תרבות nrg - ריקודי עמבה

ראשי > תרבות > חדשות > כתבה

ריקודי עמבה

אחרי 15 דקות התהילה שלהם ב"נולד לרקוד", הגיעו הפליטים הנבחרים של התוכנית לג'וב הרציני הראשון שלהם על הבמה: מחזמר חדש של תיאטרון חיפה

דפדף בתרבות

ליטל בית יוסף
10/8/2007 11:45

לא כל הרקדנים אומואים. שאני ארחיב? חה, הייתם רוצים. להרחיב זאת מילה של אומואים. ורקדנים, רבותיי, רקדנים הם לא בהכרח אומואים. אני יודעת כי חיים סלע, מפיק המחזמר "Song & Dance" (מ-9 באוגוסט בתיאטרון חיפה), טרח להבהיר לי את זה בכל מיני וריאציות מהשנייה שנכנסתי לחזרה. הכול בגלל הרהור סתום של נערה מבולבלת, שבמקרה נעשה בקול רם. "תראי את אנטון ורוני בי", הוא הצביע על פינת החדר בתוכחה. "הם ישנים על אותו מזרן, נכון? במקום לכתוב על הדברים החשובים, כמו כמה יפה הם רוקדים למשל, אולי על זה תכתבי בעיתון שלך? בן ובת! ".

מובן שלא לקחתי את הזמן ונלחצתי. "לעזאזל", חשבתי לעצמי בבעתה. "לא מספיק שאני תקועה בחדר עם מלא בנות עם רגלי מקרוני, גם המפיק רוצה להטביע אותי ברוטב אלפרדו? ". כל ניסיונותיי לשכנע את הסלע שבסך הכול הפגנתי הומור אירוויזיונים לא מזיק נכשלו, המפיק היה נחוש להאכיל בגופתי את סלין דיון. "אבל לא אמרתי שכולם אומואים", גמגמתי מבוהלת, "אני בעצמי אומואית גדולה! ".

כבר תכננתי להעיף את הטייפ רקורדר העיתונאי-ממסדי שלי מהידיים, ולפרוץ בשאגות "לאב בוי" פלוס פירואט, כדי להמחיש. אבל גם את מופע הדיווה הגרנדיוזי שלי הוא הרס. "לא רוצה את הצחוק הזה", הוא עיקם את פיו בחלחלה, "אני נגעל מהאטיטיוד שלך. נגעל! ".

פייר, אפשר להבין אותו. באותן הדקות החשוכות, גם אני נגעלתי מעצמי.

ככה זה כשאת מוקפת בקולקציה שלמה של בריות שגופן הוא מקדשן, אין מנוס מלהרגיש כמו הצריף המהוה של דודלי. בחדר אחד ניצבת אביטל לבני ( "מרי לו", "הברווזון" ) ומשייפת את מיתרי הקול כמו הקוסמטיקאית של מריה קאלאס, ובחדר השני חורכים עצמות 11 רקדנים ורקדניות שיודעים ש"פה דה בורה" זה לא שבט אפריקאי רעב, אלא תנועה. "וואן, טו! ", מדרבן אותם הכוריאוגרף עוז מורג ( "נולד לרקוד", "פסטיגל 2006", " מי שחלם" ועוד), " ו. . . תנופה. וואן, טו, ערבסקו! ". אין לי מושג מה זה "ערבסקו", אבל אינסטינקטיבית אני מחפשת את מרים טוקאן. היא לא כאן.

אלא שרוח טדי לא נפקדת לגמרי מהאוויר הדחוס של חדר החזרות הזה. לפחות חצי מהקאסט כבר עבר בין בתי השחי הרייטינגיים של צביקה הדר. בצד ימין שרועים בתרדמת אנטון לפידוס החתיך ( "נולד לרקוד 2" ) ורוני ברנדשטטר הבובתית ( "נולד לרקוד 1" ), על הרחבה מתפשקות הרקדניות המפוסלות ירדן רז ( "נולד לרקוד 2" ) ומאיה אמיתי ( "נולד לרקוד 1" ), ורק יוליה איגלניק ( "נולד לרקוד 2" ), כיאה למנצחת, נמתחת בתלבושת ריקוד ייצוגית ומושלמת ומבקשת בנימוס מעוז לצאת החוצה. אחרי זה היא תסביר לי שהיא קצת מתחמקת מכתבים מאז שכתבת אחת התנחמדה אליה וכיסחה אותה, ואני אתעודד. "לא רק את מאוימת מבחורות שיודעות להגיע עם הקרסול לתנוך", אני אספוק כפיים בחדווה, "גם את מאיימת עליהן בחזרה".

