חמש הפקות התיאטרון של השנה הבאה
ישבן יהודי מחפש גאולה, חייל קומוניסטי דפוק וזרוק, עירום לא אמנותי ומניפסט פוליטי צונן? ההצגות שאולי לא ישברו את הקופות, אבל לא יכולות שלא לסקרן
13 מעשיות מקומיות, המוגשות בחריזה ובשיר. בין המעשיות: סיפורו של ישבן יהודי המוצא גאולה באמנות מופשטת, סיפורם של סואה ופאיד הממתינים לחסידה במחסום, חלומו של הילד אחמד לחבק בתולות בגן עדן וסיפורה של חן חן הקטנה, שמקבלת מתנה גדולה מאבא ליום ההולדת.
תבנית האירוע של "איכה?" שאובה מעולם הצגות הילדים - התכנים לקוחים מעולם המבוגרים, ואם להתבסס על עבודות קודמות של וייזר, השילוב צפוי לנוע בין הומור נונסנסי משובח לסאטירה צולפנית
וייזר, 31, אחד הכותבים הצעירים המעניינים הפועלים כיום בארץ, כתב בעבר את המופעים "שופרא" ו"ותו לא", גם הם בתיאטרון תמונע, ובשניהם הצליח למפות במדויק את המגוחך, המדכא והנוגע ללב שבדור האבוד שלו (ושל הח"מ), תוך הימנעות מבנאליות. בקיצור, מחזאי צעיר שכותב מחזות לצעירים, בניגוד ליותר מדי מחזאים צעירים שכותבים מחזות לזקנים. תיאטרון כמו שתיאטרון צריך להיות, העשוי להחזיר כמה ראשים לא מכסיפים אל האולמות.
קברט מוזיקלי סאטירי מאת אייל וייזר ובבימויו, עם מוזיקה מאת טל בלכרוביץ, תיאטרון תמונע, תל אביב, בכורה צפויה: 10 באוקטובר 2008
גם "הלילה ה-12" בגרסתו המוזיקלית, הצפויה לעלות בתיאטרון גשר, היא עניין מרתק. אבל ההצגה כבר יוצאת, וחוץ מזה אפשר לסמוך על רפי ניב המנוסה, על המוזיקה המקסימה של ארווינג ברלין, שמעטרת את ההצגה, ועל אחד, וויליאם שקספיר, שיהיה משהו ששווה לראות.
כך שההפקה המסקרנת באמת היא דווקא "החייל האמיץ צ'ונקין", קומדיה לירית הזויה על החייל הכי דפוק בצבא האדום, שנשלח לשמור על מטוס שהתרסק בכפר נידח בראשית מלחמת העולם השנייה. הוא נשכח שם על ידי הצבא, מתוודע אל משוגעי הכפר, מתאהב ולבסוף אפילו נעשה גיבור. ווינוביץ' הוא אחד הסופרים החשובים ברוסיה של העת חדשה - אחד ממתנגדי המשטר הבולטים בשנות ה-60וה-70 של המאה הקודמת, ומצד שני פטריוט רוסי אמיתי.
מחזה על פי ספרו הוא בדיוק המנדט הבסיסי של התיאטרון, שמשמש כסוג של גשר אל התרבות הרוסית שהיא מעבר לצ'כוב וגוגול, ומחבר אותה אל הצופה הישראלי. ווינוביץ' לדוגמה הוא שם שסביר להניח שלא היה עולה בשום תיאטרון אחר. בנוסף, דווקא ההצגות הקטנות של גשר, וזו אמורה להיות הצגה לשני שחקנים בלבד, הן לעתים קרובות ההצגות המרתקות ביותר.
על פי ולדימיר ווינוביץ', בעיבודו של מיכאל טפליצקי ובבימויו, תיאטרון גשר, בכורה צפויה: ינואר 2009
שתי ההצגות אמורות לצאת במהלך השנה הבאה ולרוץ פחות או יותר במקביל, סיטואציה יוצאת דופן בתיאטרון הישראלי, שבו כולם מחזרים במרץ אחרי מעט הקהל שמגיע לתיאטראות. כך או כך, "השחף" הוא אחד המחזות הנפלאים שנכתבו אי פעם - כמה טוב שיש שתי הפקות שלו בעת ובעונה אחת; חבל שאין שש.
ההפקה של הבימה מסקרנת כמובן בשל הליהוק הנוצץ אך הנבון, לשם שינוי. דודינה כמו נולדה לשחק את ארקדינה, השחקנית המלודרמתית המתבגרת, מיכאל מושונוב כבר הוכיח בעבר שהוא מצויד בקסם האישי ובפגיעות הנחוצים לתפקיד קוסטיה המעונה והויברגר, על הציניות שלו וההתבוננות המפוכחת, הוא טריגורין מעולה.
