 |
/images/archive/gallery/893/326.jpg ניסן נתיב
אלי דסה  |
|
|
|
|
| ניסן נתיב ורנה ירושלמי הם הזוכים בפרס ישראל בתחום התיאטרון. בשיחה ראשונה אחרי הזכייה הם מספרים על האירוניה שבבחירה דווקא בהם (נתיב: "מצד אחד עומדים לסגור את בית הספר שלי למשחק, ובה בעת נותנים לי פרס") ועל הביקורת כלפי המוסד (ירושלמי: "אף אחד לא מחבק, ודאי לא אותי") |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
לי-אור אברבך
17/2/2008 17:29 |
לי-אור אברבך
17/2/2008 17:29 |
|
|
|
|
|
|
|
"שרת החינוך התקשרה ואמרה לי
שזכיתי בפרס ישראל", מספר ניסן נתיב. "אמרתי לה שהנה דוגמה לפרדוקס הישראלי - מצד אחד עומדים לסגור את בית הספר שלי בירושלים, ובה בעת נותנים לי פרס".
בסוף השבוע האחרון נודע שמנהל הסטודיו למשחק בן ה-80 ומקימת אנסמבל עתים רנה ירושלמי, הם חתני פרס ישראל בתחום התיאטרון לשנת תשס"ח. שתי דמויות, רחוקות, מבחירה, מהממסד ומהזרם התיאטרוני המרכזי בישראל מקבלות את האות הגבוה ביותר שמעניקה המדינה לאזרחיה.
באותה שיחת טלפון לאחר שהסביר נתיב, שהעמיד דורות של שחקנים מאז הקים את הסטודיו שלו ב-1963, לשרה תמיר על מאבקו, היא הבטיחה כי "תברר את זה", לדבריו, היא לא שמעה על כך שבית הספר שלו בבירה נמצא במצוקה כלכלית גדולה, עד כדי סכנת סגירה. הוא עצמו אינו מאמין כי דבר מה ישתנה עכשיו. "קשה לסמוך על פוליטיקאים", הוא אומר, "מפאת בושה היו צריכים למנוע את זה לפני שנותנים פרס, אבל ממתי יש בושה".
יכול להיות שתוותר בגלל זה על הפרס?
"אני לא רוצה לאיים בשום דבר. נראה מה קורה. לא חיכיתי לפרס הזה, כי אני לא שייך לממסד או לדברים ממסדיים. יש לנו הרבה מאוד ביקורת".
ועכשיו כשאתה חתן הפרס, תמתן אותה קצת?
"למה? אין שום סיבה. הם נתנו כי הם חושבים שמגיע. יש ודאי בוועדה אמנים שלא מייצגים את הממסד".
נתיב נולד בהולנד ועלה לארץ בגיל צעיר. לאחר שלחם במלחמת השחרור, יצא ללימודי תיאטרון בצרפת ובבריטניה וחזר ארצה, לנהל את בית הספר למשחק של התיאטרון הלאומי "הבימה", ובראשית שנות המ60 הקים את "הסטודיו למשחק של ניסן נתיב".
בין בוגריו הרבים של הסטודיו, משה אבגי, תיקי דיין, מני פאר, אורנה בנאי, אורי גבריאל, לוסי דובינצ'יק וקרן מור. אביה של מור התקשר ביום שישי מוקדם בבוקר לספר לה על זכייתו של מורה הגדול. "עוד לא הספקתי לברך אותו", אמרה מור, "באמת מגיע לו. הוא איש חכם, מיוחד, שונה מאוד. הוא טיפח בנו את הרצון להיות אחר, לעשות את מה שאתה מאמין בו. יש לו חדות עין יוצאת דופן וההומור שלו נהדר, על אף שכמורה הוא גם היה מאיים ומפחיד".
בשנת ה-60 למדינת ישראל נתיב, שתרם כה רבות להתפתחות תרבותה, לא מרוצה ממה שהוא רואה סביב. "תרבות הבידור כבר לא קיימת", הוא אומר בייאוש. "בטלוויזיה יש אמנים וקריינים שלא מבינים מה הם אומרים. המדינאים שלנו לא יודעים עברית והנאומים שלהם איומים. רק בתיאטרון שומרים על רמה מינימלית של דיבור, אבל זו רק טיפה בים".
אבל גם על התיאטרון יש לו ביקורת. "אני חושב שהכיוון שהתיאטרון הולך אליו היום לא מקדם אותו לשום מקום. המנהלים הם בעיקר מקדמי מכירות, לכן המילה הקדושה בעיניהם היא רייטינג, ועוד רייטינג שמי שמרכיב אותו לא מצטין בטעם טוב".
הוא לדבריו, לא מרגיש אחריות למה שקורה סביב, אחרת היה משתף פעולה עם "המנטליות הזו", כפי שהוא מכנה זאת. בינתיים הוא ממשיך לגדל שחקנים ודווקא מרוצה ממה שהוא רואה. "החומר האנושי שאנחנו מקבלים הוא חלום", הוא אומר בסיפוק, "זה הפרדוקס. התרבות הולכת ומידרדרת, והרמה האישית של התלמידים עולה משנה ושנה. אמנם יש בורות מחרידה, אנשים באים מהתיכון ולא יודעים כלום, אבל הם טובים מאוד ונעים לעבוד איתם".
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/893/470.jpg
רנה ירושלמי אלי דסה |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
רנה ירושלמי, 69, היתה משוכנעת ששרת החינוך שנמצאת מעבר לקו טועה. "ניסיתי להניא אותה מזה", היא מספרת, "בכלל לא ידעתי שיש פרס בתחום התיאטרון".
את האמירה כאילו הממסד מחבק אותה פתאום היא דוחה על הסף. "אף אחד לא מחבק, ודאי לא אותי", מחייכת ירושלמי. "אני ממשיכה בדרכי שלי. הפרס הזה קשור בראש ובראשונה בצורך של החברה להביע הערכה. זה לא אומר שזה יהיה קל יותר מעכשיו. אני פועלת כחלק מהממסד וגם כגוף עצמאי לחלוטין".
ירושלמי, ילידת הארץ שבאה מתחום המחול והתנועה, ידועה בסגנון הבימוי הייחודי שלה המשלב מוטיבים מעולם זה. ב-1989 ייסדה את אנסמבל עיתים, תחת כנפו של תיאטרון הקאמרי.
"אנחנו שמחים מאוד בזכייתה", אמר מנכ"ל הקאמרי נועם סמל. "התרומה שלה לתיאטרון האלטרנטיבי בישראל עצומה. גולת הכותרת שלה היתה 'ויאמר וילך', ועם זה הסתובבה ברחבי העולם. אחר כך היה 'מיתוס' שהיה מופלא, ולאחרונה עשתה את 'חלום ליל קיץ' ואת 'הדיבוק'. התרומה הגדולה הנוספת שלה היא ההתמודדות שלה עם החלל התיאטרוני. היא הראשונה ששברה את כל המחיצות בין במה לקהל".
כיום מלמדת ירושלמי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת קולומביה בארצות הברית, ונחשבת לבעלת שם עולמי בתחום התיאטרון. ובכל זאת גם היא לא שבעת רצון ממצב התרבות ומהתמיכה במוסדותיה בארץ. כשתמיר התקשרה היא לא אמרה לה דבר על כך. "זה לא היה הזמן לדבר על זה", היא אומרת, "אבל אני חושבת על זה כל הזמן. אני לא חיה מפרסים, אני חי משגרת העבודה שלי ".
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