רענן כהן

חבורה שכזו


	אין אגואים


	"Song & Dance" נכתב ב-1979 על ידי דון בלאק ואנדרו לויד ובר, יוצרי העל של עולם מחזות הזמר הבריטי. הוא מחולק לשניים, כאשר המערכה הראשונה כתובה כהצגת יחיד לשחקנית-זמרת והמערכה השנייה כיצירת מחול. הגרסה הישראלית מגוללת את סיפורה של צעירה מרמת גן (אביטל לבני) שנוסעת לאמריקה במטרה למצוא אהבת אמת. במקביל, יוצא לדרך גם רקדן (אנטון לפידוס) כדי להגשים חלום משל עצמו: לעשות את זה בגדול בשואו-ביז. והכי חשוב, הכול בלי מילה אחת. את החצי הראשון של המופע מחזיקה רק אביטל והאוקטבות, ובחציו המחולל, מלבד המוזיקה, הצליל היחיד שתשמעו הוא רעש השרירים המתפצלחים של רקדני המופע. זה עובד, אני כמעט בכיתי. ולא רק בגלל חיים סלע. סטיבן דקסטר ( "מרי לו" ), במאי המחזמר, רקם את רעיון המופע עם לבני, אחרי שהוזמן לערב היחיד שלה. כשהיא שרה את השיר "Unexpected Song" הוא כנראה רטט כמו בלנדר, ובצדק, כי בסוף הערב כבר היה לו ברור שהם מוכרחים ללכת על כל המחזמר. "זה בטוח מלחיץ, אבל אני משתדלת לא להתעסק בזה", משחררת לבני, הסצנה והסירנה. "תראי, מה זה מלחיץ? יש דברים יותר מלחיצים. באחת הסצנות אני אמורה להיות עם ביקיני על במה וזה הרבה יותר מלחיץ אותי, אני כבר חודש וחצי גרה במכון כושר". למה דווקא המחזמר הזה, שלא נחשב להיטי? "מה זה מעניין ללכת על בטוח? אני מאמינה שאם כבר הולכים, הולכים ביג טיים. מה, עוד פעם נלך על משהו שטחנו לו את הצורה בחו"ל? וזה לא טריוויאלי, לקבל כזאת הפקה כשאתה לא מוכר. אבל אני כמו הדמות שלי, אופטימית ללא תקנה, חולמת וחושבת שזה לא אסון לחפש את הכי טוב. אני יודעת שזה יקרה, זה עניין של כמה זמן. במקביל, אני גם לא מחכה שייצרו בשבילי, אני מייצרת לעצמי". היית הולכת לריאליטי? "לא. א. זה לא מעניין. ב. זה מקצוע שאחרי הכול או אולי לפני הכול הוא אמנות, וזה לא לוקח למקומות הנכונים בעיניי. אני מאמינה שאם יש לך את הכישרון ואת ההתמדה, ואתה מקצוען שעובד טוב ואופטימי, יהיה בסדר. יש תקופות קשות, זה מאבק יומיומי. גם כשרואים אנשים שעובדים בטלוויזיה ועושים כל מיני דברים, רואים את הכן שהם קיבלו. לא רואים את הלאווים שקיבלו בדרך. והדרך באמת מדהימה בעיניי, כי הדבר הזה נרקם לפני שנתיים ועכשיו זה אשכרה קורה. ואני מאוד שמחה עם זה". "אנחנו מעלים 'Song & Dance ' כמו שלא היה אף פעם בעולם", מחדד דקסטר בהתלהבות. "זה קשה, אבל אני ממש מבסוט. רציתי שני סיפורים שמתרחשים במקביל, וגם לעקוב אחרי סיפור של מישהו שלא מצליח, כי ברוב הסיפורים זה מסתדר בסוף. ומה קורה עם מי שיש לו חלום ולא הולך לו? הוא כל הזמן נאבק עם החלום". משונה, כי דקסטר הצליח לשים את האצבע על כל מה שמעסיק אותי מהשנייה שהגעתי, בלי לדעת. חלומות ומאבקים, מאבקים וחלומות. בצד אחד של הרחבה חמישה פליטי פריים-טיים עם פורומים באינטרנט, בצד השני שישה רקדנים אלמוניים בעליל. הראשונים משתוקקים לטלוויזיה ולחיבוקים עם עידו תדמור, האחרים מורעלי ברישניקוב וברודווי. הייתם חושבים שיש פה בסיס איתן למאבק, שלא לומר מלחמת דמים עם קיק-שאסה-רלווה, אבל לא. האווירה יותר מפורגנת מאשר בחצר השפנפנות של הף. "ככה מפתחים בולימיה", הרהרתי לעצמי. בינתיים, הכוריאוגרף עוז מורג רק מגדיל לי את סימן השאלה בעין. "זאת חוויה גדולה לעבוד על הפרויקט הזה", הוא מתרגש. "אני יכול לעשות עם המוזיקה מה שאני רוצה. כשסיפרו לי שכל המערכה השנייה תהיה החלק שלי זה מאוד סקרן אותי, ומפה לאוזן זה עבר, עשינו אודישנים, ואיכשהו יצא שיש חבר'ה מ'נולד לרקוד'. יש גם חבר' ה לא מ' נולד לרקוד' שהם רקדנים מצוינים. ליקטתי את הרקדנים הכי טובים מכל הפרויקטים שעשיתי". נו , אין מלחמת אגואים? גם רקדנים, וגם רקדנים מהטלוויזיה? "ממש לא. באמת חשבתי שזה יהיה ככה, אבל זה משום מה לא הגיע למקום הזה. עדיין. אני לא יודע, זה לא קורה. החבר'ה הפכו להיות קבוצה, סופר אינטליגנטים, סופר יצירתיים, אנשים שרוצים לעבוד".