הויברגר גם עשה עבודת בימוי מרשימה מאוד ב"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, וטוב שנתנו לו הזדמנות לגעת בקלאסיקה שכזו. מנגד, ההפקה של באר שבע מסקרנת בעיקר בשל הקאסט הצעיר ומן הסתם גם הנלהב, ובשל העובדה שאף שהוא איש תיאטרון ותיק, דטנר עדיין לא הותיר חותם כבמאי, במיוחד לא של קלאסיקות. יפה שבבאר שבע, במסגרת התנופה התרבותית שבה מצויה העיר, בחרו ללכת על מחזה צ'כובי, ולא לפחד מהתחרות עם התיאטרון הלאומי על לבו של המנוי מגדרה.
מאת צ'כוב, גם בהבימה (בבימויו של רמי הויברגר ובהשתתפותו, עוד משתתפים מיכאל מושונוב ויבגניה דודינה) וגם בתיאטרון באר שבע (בבימויו של נתן דטנר), בכורה צפויה: 2009
לפעמים, ככה סתם, בלי שום סיבה, שוכח התיאטרון הישראלי שהוא ישראלי, מתעלם מוועדי העובדים, מה"חיבור לכאן ועכשיו ולמציאות המיוחדת שלנו" ומזה שכולם רוצים ללכת להצגות של רשף לוי, והולך ומעלה הפקה של מחזאי שבאמת לא מוכר כל כך כרטיסים.
בנוסף הוא גם מפקיד אותה בידיו של במאי שלא מביים מחזות זמר פופולריים וקומדיות מברודווי, מקפיד ללהק בה שחקנים אמיתיים כמו דרור קרן, אולה שור (מי שנחשבה לשחקנית התיאטרון הטובה ביותר מבנות גילה וחוזרת עכשיו לבמה אחרי שנת מנוחה ולידה) ואסף פריינטא, ואפילו שולח אותם ללמוד לנגן על כלים מוזיקליים במיוחד לצורך ההצגה.
אישית, אני אפילו לא מחבב כל כך את ברכט, אבל הרעיון הבסיסי של לקחת במאי מוכשר, שחקנים מוכשרים ומחזאי חשוב ולהעלות את ההצגה סתם כי היא שם, כמו שאמר האיש שכבש את האוורסט בפעם הראשונה, הוא רעיון מבורך. זה הדבר שתיאטרון אמור לעשות באופן טבעי, ושהתיאטרון הישראלי עושה מעט מדי.
מבחינה מקצועית יהיה מרתק לראות את בן משה, שכבמאי יודע לנווט בין קרקסנות מקסימה לבין רגעים נוגעים ללב, מתמודד עם טקסט שנועד כזכור להיות מניפסט פוליטי קומוניסטי קריר ומנוכר, ומצליח אולי להפוך אותו לחם ונוגע.
מאת ברתולד ברכט, בבימויו של אודי בן משה, תיאטרון הקאמרי, בכורה צפויה: דצמבר 2008
פעם בשנה בממוצע מוכיחה ציפי פינס שיש לה טעם מצוין בקלאסיקה מודרנית, חורגת מהקו הדי מיינסטרימי של בית ליסין ולוקחת סיכון (מחושב, תמיד מחושב, אחרי הכול זאת ציפי) על מחזה מסוג אחר. בדרך כלל היא קולעת.
"אונור", שגם ביימה, לפני שלוש שנים, "הדבר האמיתי" מאת תום סטופרד שביים מיטלפונקט, "נערי ההיסטוריה" מאת אלן בנט בשנה שעברה-כולן היו הצלחות אמנותיות, שכמובן היו רחוקות מלהיות שלאגרים כלכליים. מה שמסביר אולי למה פינס לוקחת את הסיכון הזה רק פעם בשנה.
הפעם זהו "אקווס" של שפר, אחד המחזות המרתקים שנכתבו בחציה השני של המאה ה-20. מעניין יהיה לראות אם פינקוביץ' יצליח לחדש במחזה שהועלה כבר פעמים רבות כל כך ברחבי העולם, להנגיש אותו לקהל הישראלי, שרובו לא מכיר אותו, ולאזן בין האלמנטים הפרובוקטיביים (התעללות בחיות, עירום, בוטות מינית) לבין העומק הפסיכולוגי המצוי בו.
עוד מסקרן יהיה לראות את דורון תבורי, בתפקיד הפסיכיאטר, שב לבמה רפרטוארית אחרי שנים ארוכות; את שפירא בתפקיד דרמתי רציני ראשון, ואת יובל שרף המהממת בתפקיד ראשון נקודה. וכמובן, למה להתחסד, מסקרן גם לראות כמה בגדים בדיוק יירדו שם.
מאת פיטר שפר, בבימויו של רוני פינקוביץ' ובהשתתפות דן שפירא, דורון תבורי ויובל שרף, תיאטרון בית ליסין, בכורה צפויה: 30 באוקטובר 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
