השיבה מחיפה: ראיון עם דורון תבורי
דורון תבורי, אחד מאנשי התיאטרון המבריקים והבעייתיים ביותר שפעלו כאן, חוזר אל הזירה הממסדית ("אקווס", בית ליסין), אחרי שנבעט בדרך כואבת ומשפילה מניהול תיאטרון חיפה. בריאיון אישי מאוד הוא מדבר על הזקנה, על חרדתו לגורלם של ממשיכי דרכו, דן שפירא ואיתי טיראן, ומתחשבן עם עיקשותו הנצחית אותה תכונה שהביאה אותו לשיאים בלתי נשכחים, אבל גם גורמת למפגשים תכופים בין ראשו לקיר
אתה עצבני?
"לא, למה?".
נדמה לי שהשולחן זז.
"את עצבנית?".
כן.
בטח שאני עצבנית. בכל שיחה עם דורון תבורי, וזו השלישית במהלך 15 שנים, מתבצר כל צד באותה פוזיציה ממש: תבורי נראה מתגונן מפני הסתערות על חייו הפרטיים. מהם חיים פרטיים? למשל, מקום מגורים, למשל משפחה. ההתגוננות הופכת להסתגרות תוקפנית, שבמהלכה מסכים תבורי לפרוש מהריאיון לפחות שלוש פעמים, והוא מתכוון לזה.
תבורי משוכנע שתאוריות על אמנות מיטיבות עם קוראי טבלואידים, ויומיים לפני הריאיון, כשנסע באוטובוס, סימס לי שמצא דרך להפוך את הריאיון הזה למרתק. למחרת התברר שבשיחה עם עצמו, עלה על תאוריה העוסקת בצורות ששחקן יוצר מתוך המציאות. כשתבורי רומז שהוא מוותר על הריאיון, אני מתנהגת כמו כבדת שמיעה ללא מכשיר הולם, וממשיכה לשוחח על אמנות.
בשלב מסוים, אני כבר יודעת, אצית אותו לתקוף את אויביו: הפקידונים הבורים המתנשאים על הנבונים מהם, אמנות שמתעלמת מהכיבוש, מדינה שהשלימה עם הכיבוש ואינה רוצה שינוי. והרי לשם כך מכנסים את תבורי, אחד האמנים המבריקים והעיקשים שידעה המדינה: כדי שיזליף עלינו את הכעס שלנו אין כוח יותר לבטא, כדי שימטיר עלינו זעם קדוש. כי אנחנו עייפים מאוד, הלכנו לבדוק כמה נשאר מהפנסיה שלנו.
תבורי חי עוולות לאומיות, חוקר את החומרים שבהם ישחק (אוטו ויינינגר היהודי, ההומוסקסואל, שונא עצמו), ובתקופות מסוימות יוזם אותן וגם מתרגם את חלקן (נאמר, "פרגודים" של ז'אן ז'נה, העוסק בשלטון כיבוש). הוא שיחק דמויות קלאסיות גדולות מהחיים, מעונות, לפעמים קלגסיות (מהמלט דרך אדיפוס ועד קיטל הנאצי ב"גטו" של סובול).
בשנים של מיאוס מתיאטרון מתועש, יזם הפקות של מיטב השחקנים שרצו לעבוד אתו: "נתן החכם" (2004) עם בוריס אחאנוב, איתי טיראן ואחרים. הם הופיעו במתנ"ס פרדס חנה ולבסוף קיבלו ארבע הצגות בקאמרי.
ולמה ההפקה המוצלחת לא המשיכה?
"כי כדי לשבץ הצגות הייתי צריך לשרוף 24 שעות בקאמרי, וגם, כנראה, בלוטות השיווק הן לא האיבר הכי בולט שלי".
תבורי הפך למנהל אמנותי עצמאי. אבל החלום להקים להקה היה בלתי אפשרי ללא תמיכה כלכלית. מנהלי תיאטרון שהאמינו בו, מעבר להצלחה כלכלית, כמו יעקב אגמון בהבימה ואופירה הניג בהחאן הירושלמי, התחלפו.
