מעריב nrg - הבונוס - פרקים נבחרים

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

הבונוס

אריאל הירשפלד נזכר בבן האלים המנחם, עליו ריירו נשים וגברים במחלקה האונקולוגית שבה אושפזה אשתו. מתוך שלל הסיפורים הקצרים שלוקטו לתוך 'אושר ועושר' השביעי בסדרת 'מסמרים'

דפדף בתרבות

nrg מעריב
7/2/2008 17:50

לא כל המאושפזים במחלקה האונקולוגית בבית החולים שוכבים על ערש דווי. ברור שלא. רבים מהם יוצאים משם, מבריאים וחיים עוד חודשים ושנים, וזוכים עוד לבזבז את חייהם לתיאבון ואפילו להשתעמם כדבעי. אבל כולם שרויים שם תחת אימתה של מחלת הסרטן, ורבים מהם סובלים מאוד מן הטיפולים הכימותרפיים הקשים ומן ההקרנות, החורתים בפניהם תו של חרדה וזעזוע.

זו הסיבה, אולי, לכך שכמעט כל האחים והאחיות במחלקה האונקולוגית באחד מבתי החולים הירושלמיים, מתייחסים לתפקידם ברצינות ובמסירות. הם רואים במעשיהם שם הרבה יותר מעבודה, ואין ביחסם אל החולים ובדיבורם אפילו שמץ מן ההתנשאות או העייפות האדישה הצצים לא פעם בדיבורו וביחסו של ה"צוות הרפואי" אל החולים במקומותינו.

רק האחות הראשית במחלקה בלטה ברגילותה; היא התהלכה במסדרונות נפוחת חשיבות וניגשה לתפקידה כקובעת התורנויות

וממיינת החולים לחדרים שיכורת-כוח כאילו היא מצביא המעמיד גייסות לקראת קרב. אבל רשעותה של האחות הראשית לא היתה אלא רקע לטובם הבלתי רגיל של האחים והאחיות, מכל העדות והעמים שבישראל, שכל אחד מהם מצא דרך להוסיף חום ורחמים לדבריו ולמעשיו. החולים, שרובם שהו במחלקה ימים רבים או פעמים רבות, הפכו למכרים ותיקים של הצוות. האחים והאחיות הכירו היטב את בני-משפחות החולים וקוּרים דקים של ידידות ושותפות הלכו ונרקמו ביניהם.





	יום אחד בשעות אחר הצהריים שאלה אישתי החולה את האחות אסתר מי יהיה בתורנות הלילה. הלילה לחולים הוא תמיד זמן של חרדה גואה. "אוהו," חייכה אסתר, "הלילה יהיה מישהו שאת עוד לא מכירה." "כן, אבל מי?" חקרה אשתי בסקרנות. ואסתר, אישה יפה, קטנה ושובבית, ליכסנה מבט בתיאטראליות מבודחת ואמרה:" הלילה יהיה הבונוס." "הבונוס? מה זה?" "את עוד תראי," אמרה אסתר בנימה של ילדה צופנת סוד, ורצה לענייניה. שעות בין הערביים. האורחים, שלנו ושל שכנתנו לחדר – גברת בן-ציון, אישה כבת שמונים ממוצא בולגרי – השכיחו את ענייני התורנות. רק לקראת החשכה, אחרי ארוחת הערב, שכה מעט ממנה ערב לחיכם של החולים, עבר תורן הלילה בין החדרים כדי להכיר את החולים וכדי להציג עצמו. שמענו אותו מתקרב ומתקדם מחדר לחדר עד שנכנס לחדר שלנו. שלום," הוא אמר, "אני חנן," הוסיף בפשטות וניגש, קודם לגברת בן-ציון, שאותה כבר הכיר, נטל את ידה בשתי כפות ידיו, שאל בחיוך "נו מה נשמע, אינֶס?" ועל פניה של הגברת בן-ציון התפשט חיוך רחב רחב. איש מבני משפחתה לא הפיק ממנה שמחה דומה. היא אמרה בקולה המחוספס משנים של עישון, וברכות גמורה: "כשאני רואה אותך, מותק, אני שוכחת למה אני כאן." איך אפרש את מה שהיה שם? האם הבנתי כבר אז מה שהתברר עוד ועוד לאורך חודשי האישפוז ההם? אמנה את הדברים על פי רשמי החושים: אל החדר נכנס גבר גבוה כבן שלושים, והוא יפה-תואר ביותר, קולו עדין וכל תנועותיו אומרות פשטות וגילוי לב. יותר מזה: ענווה גמורה. "ראית מה זה?" שאלה אישתי בפליאה כשיצא חנן מן החדר. "ראית דבר כזה?" "ראיתי ועוד איך," עניתי. "צדיק. הוא צדיק," הוסיפה גברת בן-ציון ממיטתה. "כזה אפולו, וצדיק?" שאלה אישתי בצחוק. "צדיק, אני אומרת לך," אמרה גברת בן-ציון תוך שיעול-מעשנים ארוך. הסרטן שלה, אגב, לא היה סרטן הריאות.