רענן כהן

ירדן רז וציון חורי. מתיחות, מישהו?


	הו , יוליה


	בצד אחד של הקבוצה, בלי אס-אם-אסים לטלמסר, שרועים רותי אהרוני, נתנאל בלאיש, יניב הדד, ציון חורי, הראל קיי וחייקה מלכה. מהעבר השני מתנוסס אנטון לפידוס, שסוחב על כתפיו הגמישות תפקיד ראשי ראשון במשך כל המערכה השנייה. לפידוס רק התעורר הרגע, אבל במקום להיות מנומנם וסטטי, הוא כמו מסטיק לעוס: אלסטי. "לא ציפיתי לזה בכלל", הוא מודה. "באתי לאודישנים, לא ידעתי שיש תפקידים, לא חשבתי שיבחרו אותי לתפקיד הרקדן. הסיפור די דומה לסיפור של אביטל, זאת אומרת, חיפושים של עצמך, שאתה מחפש ומחפש ושאתה לא מוצא משהו. אבל בסופו של דבר אנחנו מוצאים". ובחיים ? (מצחקק) "בחיים? וואי, בחיים יש לי יותר מדי זמן לחפש. למדתי המון דברים בזמן התוכנית, בעיקר על עולם הבידור, ששום דבר לא כמו שהוא נראה בעצם. לא הכול ורוד מאחורי הקלעים, כמו שזה נראה אולי לאנשים שרואים הכול בטלוויזיה". מה חשבת, שהכול נצנצים? "לא, אבל קיוויתי לדברים יותר ורודים וטובים. טלוויזיה זה שואו כדי למשוך את הקהל, הכול עניין של כסף, ולא ממש אכפת להם מי נמצא באיזה מצב רוח, מי עושה מה ואיזה רגשי נחיתות יש לאיזה בנאדם. הכול נמשך, לא משנה מה קורה, ולא שמים כל כך על אנשים, על מי שאתה באמת. גם מנסים להדביק לך טייטל, משהו שיהיה מעניין. נראה לי שלא כל כך הבינו איזה תקן לשים עליי, ובגלל זה עפתי". אתה רוצה שיראו אותך עוד ועוד? "כן, בטח. הרבה אנשים רוצים שיראו אותם עוד ועוד, זה מגניב בעיניי. אני אוהב שמסתכלים עליי, בגלל זה אני על הבמה". כן , כן, כולם אוהבים שמסתכלים עליהם. עכשיו אני מנסה לדבר עם ירדן רז, שזאת משימה מספיק קשה, כי הבחורה היא כמו 20 פחיות רדבול מדברות שכלואות בגוף של בלרינה בטרנינג, רק יותר אנרגטית. באמצע השיחה מזמר קול בריטון רם מהקצה השני של החדר. ירדן לא פראיירית. "נתנאל! ", היא רועמת, "אתה הורס לי את רגע התהילה שלי! ". נתנאל משתתק במבוכה וירדן מחייכת באלגנטיות: "איפה היינו? ". שאלתי אם את רוצה להצליח בחו"ל, כמו במחזמר. "אני מאוד רוצה להצליח, נקודה. ויהיה איפה שיהיה. אני לא יודעת אם זה יהיה דווקא בחו"ל, אני מקווה שיהיה גם, אבל יש כל כך הרבה דברים לעשות בארץ. גם נורא נורא מאמינים בי, כאילו, הייתי נורא נורא מופתעת. ישר כשסיימתי עם'נולד' התקשרו אליי בטירוף מיליון סוכנויות, שאני לא אעלם ושמאוד מאוד מאמינים בי בתחום המשחק, וגם הולך לי, האמת. אני לא רוצה לדבר, אבל התקבלתי להרבה דברים טובים, שהם נדחים, כאילו, עכשיו זה קצת בדיליי כי אנחנו עובדים פה כל יום, אבל בעיקרון יהיה בסדר. אפשר להצליח, אם רוצים אפשר להצליח". אבל במה את רוצה להצליח? "אני נורא רוצה לעשות הצגות ילדים, או סדרת ילדים, כמו'השמינייה' שהייתה? משהו כזה, זה ממש מתאים לי, והנחיה של ילדים". עוד זוכרים אותך ברחוב? "כן, כל מקום זה כזה'את ממש מזכירה את. . .' ואני כזה, 'סנדי בר?'. אז כן, הרבה, בצורה מפתיעה, ואני צוחקת על זה. כי גם אני כזאת, אם אני רואה מישהו מוכר ברחוב אני כזה יואו וזה, סתם כי זה מצחיק. אם מישהו אומר לי משהו אני ממשיכה איתו, את יודעת, כאילו, אני בנאדם רגיל. גם לא מתייחסים אליי כאילו אני איזה משהו. אני לא משהו, זה לא שעשיתי 70 סרטים , עפר שכטר וזה, הולכת ברחוב, בנות נדלקות עליי ושורטות אותי. אז המקסימום שאנשים אומרים לי זה 'איזה יפה רקדת', זה כיף. הרי לא הייתי באה לאודישנים של ההפקה בחיים לפני התוכנית, פשוט כי חשבתי שלא אוכל. ואחרי התוכנית, בגלל שאנשים האמינו בי, פתאום אמרתי שאולי אני כן יכולה לעשות את הדברים האלה". רק יוליה איגלניק מרוסנת. זה מה שקורה כשכל בנאדם שרואה אותך מקשת גבה וחוקר בחטטנות אם את לא אמורה להיות בחו"ל. "דחיתי את הנסיעה לדצמבר בגלל הפקות שאני עושה שרק עכשיו מתחילות", היא מבהירה באנחה. "חשוב לציין שאני לא מפסידה חומר, אפשר להתחיל באיזה חודש שרוצים. פשוט היו עכשיו שמועות על זה שיוליה לא רוצה לטוס, והתחילו לדבר על זה שאני לא רוצה להמשיך לרקוד, וזה ממש לא נכון".

