ביג בן: השמינייה של מנחם בן
מנחם בן עם הערות על סדר היום: סהר הזוכה ב"המטבח", קרלה ברוני, משה דץ, "הענק הירוק", בחינת הבגרות בתנ"ך, תום סוייר והספר של לאה אתגר
בטח אמרו את זה קודם, לפניי, אבל תסכימו איתי שסהר, נבחר "המטבח" מן השבוע שעבר, נראה ממש כמו שיבוט של עזרא קדם, השף הגדול? ממש החצי השני של הסהר. איך אמרה פעם אישה עמוקת נפש אחת ב"סכין במים" של פולנסקי לאיש צעיר אחד? "הוא פשוט חזיר זקן, ואתה חזיר
ואגב, איך אפשר לרצות לאכול ב"מטבח" מהידיים של סהר, ולא מהידיים של יפית ונופית? אוכל זה גם מראה הטבח, לא? אין לכם עיניים? אתם לא רואים?
שמעתם את משא ההערצה של אילן לוקאץ' לקרלה ברוני? לא ייאמן, כאילו הבנאדם גילה את הנשיות בפעם הראשונה בחייו. מה שמזכיר לנו שעם כל חתיכותה, יש לא פחות חתיכות מקרלה, גם בישראל. צריך פשוט לפקוח את העיניים ולראות.
מי למשל? למשל, אילנית לוי (בעיקר ב"רוקדים עם כוכבים" ). כן , כן. זה שכתב התרבות של ערוץ 2 מצליח לראות יפהפיות רק כשזרוע עליהן אבק הנשיאים של סרקוזי הקטן - זו בהחלט הבעיה שלו. לא שלנו. מה פחות זוהר, למשל, ביונית לוי, שיושבת ממש מולו? או בשדרנית החדשה והיפהפייה הדס סיני מהערוץ המתחרה? יפהפיות לא נעלמות, הן רק מתחלפות. מצד שני, שמעתי את קרלה ברוני שרה, והיא שרה נפלא.
סליחה, בתור מה הגיע משה דץ להגיש (עם סיגל שחמון) תוכנית אירוח יומית (!) בטלוויזיה למבוגרים? אז נכון שמדברים בתוכנית הבוקר התפלה בלי גבול הזאת על איפורים עמידים נגד זיעה ועל דרכי הטיפול בכינים (המומחה המגיע לאולפן הוא ספר, לא רופא), כנראה בהנחה המגעילה שרק נשות בוקר נואשות ומוגבלות במיוחד רואות את זה, אבל אולי בכל זאת אפשר משהו טיפה ?לה יותר זוהר? דץ זה לילדים, לא?
לא נעים לחשוב מחשבות בנאליות, אבל כשראיתי קטעים מ"הענק הירוק", הלהיט הקולנועי האמריקני החדש (מין קינג קונג כזה), חשבתי שאמריקה מטומטמת פחד. שהעולם מטומטם פחד.
בעניין כתבת החקר הקטנה של "ידיעות אחרונות" בשאלת הקשר בין אמנות לסמים, שעשתה מכל הסמים מיקס אחד. סמים, חבר'ה, זה לא אותו דבר. גם לא בהקשר האמנותי. יונה וולך ניסחה את זה יפה (בריאיון עם הלית ישורון, חוברת "חדרים" 4, 1984): " מורפיום ומסקלין זה כמו סינית ועברית. אחד כותבים מלמעלה למטה. ואחד מימין לשמאל".
אני קורא את בחינת הבגרות האחרונה בתנ"ך, והיא בלתי נסבלת כמו רוב קודמותיה, ברמה שערורייתית ממש, כאילו נועדה ממש במתכוון להשניא את התנ"ך על התלמידים. שוב שאלות על "אקספוזיציה", שוב שאלות על כל מיני פרשנים טרחניים (למה התכוון מ. ויינפלד בפירושו לפסוק זה וזה? למה התכוונה "מצודת דוד" בפרשנותה לעניין זה או אחר? למה התכוון רד"ק? למה התכוון וייס? כאילו שכל זה מעניין מישהו, לא ייאמן כמה שמות פרשנים דחפו לבחינה בתנ"ך), והתנ "ך עצמו נדחק כמין איבר מדולדל.