"לא היה לי בעצם למי להציע", הוא אומר. תבורי עבד עם אנשי תיאטרון באום אל?פחם בתחילת האינתיפאדה הראשונה, לחם למען רוצחי דני כץ שבחפותם האמין, חנך להקת תיאטרון בדימונה. אף אחד מהפרויקטים לא מייצר תהילה בחברה שמרנית.
בסוף שנות ה-60 עלה לבמת תיכון אליאנס ברמת אביב, מעוז אצולת השכל (והאמביציה של ההורים), נער קסום בעל תלתלי זהב והפנט את הקהל, חלקם שחקנים ותיקים ששמעו על כוכב התיאטרון שנולד באליאנס (ורצו אולי להתרשם מגודל הסכנה למעמדם), בהופעה צ'רלי צ'פלינית וירטואוזית.
מאז נעה הקריירה של תבורי במסלול של מעוף כוכבי ועצירות חדות לחשבון נפש. אחת מהן הייתה כרוכה פעם בלקיחת דמי אבטלה. זה קרה ב-1994, אחרי שמונה שנות משחק שבהן שקע לדעתו בבינוניות וחזרה על עצמו: "עשיתי שטויות, לא שיחקתי טוב. לא הצלחתי להתרומם מהרצפה".
תבורי לא מפרט מהן השטויות, אבל מדובר בין השאר ב"דון ז'ואן" של מולייר, ב"אדיפוס" של סופוקלס, ב"שלוש אחיות" של צ'כוב. בפעם אחרת, אחרי שפוטר בגסות מניהול תיאטרון חיפה לפני שלוש שנים, חי בצמצום במשך שנה, עד שהגיעה ההצעה הבאה. היא הגיעה
מרכז אמנויות בין תחומי: מוזיקה, תיאטרון תנועה, פרפורמנס. תבורי קיבל לידיו תיאטרון אזוטרי, נידח ונטול אמצעים. תוך שנה וחצי הקפיץ אותו למוסד שמעלה שתי הפקות תיאטרון בשנה, ושלושה פסטיבלי אמנות. עכשיו מתקיימים דיבורים על מיזוג עם תיאטרון המעבדה הירושלמי.
תבורי מהמר על חייו בשם האמנות שלו, כמו אמן הטרפז של קפקא שמסרב לרדת מהטרפז ועובר לגור עליו כי הוא מנסה לנצח את העולם הגשמי. יכול היה למשל להמשיך להיות בן של מהנדס ועורכת דין מהרצליה פיתוח. להאריך את ילדות השמנת. או שלא יכול היה. לא מדברים על דברים אישיים.
יכול היה, עוד למשל, להתחיל את הקדנציה שלו כמנהל תיאטרון חיפה ב"אמדיאוס" ולא במחזה אבסורד של יונסקו, ואחריו במחזה אליזבטני. לפתות את הקהל השמרני של חיפה, לאט, בלי שירגיש. אבל הוא לא יכול.
אחרי שלוש שנים שבהן לא שיחק בתיאטרון, חוזר תבורי ל"אקווס" לשחק את הפסיכיאטר מרטין שחייו מתהפכים בעקבות טיפול בנער שניקר עיני סוסים, ולא מתוך רשעות. לילה אחד, כשיצא החוצה בסוף ההצגה, שמע תבורי אישה שאומרת לבעלה: "הזקן היה מצוין".
"הסתובבתי וחיפשתי. מי הזקן שהיא מדברת עליו?". תבורי בן 50 וקצת, אבל התלתלים אינם, הזקנקן בלונדיני-לבן והישיבה במשרדי "הזירה" הצמיחה מין כרס שבולטת רק אצל אנשים רזים. ועכשו תגיד משהו על התבגרות, בגידת הגוף. (תבורי מת מצחוק, כי האירוניה שלי היא גם עצמית, לצערי).
אתה מרגיש לפעמים זקן?
"לא".
אתה לא מסתכל במראה ורואה שנפלה עוד שערה על הבגד?
"אני נורא רגיל לחשוב על עצמי בתור שחקן".
