המסך ירד
במהלך השנים ניסן נתיב שימש כמורה למשחק ולדרך לדורות על דורות של שחקנים. שניים מהם, קרן מור ומני פאר, סופדים לו
אחרי שהודיעו שניסן זכה בפרס ישראל, יצא לי לדבר איתו בפעם האחרונה במפגש מיוחד בינו לבין בוגרי בית הספר שלו.
אני שמחה על ההזדמנות הזו שניתנה לי. לא שמרנו באופן הדוק על קשר, אבל כל פגישה איתו הייתה משמעותית. זו תמיד הייתה שיחה נעימה ועניינית, על דברים שעניינו את שנינו.
סיימתי ללמוד בסטודיו ב-1986. מה שתמיד ייחד, ועדיין מיוחד בסטודיו של ניסן היא העובדה שתמיד היו אצלו מעט תלמידים. "אני רוצה לראות בני אדם, ולא ראשים", הוא אמר תמיד.
אני זוכרת שההצגה הראשונה שלי בסטודיו שלו הייתה "הטירה" של קפקא. אנחנו, השחקנים, עיבדנו יחד איתו את היצירה
ניסן תמיד שאף ליצירתיות. הוא לימד אותנו לתת משמעות לכל מילה שאתה אומר על הבמה, להיות כמה שפחות מונע על ידי אופנות ותכתיבים, אלא על ידי האמנות. למעשה, הוא חינך אותנו לראייה של עולם רחב יותר מגבולות התיאטרון והמשחק, להתבוננות על האמנות והמוסר. הוא רצה שהשחקנים שלו יהיו אנשים מתבוננים. הוא היה אדם רהוט ומרתק, איש נדיב מאוד וטוב.
הביא לדפוס: ליאור אברבוך
ניסן לא היה רק מורה לשחקנים. הסטודיו שלו לא לימד רק תיאטרון. הוא יצר פה דור שלם של יוצרים. הייתי במחזור השני, בשנות ה-60, ומאז יצאו משם שחקנים, מנהלים, במאים ואנשי תקשורת. אנשים שבגלל ניסן למדו קודם כל לחשוב לפני שפועלים.
הוא טבע בנו את המושג תת-טקסט. כלומר: לא המילים חשובות, העיקר התוכן שמתחתיהן. הוא כל הזמן אמר לנו: "תשאלו את עצמכם כל רגע למה אתם אומרים את זה".
שנים שיחקתי בתיאטרון, וכשעברתי לרדיו ולטלוויזיה, ההוראה של ניסן המשיכה בי את דרכה. בכל פעם ששאלתי מישהו איזו שאלה, תמיד חשבתי קודם מה אני רוצה ממנו, והדרך שבה שאלתי את השאלה הובילה לתשובה הכי טובה.
פגשתי אותו לפני שבוע, בצילומים לקראת טקס הענקת פרס ישראל. הוא היה יותר מפויס מתמיד. יותר נינוח. אני זוכר ששאלנו אותו בצילומים: "אתה מלא הומור, זה בגלל הפרס?". הוא אמר: "הפרס לא חשוב. אולי הכסף שהוא יביא למניעת סגירת בית הספר".
התייעצתי איתו שנים אחרי שעזבתי את בית הספר. היינו יושבים בבית קפה ומדברים על דברים שלכאורה לא נגעו בו, אבל בסופו של דבר הכל נגע בו. נפגשנו לפני שבוע, וזו היתה סוג של פרידה. אני יכול להתנחם בזה שראיתי אותו שבוע לפני שהוא מת.
הביא לדפוס: ערן סויסה