	לכאורה היה צריך לפרש את תכונותיו המוסריות של חנן ולהביא ראיות על טוב מעשיו, אבל דבר מכל אלה לא היה מביא את האמת הנדירה של נוכחותו. העיקר בה, ומה שיצר את גלי הקרינה סביבו, היה יופיו. סופר כמו תומס מאן היה מפליג ארוכות בתיאור ברק שערו הצפוף, השחור, חלקת עורו הבהיר, קומתו המרהיבה, נצנוץ עיניו הגדולות, החומות וכו'. אני אומר רק שלא היה בו שמץ מן השחץ המפונק שיש ברוב הגברים יפי-התואר ומן הפתיינות המובלעת בהתנהגותם. ענוותנותו הניחה לכולם, וגם לי, להביט בו בלי לרצות להסב את הפנים ממנו מייד – כפי שקורה למראה רוב רובם של היפים מאוד – כי הוא ניצל לחלוטין מן ההשחתה שמחולל היופי המופלג ברוב הגברים, היודעים מנעוריהם שהנשים מתמסרות להם בלא כל מבחן. ואין צריך לומר שרוב בני האדם שניחנו במינון כזה של יופי, הופכים את מראם למשלח ידם ולכל תוכן חייהם. למראהו של חנן אי אפשר היה שלא לחשוב על היוונים הקדמונים; אם משום שכולנו שבויים במורשתם ואם משום שהם, היוונים, אולי נגעו באיזו אמת גמורה של אמא-טבע. כך או כך, למראה הליכתו כך בין החולים, במדי האח הלבנים, לא יכולת שלא להשתאות מן המראה – איך תמירות כזאת ותואם כזה של איברים אינם גלומים באיזה אדוניס או הרמס משיש, אלא משמשים להטבת כרים למראשות חולים, להזרקת עירויים ולשאיבת דם לבדיקות. ולמראה ידיו מקרוב, כשחבש כפפות סטריליות לקראת הזרקה כלשהי, אי אפשר היה שלא לחשוב על מין משפט ספרותי ובנאלי מאוד על אי-הצדק של הגורל בחלקו את היופי – איך מי שחונן בפנים כאלה וברום קומה שכזה, זכה גם באצבעות כאלה, ארוכות ויפות ביותר. ויש להדגיש, כשייקספיר ב"כטוב בעיניכם" על אורלנדו שלו, שהיפה הזה אינו עדין עד חולשה; ניכר בו כוח גוף של ממש. לימים נודע לי שהוא שחקן כדורסל נלהב. מצד שני – לא היה בו מן השרירנות הגנדרנית האופיינית ללקוחות מכוני הכושר. ובכל זאת, לא יופיו לכשעצמו יצר את ההילה הזאת סביבו, אלא היותו שם, בין החולים האנושים, באופן הזה, העניו, השקט והמדייק. כי באופן הזה הפך היופי מקניין השמור לבעליו, למשהו שנועד לחולים. חנן עשה את מעשיו באמת ובתמים, וכך האיר יופיו, פשוטו כמשמעו, אל תוך יסוריהם, הוא נגע עד ליבם. כוחו של האֶרוֹס הגלום בו הצטרף אל הטוב. כשהתבוננתי במעשיו, לאורך חודשים, ולמראה החיוּת שנוספה לחולים בבואו אליהם, ידעתי שכאן ראיתי למה התכוונו היוונים בדברם על הצירוף בין הטוב והיפה; שהנה ראיתי דבר שבמהותו הוא בספֵירת המחשבה בלבד.





	באחת השבתות הוא בא לבקר את החולים עם אישתו ובתו הקטנה. הוא בא אל חדרנו והילדה על כתפיו, מסתירה את עיניו, ומכוונת אותו כסוס, והוא מתמסר לחלוטין למשחקה. הפעם לא היה לבוש במדי אח וגלוי היה שהוא מודע ליופיו – בגדיו היו אופנתיים ונבחרו בקפידה. כששוחח עם גברת בן-ציון, נודע לו שהחליטה להפסיק את הטיפולים הכימותרפיים כי הגיעה למסקנה שחייה בעולם הזה, לאחר שבעלה נפטר, לא שווים עוד סבל כזה. הוא הוריד רגע את הפעוטה מכתפיו, התיישב בצד מיטתה והושיב את הקטנה על ברכיו. נטל את ידה של גברת בן-ציון בימינוֹ ואמר במין חיוך שכולו ראייה וכוונה: "אינס, זיגי עוד לא מחכה לך שם למעלה. עוד לא." "אוי, אתה," ענתה לו גברת בן-ציון באנחה, וחייכה את חיוכה ההוא. ניכר היה שהשיחה ביניהם היתה המשכה של שיחה ארוכה, וכי חנן אמר הפעם משהו משמעותי במיוחד. למחרת ראיתי את האחות ניגשת אליה ובידיה העירוי הכימותרפי. גברת בן-ציון עדיין חיה, ואני פוגש אותה לפעמים ברחוב, אלגנטית למהדרין, כדרכן של גברות ממוצא בולגרי בנות דורה, ושפתון אדום מאוד זוהר סביב חיוכה. היא יודעת על מות אישתי ותמיד נוגעת בזרועי בהשתתפות. "נו, ואיך את?" אני שואל. "אני? בת שמונים ושלוש, והברך הורגת אותי..."