כלומר, הפנים שאתה רואה במראה הם בכלל מסיכה?
"הפנים שלי הם כלי מקצועי. השיפוט שלי אינו לפי סולם צעיר-זקן".
ב"אקווס" מעלה תבורי לבמה פסיכיאטר תשוש, כמעט מובס. שפת גוף של שארית כוחות. עד שמגיע אליו לטיפול אלן, נער שאהב סוסים, אהבה ארוטית, בילדותו, אבל בחסות הוריו הנוראיים התהפכה האהבה לפחד ויראה דתית מעוצמתם. זיק של חיים מתעורר בפסיכיאטר. הוא רואה את חייו האוטומטיים, מדולדלי הלהט, במראה שמציב בפניו החולה שלו.
תבורי מצמצם את הקסם האישי שלו, מכבה את הלהט. אף פעם לא שיחק אדם כמעט מחוק, בגלל עייפות מקצועית וחיי משפחה משמימים. התוצאה מפתיעה, ולא רק את יודעי דורון תבורי. בפגישה השנייה שלנו ניגש אליו מעריץ צעיר והחמיא לו על העבודה הנפלאה ב"אקווס". תבורי הואר ברגע של אושר.
ועם זאת, הוא טוען שנעים לו לדעת ש-90 אחוז מקהל בית ליסין אינו מכיר אותו, מפני ששיחק רוב חייו בעיקר מחוץ לתל אביב. ככה הוא יכול להביא את עצמו בתנאי מעבדה, בלי להתמודד עם ציפיות. "זה מצוין שאחרי כל השנים יש קהלים שאני הפתעה לגביהם. אלמוניות. כך זה צריך להיות. הלוואי שהייתי מגיע לזה שאמציא דמות באולם החזרות והיא תעלה בלעדיי".
"אקווס" הוא מין מחזה מתח בעצם.
"אני פריק של סיפורי מתח, ו'אקווס' בנוי לפי פורמולות של סיפורי מתח. האמת נחשפת לאט לאט. אני מחבב את המחזה. יש משהו נוגע ללב בסיפורו של ילד שמתאהב בסוס. יש משהו מרגש באדם שנחלץ לעזור לאדם אחר".
איזו חוויה אישית מחברת אותך ליחסים של אדם שנחלץ לעזרת אדם אחר?
"אני מורה גרוע. גם באום אל-פחם עזרתי בגיבוש הצד המקצועי, אך לא התערבתי ביצירה שלהם. אבל בתור תלמיד אני מרגיש אסיר תודה למורה כמו דורית עצמון שהדריכה אותי קולית, היא אדם שמוליך את האחר צעד אחרי צעד, בונה אותו".
איך בנית יחסי מטפל-מטופל עם דן שפירא?
"יש בסיטואציה הזאת משהו שמחייב לקיים דינמיקה מדויקת מאוד, מרגע לרגע, של היחסים ביניהם. אם היא לא מתקיימת על הבמה, המחזה נשאר על הרמה הסנסציונית. זה לא פשוט לעשות את זה. כדי שמחזה כזה יהיה משכנע משהו צריך להתקיים בזמן אמת בין המטפל למטופל. משהו שחורג מפרפורמנס. צריכה להתקיים אמת בין שני שחקנים".
מה קרה במסע בינך לבין דן שפירא במהלך החזרות?
"מתחילים בהיכרות: מי אתה, מי אני, כשחקן, כאדם. מגיעים שני אנשים שונים לגמרי מכל בחינה, הרקע, הבנת המחזה, הצי ?פיות מהעבודה, ופתאום עליהם להפוך לצמד. זו עבודה של בעלי מקצוע שהבמאי רוני פינקוביץ מדריך אותם".
ובכל זאת, נעשיתם צמד בלי משברי ביניים?
"בדיעבד היו בלי סוף משברים, אבל התהליך היה מצוין. דן הוא באמת מה שנקרא שחקן כלבבי. הוא לא מתחנף. הוא מתעקש על הראייה שלו. יש לו סוג של חירות שהוא לא פוחד לקחת לעצמו. מה שקורה עכשיו, די הרבה בזכותו, אנחנו יוצאים בתחילת כל הצגה למסע שאין לדעת את סופו. יש מין הרפתקה באוויר".
