קיצור תולדות הסכסוך במופע של ליאת דרור וניר בן גל
"תנועת הפנינים על רצפת הפרקט", מופע המחול של ליאת דרור וניר בן גל, מציג איכויות מרשימות של ריקוד אבל לוקה במבט פשטני על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מופע המחול החדש של ליאת דרור וניר בן גל, שעולה בימים אלה בסוזן דלל במסגרת פסטיבל מחולוהט, מציע התבוננות עשירה ומורכבת במערכות יחסים.
יחסים בין בני זוג, בין יחיד לקבוצה, בין פרטים ובין קבוצות. עשרה רקדנים מופיעים על הבמה בהרכבים שונים, מחוללים במשא ומתן פיזי ועל פי רוב משכנע, שהוא לפרקים איטי ולפרקים תזזיתי.
מוזיקה הודית, ערבית ולהיטים דרום אמריקנים משמשים בפס הקול בערבוביה, ומתווספים לקטעי שידור באנגלית מרדיו "קול השלום" עליו השלום. לצלילים מגוונים אלה, האינטראקציה הזוגית, אשר כמעט תמיד רקדנ/ית שלישי/ת מלווה אותה כצל מתגרה או מעדן, נעה על הרצף שבין ההרמוני לבין החריקה המבשרת את פרוץ האלימות. זוגות מתגוששים זה עם זו או מתנחשלים בתיאום, תוך מגע רווי חמלה והכלה.
העיסוק המעניין ביחסי כח שמציעים דרור ובן גל נפגם, לטעמי, בשל היומרה חובקת הכול להציע פתרון א-לה שרי אריסון ו"השלום מתחיל בתוכי" לסכסוך הישראלי-פלסטיני. התובנות הרוחניות השטוחות כמו גם הניסיון הכושל לטעת את המופע בהקשר של נרטיב-על תנ"כי מחבלים ברובדי המשמעות שהריקוד לבדו מציע בפשטות בלתי אמצעית. ככלל, קטעי המלל המשולבים במופע מקלקלים את חוויית הצפייה. נקודת שפל בולטת היא הסיפור של שי מימון, אחד הרקדנים המשתתפים במופע, על ממלכה כמעט מושלמת, שמלכתה סובלת מעקרות.
בטקסט על המופע כותבים היוצרים ש"על מנת לרפא דבר מה בתוך גופינו ונפשותינו או את המקום בו אנו נמצאים, כל אשר עלינו לעשות הוא לשנות את נקודת המבט, להישיר מבט אמיץ". חיבוק העמדה המיזוגנית, שונאת הנשים, קושרת את האשמה באלימות האזורית עם האישה שאינה "מצליחה" להתעבר. פרשנות כזו רחוקה ממבט אמיץ אף יותר ממרחק ספינת השידור של "קול השלום" מהמים הטריטוריאליים של ישראל.
הטקסט של היוצרים מסביר כיצד העבודה על המופע עוררה את האסוציאציה המקראית, והעלתה את אמנו שרה, אשר אולי זהו "חוסר היכולת [שלה] להביא ילדים לעולם" אשר "יצר את הסכסוך הערבי ישראלי". בוואריאציה העילגת של שי מימון מככבת מלכה "יפה ונקייה", שהמפתח לפריון הזוג מצוי בהסכמתה להתלכלך. אין צורך בעיניים פמיניסטיות במיוחד, על מנת להסתייג מכליאתה הנרטיבית של המלכה בחדרה, כשהיא לוקה בדיכאון ומשתגעת. וחוץ מזה: האין זה קצת מוגזם להשתמש בקטרוג הנבוב "שרשה לה פאם" (חפש את האשה) כדלק התבערה של היחסים העכורים בין ישראל לפלסטין?
מסרים פוליטיים על שלום במזרח התיכון עשויים היו לזכות בחקירה מעמיקה יותר לו היו מוגשים באריזה מוקפדת ומקצועית. כאשר סיפור בנאלי להכעיס, שבנוסף לחוסר תחכום סובל מעברית קלוקלת, קוטע את רצף הריקוד מבלי שיימצא לו שום צידוק בהקשר הכולל של היצירה, הקהל מאבד קשב. כאשר קומפוזיציה קקופונית במכוון שמרמזת למגדל בבל, משלחת לחלל האוויר קלישאות סתומות בשפות שונות, מדד האיכות צונח כך שאפילו חזונו הנשגב של אייבי נתן המנוח לא מאציל עליו עוד.
