לתמוך או לא לתמוך בתיאטרון, זו השאלה
האם העובדה שמחזות מקוריים בישראל הפכו לביצת זהב מצריכה להקטין את התמיכה הממשלתית בהם? ואולי להפך? השבוע יתקיים סימפוזיון מיוחד בנושא
עקר בית צילום:גדי דגון
השאלה היא גדולה בהרבה מדיון פנימי של עולם התיאטרון. היות שאין בעוגת התרבות הישראלית המגוחכת הרבה כסף, בלשון המעטה, אזי כל גרם של תמיכה שמועבר לעשייה מז'אנר תיאטרלי מסוים משפיע מיד על כל התיאטראות להתמקד באותו הז'אנר, ומשנה לחלוטין את אופי התיאטרון שאותו אנחנו זוכים לראות.
יתרה מכך, כל הצגה שמוצגת בארץ, במיוחד אם היא מצליחה בקופות, כפי שקורה בשנים האחרונות לא אחת למחזות המקוריים, מעצבת את טעמו של הקהל גם בנוגע לעתיד ומכתיבה במעין מעגל סגור את הטעם שאליו ינסו התיאטראות לקלוע בעתיד.
השאלה הבסיסית בעניין המחזה הישראלי היא כמובן הכסף. האם צריך משרד התרבות לתמוך יותר ממה שהוא תומך עכשיו בהעלאתו של מחזה ישראלי מקורי, או אולי להפך, לאור העובדה שחלק מהמחזות הללו מסתדרים יפה מאוד בזכות עצמם, ואז שווה להעביר את התמיכה למחזות שיש להם פחות סיכוי להתקבל אצל הקהל.
"אני מתנגד בפירוש לתמיכה הגורפת במחזאות ישראלית רק מכיוון שהיא ישראלית", אומר הפרופ' גד קינר מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לשעבר דרמטורג בהבימה ובקאמרי.
"כמה אפשר עוד להתבכיין על המחזה המקורי וכמה הוא מסכן וצריך לעזור לו, כשברור שכבר שנים מדובר בתרנגולת מטילת ביצי זהב. חלק ניכר מהמחזות הישראליים שהועלו בשנים האחרונות הפכו לשלאגרים ענקיים. תראה את "מרי לו", " עקר בית", " מקווה", וכדומה . התמיכה הזאת הייתה רצויה ודרושה לפני שנים, כשהמחזאות הישראלית באמת הייתה בעייתית לקהל. אבל היום? המצב השתנה, ולכן גם קריטריוני התמיכה צריכים להשתנות".
מה צריך להיות במקום?
"שיפוט של כל הצגה ומחזה לגופם. התמיכה העיקרית צריכה להינתן לפי שיקול של איכות המחזה וייחודו בנוף הקיים. כמה הוא מאתגר לקהל וליוצר. כמה הוא מקורי ומשתמש בשפה מקורית וייחודית טקסטואלית או בימתית. ברור שרמת הסיכון של התיאטרון פחות גבוהה כשהוא לוקח מחזה של דרמה משפחתית עשויה היטב, או ז'אנר פופולרי כמו קומדיה.
בזה צריך פחות לתמוך, אם בכלל. צריך לתמוך על בחירות בסיכון גבוה. במחזה כמו'מקווה' של בית ליסין יש מספיק אלמנטים שאפשר לראות כשמתחילים עבודה עליו שיתקבלו היטב אצל הקהל. אני הייתי נותן תמיכה למחזה שהוא מחזה טוב בעיני התיאטרון, אבל שיש בו פחות אלמנטים כאלה".
במקרה או שלא, הדרמטורג של תיאטרון בית ליסין ומנהלו האמנותי של פסטיבל פותחים במה, אבישי מילשטיין, חושב בדיוק להפך. "בעולם, ובמיוחד באירופה, התיאטרון הישראלי נחשב לנס. נס כי הוא עוסק לדעתם ולדעתי גם בשאלות הרות גורל לחברה הישראלית, אבל עושה את זה מול אולמות מלאים והמוני קהל בעוד שבאירופה התיאטראות אמנם נתמכים יותר על ידי הממשלה אבל מציגים חצי ריקים".
אז למה בעצם הסימפוזיון הזה?
"הסימפוזיון הזה חשוב כי אנחנו מזהים איזה פער בין טעם הקהל, שמתבטא בנהירה למחזאות ישראלית, לבין חלק מעולם התיאטרון והתקשורת שמזלזל ביצירה הישראלית. והזלזול הזה מחלחל למעלה לממשלה ומשפיע על ההקצבות".
אולי הטיעון של פרופ' קינר נכון. אולי המחזה הישראלי מסתדר לבד, ולכן לא צריך לתמוך בו כלכלית כמו היום. הרי אם תיתן יותר כסף למחזה ישראלי תיאלץ לתת פחות לנניח קלאסיקה עולמית.
"גם אם זה נכון, אני מאמין שזה מה שצריך לקרות. לא תפקידה של מדינת ישראל לדאוג לקלאסיקה הגרמנית. זה תפקידו של מכון גתה והוא עושה זאת מצוין ופונה אליי בכל שבוע עם הצעה להפקת מחזה גרמני אחר. משרד התרבות הישראלי צריך לדאוג מן
הוא היחיד שידאג לזה. מי ידאג לזה, משרד התרבות הבריטי? המחזאות הישראלית הפכה בשנים האחרונות לפופולרית מאוד בעולם. זה ענף ייצוא תרבותי חשוב מאוד, ותפקידה של ממשלת ישראל לסייע לו".
נא להמתין לטעינת התגובות