למה בזכותו, מה הוא מביא?
"הוא לא שומר על עצמו. הוא לא בונה לעצמו מערך של החלטות משחקיות שהוא יכול לבצע ערב ערב בעיניים עצומות. בכל פעם שהוא עולה לבמה הוא כאילו ממציא אותה מחדש, ועדיין המתח נשמר. זה הקסם של התיאטרון: המתח בין הצפוי ללא צפוי. צריך ללמוד המון במהלך העבודה ולשכוח לגמרי כשעולים לבמה. זה לא קורה הרבה, וכאן זה קורה".
מתי זה קרה לך במקום אחר?
"כששיחקתי את טריגורין ב' השחף' של צ'כוב, במונולוג שבו הוא מתאר את יחסו לכתיבה, ביקשתי רשות מאופירה הניג לאלתר מונולוג. זה היה מין בלוף כזה. בסוף תמיד עליתי ואמרתי אותו במדויק. אבל עליתי לבמה בתחושה שאני יכול אפילו להחליט לצאת מהבמה".
השמיצו את דן שפירא בעיתונות בתקופה האחרונה, תיארו אותו כאדם א-סוציאלי כמעט בין שחקנים. "שטויות, אני לא נכנס לזה, הוא פרטנר מצוין".
מי מזכיר לך יותר את עצמך בתחילת הדרך, דן שפירא או איתי טיראן?
"כל המהלך שלי היה אחר לגמרי. לא למדתי כמוהם. נסעתי ללונדון ושלושת בתי הספר הגדולים לא קיבלו אותי. נשארתי שנה, לקחתי קורס שקיבל את כל מי שהיה מוכן לשלם לאוניברסיטה אמריקנית, ושיעורים פרטיים עם מורה בשם ג'ודית דג'יק. אני חייב לה די הרבה. חזרתי לארץ ועברתי תהליך לא נעים. ביקשתי אודישן ממנהלי תיאטראות, אמרתי:'אני נורא מוכשר, תשאלו את מנהל התיכון שבו למדתי. אני נורא רוצה להיבחן, רוצה להיות שחקן'. אבל הם לא ראו אותי בהצגות בית ספר למשחק ולא מצאתי עבודה".
"גרי בילו לקח אותי בבאר שבע להיות איש אביזרים. שתו הרבה תה באותה הצגה. הלכתי לשוק וקניתי סרוויסים שהכנסתי והוצאתי ורחצתי והכנסתי".
הרגשת מושפל?
"הבנתי שזה ייקח זמן".
היית בטוח שזה יקרה?
"לא היה לי שום ספק".
ואז זה קרה.
"כן, הייתי עוזר במאי בהצגת ילדים של חנן שניר, ואחר כך, מכיוון ששרתי יפה, וחנה הכהן, המנהלת המוזיקלית הכירה אותי כי למדתי אצלה, קיבלתי תפקיד של ילד בן 12 ב'עלי כינור'. בגיל 22 באמת נראיתי כמו בן 12. אבל אם לחזור להבדל ביני לבין שחקנים צעירים שבאים מבית ספר מסודר, אני הייתי צריך ללמוד תוך כדי עבודה.
"לא היו לי כלים מקצועיים. איכשהו, בניתי כלים אישיים לגמרי. מיד אחרי'עלי כינור', קיבלתי תפקידים גדולים ב'אנדורה', ב'הלילה ה-12' והלאה , ומה שקרה, זה מה שנשאר אצלי עד היום עם כל המיומנות שרכשתי בעבודה עם כל מיני במאים. אני יוצר אי שקט במערכת כי רק לקראת הסוף אני חושף.