חבל, כי הכוריאוגרפיה של דרור ובן גל נוסקת לעתים לגבהים מרהיבים, דווקא בזכות הצמצום, מתוך ההתחככות האילמת של גופים במרחב, מתוך הדינאמיקה המוכרחת של תנועת ההידברות בין יחידים ובין הקבוצות שהם מרכיבים. עיצוב הבמה המינימליסטי של אלוק דורון והתלבושות היפות של ענבל חייטמן משרתים את היצירה בצורה מוצלחת. בנקל אפשר היה לוותר על הדיבורים, הסיפור, ההגשה הכמו-נאיבית, ולהותיר את המחול עירום, נטול יומרה פוליטית שנלעסה מראש עבור הצופה העצל. שהרי פרשנות מזדקקת דווקא במפגש הבלתי אמצעי בין הצופה לטקסט, וחינו של האחרון דוהה לנוכח מאמצי תיווך שתפריהם ניכרים.

תנועת הפנינים על רצפת הפרקט. צילום: יח''צ
מוזיקה הודית, ערבית ולהיטים דרום אמריקנים משמשים בפס הקול בערבוביה, ומתווספים לקטעי שידור באנגלית מרדיו "קול השלום" עליו השלום. לצלילים מגוונים אלה, האינטראקציה הזוגית, אשר כמעט תמיד רקדנ/ית שלישי/ת מלווה אותה כצל מתגרה או מעדן, נעה על הרצף שבין ההרמוני לבין החריקה המבשרת את פרוץ האלימות. זוגות מתגוששים זה עם זו או מתנחשלים בתיאום, תוך מגע רווי חמלה והכלה.
העיסוק המעניין ביחסי כח שמציעים דרור ובן גל נפגם, לטעמי, בשל היומרה חובקת הכול להציע פתרון א-לה שרי אריסון ו"השלום מתחיל בתוכי" לסכסוך הישראלי-פלסטיני. התובנות הרוחניות השטוחות כמו גם הניסיון הכושל לטעת את המופע בהקשר של נרטיב-על תנ"כי מחבלים ברובדי המשמעות שהריקוד לבדו מציע בפשטות בלתי אמצעית. ככלל, קטעי המלל המשולבים במופע מקלקלים את חוויית הצפייה. נקודת שפל בולטת היא הסיפור של שי מימון, אחד הרקדנים המשתתפים במופע, על ממלכה כמעט מושלמת, שמלכתה סובלת מעקרות.
בטקסט על המופע כותבים היוצרים ש"על מנת לרפא דבר מה בתוך גופינו ונפשותינו או את המקום בו אנו נמצאים, כל אשר עלינו לעשות הוא לשנות את נקודת המבט, להישיר מבט אמיץ". חיבוק העמדה המיזוגנית, שונאת הנשים, קושרת את האשמה באלימות האזורית עם האישה שאינה "מצליחה" להתעבר. פרשנות כזו רחוקה ממבט אמיץ אף יותר ממרחק ספינת השידור של "קול השלום" מהמים הטריטוריאליים של ישראל.

תנועת הפנינים על רצפת הפרקט יח''צ
מסרים פוליטיים על שלום במזרח התיכון עשויים היו לזכות בחקירה מעמיקה יותר לו היו מוגשים באריזה מוקפדת ומקצועית. כאשר סיפור בנאלי להכעיס, שבנוסף לחוסר תחכום סובל מעברית קלוקלת, קוטע את רצף הריקוד מבלי שיימצא לו שום צידוק בהקשר הכולל של
חבל, כי הכוריאוגרפיה של דרור ובן גל נוסקת לעתים לגבהים מרהיבים, דווקא בזכות הצמצום, מתוך ההתחככות האילמת של גופים במרחב, מתוך הדינאמיקה המוכרחת של תנועת ההידברות בין יחידים ובין הקבוצות שהם מרכיבים. עיצוב הבמה המינימליסטי של אלוק דורון והתלבושות היפות של ענבל חייטמן משרתים את היצירה בצורה מוצלחת. בנקל אפשר היה לוותר על הדיבורים, הסיפור, ההגשה הכמו-נאיבית, ולהותיר את המחול עירום, נטול יומרה פוליטית שנלעסה מראש עבור הצופה העצל. שהרי פרשנות מזדקקת דווקא במפגש הבלתי אמצעי בין הצופה לטקסט, וחינו של האחרון דוהה לנוכח מאמצי תיווך שתפריהם ניכרים.