, ומנצח את מכבי שלוש פעמים בעונה". כץ: "מה קורה, ארליך? אתה רוצה חוזה לעונה הבאה בבני השרון?"
אפי: "אתה רואה מה זה? הרכז מפרגן והקלע מלכלך. הוא רוצה שנדבר רק על כץ. שום דבר לא השתנה".
זה רגע השיא בקריירה שלכם?
כץ: "לקחת תואר לא משתווה לשום דבר אחר. הגעתי כבר לסדרת גמר עם אילת, אבל הפסדתי ואף אחד לא זוכר את הסגן של בר כוכבא. אם לא היינו לוקחים תואר, לא היינו יושבים כאן".
אפי: "אני עוד צעיר. ראיתי את עצמי לפני כמה ימים בתור עוזר המאמן של צביקה בנבחרת ב-91'.
נראיתי שם כמו ילד בן 12, ואולי זה מה שפגע לי בקריירה. אני הולך להכסיף את השיער, לשים משקפיים ועוד חמש שנים אני אהיה מוכן לרגע השיא שלי". אפי מוכיח כי למרות כל מה שהאכילו אותו באיגוד לאורך השנים, חלום אימון הנבחרת עודנו חי ובועט בעצמותיו.
רותם נדרש לסוגיית אפי והנבחרת: "אפי הוא המאמן הטוב בארץ, עם אינטליגנציה רגשית בלתי רגילה כלפי השחקנים שלו. אין לי מושג למה דילגו עליו כל הזמן הזה".
אפי אולי עוד צעיר, אך אין ספק שעבור יושב הראש המיתולוגי של בני הרצליה, זאב מואטי ז"ל, שנפטר בקיץ שעבר, הזכייה בגביע היוותה את רגע השיא. כץ מציין כי מואטי היה "האבא של כולם. הוא היה לב הקבוצה ועשה הכל כדי שנצליח".
אפי מוסיף: "מואטי היה אדם עם חזון. היה אכפת לו מהכל, החל ממה שהשחקנים ילבשו ועד לסידורי ההסעה לאוהדים. הוא אהב את השחקנים ברמה שלא ראיתי אצל אף יושב ראש אחר בקבוצת כדורסל. הרצליה היתה בשבילו הכל והוא ניהל אותה 24 שעות ביממה, מסביב לשעון".
שאלתי את אפי מי היה השחקן שהיה לו הכי קשה לאמן. אפי, בלי התלבטויות יתרות, הצביע על הקלע שלו, וניפק הסבר מעולם הפעוטות כדי לתאר את ההתנהגות של כץ על המגרש: "אם נוצר מצב שבשתי התקפות רצופות הוא לא מקבל את הכדור, מיד מתחיל הבכי. לא חוסמים לי, לא מוסרים לי וחוזר חלילה.
ברקוביץ' היה צריך לזוז לאימון, וכעשר דקות לאחר שעזב הוא שלח הודעת טקסט למולכו: "אל תנצלו את זה שהלכתי כדי להתחיל ללכלך". הרצליה בעונה שאחרי הגביע קיבלה תיאבון ולדברי אפי "רצה שלושה צעדים קדימה, במקום אחד.
ההנהלה החליטה לשמור את הדסון לצרכי ביטוח ולא להשתמש בו במשחקים שאחרי הגביע. מי שכרגע יושב לימיני היה גם הוא שותף מלא להחלטה", אפי מחייך ומפנה את ראשו לעבר סגל, שנראה מעט נבוך. אפי המשיך לתקוף בחינניות: "המנהלים חשבו שאם הם ניצחו פעם אחת את מכבי, אז אפשר מיד לפזול לכיוונה. הצעד הראשון שהם עשו זה להחליף את המאמן".
ואכן, כמו שאפי אמר, עונה לאחר הגביע עברו המאמן ורותם ארליך לאילת, כשבמקום אפי הגיע, תחזיקו חזק, מולי קצורין. הוא ולא אחר. רותם מעמיק את ההסבר של מאמנו למה שהתרחש אחרי הגביע: "אפי היה המוח של הקבוצה ואני הייתי הלב. כשאתה מוציא את שני המרכיבים החשובים ביותר מהקבוצה, שום סכום כסף לא יצליח לכסות על הוואקום שנוצר".
אטלס החליט כי מספיק לו, ורגע לפני שהלך, החליט סוף כל סוף לפתוח את הקלפים: "המרקם הקבוצתי בהרצליה היה טוב, אבל זה לא אומר שכולם היו נשמות טובות. היה את רותם וכץ שדאגו קודם כל לדקות המשחק שלהם, כשחילוף של אחד מהם היה יכול להיות מסוכן. אני לא אומר את זה דווקא בקטע שלילי, אלא זה פשוט מה שהיה.
הדסון היה הזר הטוב ביותר ששיחקתי איתו, ברמה של NBA, ותומפסון, שהיה קצת בכיין, השלים אותו מצוין. אפי בנשמה שלו הוא עובד סוציאלי, כזה שמסתדר עם כל סוגי השחקנים ומצליח לנתב את כולם למען ההצלחה הקבוצתית, כשגם אותי הוא שיקם אחרי שהיה לי רע מאוד בחיפה בזמנו".
הרצליה ירדה ליגה ב-2002, ובאותו קיץ התאחדה עם מכבי רעננה לקבוצת בני השרון. הדעות לגבי האיחוד חלוקות. אפי, מאמן הקבוצה המאוחדת כיום התייחס לנושא: "מכל האיחודים בספורט הישראלי, זה המוצלח ביותר".
סגל, פיזיותרפיסט הקבוצה, מסכים חלקית עם המאמן: "זה איחוד מוצלח אבל אין ספק שיש בעיית זהות, בגלל זה אין הרבה קהל". רותם טוען כי האיחוד מבחינה מקצועית היה "טעות. אבל לא היתה אופציה אחרת לאור המצב הכלכלי שנוצר".
ואולי אליפות תצליח לעורר קונצנזוס סביב הקבוצה המאוחדת? כץ טוען כי "השנה דווקא יש סיכוי לזכייה. השילוב של מכבי פגיעה ושיטת משחקים של נוק אאוט מעניקה סיכוי לכולם". רגע לפני שכולם מתפזרים, סיפק אפי סיפור כץ אחרון ודי, אולי הטוב ביותר עד עתה: "אימון נבחרת ישראל. כץ ומטלון עושים תחרות שלשות. פתאום צביקה שרף מגיע, וכץ מתחיל לספור לעצמו: '18-19, 19-20. מטלון, אתה 14-50!'. צביקה הולך, ומטלון צועק לו: 'יה בן זונה, ככה מול צביקה? חכה, אני אראה לך מה זה!'".
מה שבטוח, היה מצחיק באולם היובל לפני 13 שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