"זה סוג של חוסר ביטחון, כשאתה מגיע כמי שאין לו כלים, רוב הזמן אתה מתבייש לחשוף מה שיש לך כבר. ואז אני ממלמל, וכולם מגלים שיש לי בעיות דיקציה, ולא ברור מה אני משחק ואם אפשר לסמוך עליי שאספק את הסחורה. לאיתי ולדן קשה יותר מהרבה בחינות. הם נכנסו מיד לתיאטראות מרכזיים, אני הייתי בבאר שבע ובחיפה ולא הייתי כמוהם במרכז החשיפה".
באיזו תקופה טוב יותר לצמוח כשחקן בולט, ככוכב, בימיך הצעירים או עכשיו?
"אז. אני חושב שהלחץ עליהם היום מטורף. אני לא חושב שאדם יכול להישאר צלול כשכל גיהוק שלו הוא עילה לכתבה או לטור רכילות. אתה מתבלבל בין עיקר ותפל, ומה אתה רוצה מעצמך. ואינך יכול לא להתמכר לזה. ואם אתה רוצה לבלוט אתה הולך לטלוויזיה ולקולנוע. נוצרת מערכת ציפיות נורא ספציפית ממך ואתה לא יכול שלא להיענות לה.
"כשכל העולם ואשתו מצפים ממך למשהו שהם המציאו זה משפיע עליך, אתה הולך ומתרחק ממה שאתה באמת. אתה צריך איזה כוח פנימי מטורף להגיד'אני לא מעוניין'. זה היה נוח מאוד, כל כך הרבה שנים להיות במסלול שבו אני יכול לקחת זמן כדי לבדוק משהו ביני לבין עצמי".
ואתה מסתכל על הכוכבים הצעירים ואומר: שאלוהים ישמור עליהם.
"כן, שאלוהים ישמור. בעצם, שישמרו על עצמם. איתי ודן הם אנשים שאני מאוד מעריך, אוהב את הכישרון שלהם".
אמרת להם, הזהרת?
"אמרתי דברים דומים למה שאמרתי כאן".
התפשטת פעם?
"בטח, הייתי סטריפטיזאי ידוע. ב'נפש יהודי'. ב'המתחזה', ב'היהודי זיס'".
בשביל מה?
"אם זה נכון, למה לא? מה שלא ברור לי זה למה צריך לעשות מזה עניין".
טוב, ב"אקווס" לדעתי ההתפשטות היא אקט מסחרי.
"גם לדעתי. זה תו התקן של ההצגה".
למה בעצם רצית לנהל תיאטרון?
"כל הזמן אמרתי לעצמי, אני רוצה טריטוריה שבה אמנים יוכלו להפיק מעצמם אמת אמנותית בלי לחצים. אני תופס ניהול תיאטרון כיצירת חלל מחיה לאמנים". אילו תנאים מעכבים רצית לחסל בתיאטרון בתקופת ניהולך? "אני יודע על עצמי שמוסדות שבהם אני עובד מוציאים ממני דברים אחרים. כאמן אני מתפקד אחרת אצל מנהלים אחרים".
בלי להסתבך בשמות, מה עלול לקרות לך?
"אם היית שואלת מה המרשם, אני יכול רק להתחקות אחרי רגעי החירות האמנותית שלי ולנסות לאתר מה מייצר אותם. את התנאים האלה רציתי לתת לשחקנים אחרים בחיפה. להקים להקה וליצור מתוך הפריה הדדית. וזה התחיל לקרות ב'הצמא והרעב' של יונסקו וב'הדוכסית מאמלפי'. הם התגרדו על פומפייה שעוררה אצלם, איך להגיד, מיצים"
.
מה קרה לך בתיאטרון חיפה אחרי הפיטורים?
"אחרי שפוטרתי מחיפה לא עבדתי שנה. לא הייתה עבודה. היה שברון לב. כשהגעתי לחיפה ידעתי שאני מגיע למערב פרוע של פקידים, שתיאטרון חיפה הוא מחלקה עירונית, בין מחלקת תברואה למחלקה הווטרינרית ושבוועד המנהל יושבים פקידים. אבל לא הייתי מודע לזה שמשרד התרבות ומנהל התרבות ישמרו מרחק מהחצר האחורית הזאת (כאן מסביר לי תבורי שלא הייתה להם כנראה ברירה בגלל גזרות הקריטיונים בתקופת לימור לבנת - ש. פ). כשאתה הולך בטרק בג'ונגל, אתה יודע שאתה צפוי לסכנות, אבל כשאתה דורך בדרך בתוך קן נמלים ארסיות זה ממש כואב".
