יופיה של התנועה היחידה
הלהקה של טניה פרז סאלאס הפגינה מיומנות מרשימה אך לא מרגשת. ואילו "פרויקט 5" של אוהד נהרין מייצר ערב נפלא באמת
ההמשך מוציא אותנו באחת מן החלום המתוק של "נשים קטנות" ומעלה ריקודי זוגות ומקבצים שונים, שבכולם הרקדניות מפגינות טכניקה מעולה חסרת רבב, אך כוריאוגרפיה בעצם נטולת דמיון, משפטי תנועה מוכרים, מהירים, שברובם אותה אנרגיה של מהירות ויכולת, אך הבעיה הטכנית שקטעה את המחול הראשון לפני סופו, והותירה את הרקדניות חשופות כשהן אוחזות בחבלים, הייתה כמעט רגע האמת היחידי במחול האלגנטי הזה.
ב"אנאביוסיס" שוב חננו אותנו בכמה רגעים של חסד-בתחילת המחול כאשר רקדן שוכב פרקדן על הבמה וגופו המהודר מפרכס, פרכוסים שהם השיא של גופניות טהורה, מתענגת או מתענה, וכמה רגעים שבהם גבן העירום של נשים מוארות בגבהים שונים של חלל הבמה נע בעושר ובחושניות. אך שפת התנועה היא כמו לגו של משפטי תנועה מן המוכן, בסידור מחדש רב טעם אך לא מחדש.
המחול "מים של שכחה" שהקהל אוהב ביותר מתרחש במים רדודים, והשפריצים של תנועות והנפות הזרועות והרגלים אכן מתנוצצים באור, אך אין שימוש במים כהשראה, כמקום של ציפה, החלקה, טביעה. של חלום בלהות או של אושר. לא נעים, אבל לפינה באוש יש ערב שלם של ריקוד במים, וזה מרגש באמת.
להקת המחול טניה פרז סאלאס, תל אביב, המשכן לאמנויות הבמה
ה"בולרו" של מוריס רוול הוא אחת היצירות הכי מוכרות בעולם המחול, בעיקר אחרי שמוריס בז'אר יצר את המחול שלו למוזיקה הזאת שכולה חזרה על מוטיב אחד, ספרדי, עם שינויים מזעריים, חזרה מהפנטת המעלה אזכורים של דרך אינסופית, של מתח ללא פתרון. החזרה וההצטברות היא סימן ההיכר של הערב כולו, כמו גם הקטעים מתוך "משה" ו"חלב שחור" המוכר.
שתי רקדניות בשמלות שחורות הניצבות בעמק הבמה, מקשיבות. כאשר הן מתחילות לנוע, בגמישות רבה ובביטחון, מיישירות מבט לקהל, יש בריקודן גם סימונים של "זמן" החוזר על עצמו, כמו שמסובבים שרשרת בזמן שמצפים, בהיסח דעת.
אך מן הסימון הזה הן חורגות למחול אישי שמיד חוזרים ממנו, עד שהיציאה והחזרה למחול אחיד הופכים לכמעט תחרות. התנועה מרתקת עד לקראת הסוף כשהמוזיקה הידועה, בעיבוד מפתיע, עולה בסולם כרומטי שזורק אותך למרחבים מתרחקים, שבירה אופטימית, כאשר הבס ממשיך לרדוף. לקראת הסוף חסר הפתרון השתיים שוב יחד, מניעות זרועות כמו ילדים המחקים מטוטלת של שעון.
ועכשיו, לחמישית אחרת של הערב. "התעלם מאפשרויות, מהזדמנויות, מבטהובן. . . מקללת פאוסט, עשה דבר, עשה. . . בית , אוטו, דפוק ואם לא
חמש הרקדניות ניצבות בתנוחות שונות בזמן שהמילים נשמעות בקולה של בובי סמית', ואחר כך יוצאות למסעות אישיים מפליאים למוזיקה החרישית של ארוו פארט. היצירה הזאת נראית לי כמעט כמו "אני מאמין" של נהרין, הפרדוקס של רשימת האפשרויות המבוטלות ועל התנועה כ"מהות", שעצם עשייתה הוא הדבר החשוב, לא בטהובן ולא התרבות אלא ה"כאן ועכשיו", שבו לתנועה יש מעמד של קיום נקי חד פעמי.
הסולואים של הבנות הם מלאכת מחשבת, בין עדינות של כפות הידים לנפילות הנראות כהתרסקות, רק כדי לייצר ברגע האחרון פיתול נוסף, בחשיפה מקסימלית של פני הגוף, גוו ופנים ומפרקי ירכיים, בקפיצות ניתזות מן הקרקע.
לרגעים הסולנית מתייחסת לפינת הבמה כאל נמען בלתי נראה, ולהפניית הראש הזאת יש מטען רגשי, לא מפוענח ומוצהר, אך מכריע, כמו רגע של ויתור או התרסה. הערב כולו הוא קומפוזיציה מוחלטת ובהירה של כל חלקיו, המדבר על ייאוש ונחמה, יופיה של התנועה היחידה. ערב נפלא.
"פרויקט 5" מאת אוהד נהרין, במסגרת פסטיבל "תל אביב דאנס 2008"
נא להמתין לטעינת התגובות