כל שיטת הוראת התנ"ך ולשונה בבתי הספר שלנו היא סוג של מחלת רוח, במובן הרוחני. מחלים את הלשון, מחלים את המחשבה, והרי אפשר היה ללמד את התנ"ך נפלא כל כך. אבל עושים בדיוק את ההפך. והרי בשנים האחרונות (למשל בכל מה שנוגע לפרשת השבוע) יש כמדומה התחלה של פריחה גדולה ביחס לספר הספרים.
אבל מה כל זה לעומת מכבשי הדיכוי של משרד החינוך? חשבתי בטעות שיולי תמיר עשתה משהו, אבל ממש ממש שום דבר. צודק חיים גורי שאמר בראיון עם אורן נהרי בשבוע שעבר, שעל הנתק בין הדור הצעיר לתנ"ך צריך לצאת לרחובות, להבעיר צמיגים. וואללה. עד שיעופו כל הממונים על הוראת התנ"ך, ובראשם יולי תמיר. לחלופין, אם אי אפשר לתקן את זה, צריך לבטל בכלל את בחינת הבגרות בתנ"ך (כפי שקרא בשעתו ס. יזהר להפסיק ללמד ספרות, ומאותן סיבות) ולהסתפק בלימוד ביסודי. אז עוד מותר לאהוב תנ"ך.
עיתונאי התרבות והמתרגם הטוב מיכאל דק קצת ליכלך כשהכתים במוסף הספרים של "הארץ" את כל התרגומים הקודמים ל"תום סוייר" ושיבח לעומתם את תרגומה החדש של שרון פרמינגר (ידיעות ספרים). כי אכן פרמינגר עשתה עבודה טובה, אבל כך עשו גם כמה מהמתרגמים הקודמים (אם גם לא בהכרח השניים שדק דורש את תרגומיהם לגנאי-אהרן אמיר וא.א. עקביא), כי רבים תירגמו את "תום סוייר" לעברית (אחד האחרונים והטובים שבהם הוא אוריאל אופק, שאותו דק כלל אינו מזכיר), ואחדים מהם הפליאו לעשות.
ואיך אני יודע? כי אני עצמי, כשהייתי ילד, התאהבתי ב"תום סוייר" בעברית. נו, ויכולתי להתאהב בו אילמלא היה מענג בלי גבול? מה עוד שהמהדורות הישנות של "תום סוייר" כללו תמיד ציורים נפלאים, שנטבעו בנפשי לעד, ואילו במהדורה החדשה-יוק. אין בכלל ציורים למרבה הצער.
דווקא בשולי רבי המכר מתקיימת ספרות ישראלית נורמלית, קריאה באמת, כזו שאפשר להציע לשכנה ממול שבאה לבקש "משהו לקרוא". אז הנה משהו לקרוא, "הר הרוחות והצבים" (הוצאת קוראים) של העיתונאית הוותיקה לאה אתגר (שהיא כידוע גם האמא של חיים אתגר, כתב התרבות הסימפטי של ערוץ 10). לא שום דבר מבריק, כמובן.
לאה אתגר הרי המציאה את הז'אנר העיתונאי הדוחה של כתבות מתחנפות לעשירים, וגם כאן הגעגוע לעושר הוא מרכזי, אבל הכתיבה שלה פשוטה, קריאה, מעניינת, והיא מספרת סיפור על אחת שרונה סתיו-עטיה, שאחרי שנים של כתיבה על "חיי האלפיון העליון" (מי זו? מי זו? מי זו?) קונה חלקת אדמה על הר טרשים קרח בכרמל, בתקווה להתעשרות נדלנ"ית מסוימת, ומתמודדת עם גברים ויצרים. יופי של ספר לקוראות "לאשה" ולקוראי רם אורן.
נא להמתין לטעינת התגובות