וכאב ?
"לא נעים. זה מעליב. לא נעים להיכשל ואני לא יכול לשאת עימותים, והייתי בעימותים 24 שעות ביממה. זה לא בשביל בני אדם".
מי ניצח אותך, הפקידות, רוח התקופה?
"לא יודע. אני רק יכול לומר שהתיאטרון שנא את ההצגות שעשיתי, מחלקת השיווק שנאה אותן, המנהל האדמיניסטרטיבי שנא. ולא רק הם. אבל הביקורת אהבה את ההצגה".
וראש העיר יונה יהב?
"עליו אני בכלל לא רוצה לדבר. מאז שעודד קוטלר עזב את הקדנציה השנייה שלו, מנהלים אמנותיים הצליחו לשרוד לפי טיב היחסים עם ראש העיר. ממצנע ועד יהב".
למי התכוונת ב"לא רק הם"?
"לקהל. ב'הצמא והרעב', בואי נאמר ש-50 אחוז בקהל אהבו. לגבי 'הדוכסית מאמלפי', חלק מהקהל צעק בחימה וזה ודאי לא עזר. כל סיפור חיפה מורכב ועמוס בפרטים כל כך, הרבה מאוד דברים קרו במקביל. התביעה שלי אותם נראית כמו אנציקלופדיה בריטניקה".
זה היה מוות ידוע מראש?
"כל הזמן יש לי 'אמים' כאלה. אם ראש הוועד המנהל שהביא אותי לא היה מתפטר אחרי חודש בגלל סיפור אישי שלו, ואם באמת הייתי מצליח לכוון אמנותית את ההצגות כמו שדמיינתי אותן".
למה התחלת את הרפרטואר בשתי הפקות מאתגרות? יכולת לבנות טעם חדש לאט יותר, לא? לאן חתרת בעצם?
"רציתי לעשות יצירות גדולות וחשובות ובעלות ערך, אבל באופן נגיש ושווה לכל נפש. ב'הצמא והרעב' זה היה כך מהרבה בחינות. ההצגה לא הייתה שונה בהרבה מפוסטר של דאלי שתולים בחדרי ילדים.'הדוכסית מאמלפי' החטיאה את המטרה. כנראה העו ?מס על הקהל היה כפול: להתמודד עם מחזה שהוא אחד המורכבים שיש, למרות שיש בו משהו בלשי שקיוויתי שיהיה דומיננטי, והשפה התיאטרלית הלגמרי חדשנית מבחינתם. זה יצר בלבול. אבל צריך לשאול למה לא אפשרו לי להמשיך אחרי שתי הצגות".
"כל כלי הביצוע היו בידיו של המנהל האדמיניסטרטיבי (ישראל בן שלום). לא היו לי שום כלים ביצועיים כמנהל אמנותי. ותיאטרון חיפה הוא תיאטרון שבאופן מסורתי מנהלו האמנותי היה גם מנכ"ל. אני רק יכולתי לצעוק ולדפוק על שולחנות. המנהל האדמיניסטרטיבי חתם על צ'קים, עשה את כל העסקאות, תמרן את הוועד המנהל. ועם הוועד המנהל היו לי מיני מתחים".
למשל, בעניין העסקתו של ג'וליאנו מר.
"כן. ברגע שהכנסתי אותו לתיאטרון הם הבהירו לי שאני האויב שלהם, כי הוא סמרטוט אדום בעיניהם. וכאויב של המנהל והוועד לא ממש היה לי סיכוי".
אתה שואל את עצמך אם הכשלת את עצמך במשהו, אולי בזה שפצחת ברפרטואר שמוטב היה לדחות אותו בשנה?
"פה אולי אני לא מה שנקרא 'מכלכל את מעשיי'. אולי הלכתי עם הראש בקיר, גם זו אפשרות. התוכנית הייתה לגבש להקה שתגבש שפה לאט לאט, כשבמקביל הקהל מקבל הצגות מתיאטראות אחרים. וגם זה לא התבצע.
"תיאטרון חיפה הוא מחלקה עירונית. אחד ממאחזי הכוח בעיר, אנשים עושים קריירה בחיפה דרך התיאטרון. ואת רוני פינקוביץ' שהיה מנהל אמנותי מעולה העיפו, כי יו"ר הוועד המנהל אמרה שנמאס לה ממנו. הם נפנפו אותו בלי חשבון. הם לא נזקקים להסביר כלום. זו הייתה טעות גדולה. אחריי הגיע עודד פלדמן, כביכול האנטי תזה שלי. מפיק ומנהל עתיר ניסיון, שועל, אדם שעבד בעיריות. הוא החזיק מעמד שלושה חודשים יותר ממני".
לפני שמונה שנים ניבאת בשיחה איתי: "יום אחד המדינה תתגלה עם המכנסיים למטה, במצב של ריקבון מוחלט". זה קרה?
"זאת סתם הצהרה, זה לא אומר לי כלום כרגע. תראי, היום אני לא מרגיש מה התועלת באמירות הבוטות האלה. בעבר הרגשתי שכל הזדמנות שיש לי להתבטא אני חייב לנצל כפלטפורמה להביע מחאה".
איבדת אמונה ביכולת להשפיע?
"בכל פעם אני רואה את זה מפרספקטיבה אחרת. היום נראה לי שהבעיה הרבה יותר עמוקה ממה שיכולתי לחשוב עליה בעבר. אם בעבר לא יכולתי לשאת את סיטואציית הכיבוש, היום נראה לי שיש דברים ששורשיהם רחוקים יותר. יש רעל קולוניאלי שמחלחל בכל מה שקורה כאן במאה השנים האחרונות".
אז להחזיר את שייח-מונס?
"לאומיות יהודית מדברת אליי. אני שלם לגמרי עם הקמת המדינה. אבל זה בא עם איזה חיידק שאוכל כל חלקה טובה והביטוי שלו גם תרבותי".
זה מחלחל לתרבות?
"אמנות היא חלומות שהעולם חולם בלילה. אם היא ספוגה בסוג של חיידקים, הם מחלחלים גם לחלומות. אתה לא יכול לחיות בתל אביב, מרחק 50 ק"מ מצבא שמושל ברצועה, וליצור אמנות. אני מנסה להתמודד עם איזה חוש אחריות ביחס למציאות. יש מין הרגשה שאם אני נורא ישר עם מה שאני עושה כאמן, אני לפחות לא חלק מההוויה שאני מבקר. החלטתי לקחת עניינים בידיים ולנהל.
"להתנהל מול מערכות משפיעות ולהשתדל שהמילה שלי תיאמר שם. אבל אני לא יכול להיות לגמרי משוכנע שאני לא חלק מהפסבדו תרבות שמהווה איזה תבלין בתוך פלורליזם מדומה. אולי אני מעשיר את המרקם הזה? טוב, כל מה שאני יכול לעשות, זה להיות עם יד על הדופק של עצמי".
במאזן כללי, העיקשות הועילה לך בחייך?
"העיקשות הזאת באה עם הבנה שיש דברים שבשביל להשיג אותם צריך לאכול קש".
אמרת לי פעם, ברגע וידוי נדיר, שהיית ילד שמנת על כל המשתמע מכך. עד כמה התרחקת משם?
"אי אפשר להתרחק מזה. זה נותן מקדמים בעולם שלא הולכים לאיבוד. אתה תופס מקום בחלל מכל בחינה. זה נותן איזה סוג של ביטחון שלא לוקחים ממך".
תחושת ה"נוח לי בעולם" נשארת, או שאולי יש גם התנשאות?
"אני מקווה שאני לא מתנשא. עקשן אולי. זה יותר ממצה את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