רענן כהן

יוליה והראל קיי. רגע של גמישות





	בכלל דחוף לך לנסוע? למה לא לרכוב על הגל? "בגלל זה דחיתי את זה קצת, כי יש דברים שאני עושה כרגע בארץ וכן חשוב לי לנצל את המומנטום. כשאני אחזור אנשים לא כל כך יזכרו מי זאת יוליה. אבל אי אפשר לדחות את זה יותר. זה המועד האחרון שנותנים לי. חוץ מזה, זה יעזור לי מלא. בחיים הרי לא לקחתי שיעורים, לא באתי מהתחום. ואני אחזור, כי אני לא רוצה לפתח קריירה בחו"ל. כשהייתי מתעמלת הייתי כל שני וחמישי בתחרויות בחו"ל, ואין על ישראל, אני לא יכולה לחיות במקום אחר". את מפחדת, אה? "דחיתי את הנסיעה בגלל ההפקות, אבל בלי שום קשר אני מפחדת. אבל אני לא טסה לבד, חבר שלי בא איתי, ואני מקווה שזה יעזור לי כי אני בנאדם נורא לא עצמאי, אני ילדה של אמא, צריכה את המשפחה שלי והחברים שלי לידי, וזה מלחיץ. היינו שם בחצי הגמר והצטלמנו ברחובות עם צביקה הדר, והיה קטע שהלכנו, ופתאום צביקה דיבר איתי, אז נעצרתי ואיזה בנאדם נתקע בי מאחורה. והוא עושה לי 'קדימה, תמשיכי ללכת, את לא לבד פה! מה את עוצרת באמצע הרחוב?'. אנשים שם חיים בבועה, לא אכפת להם מאף אחד אחר". אז תעזבי את זה, תישארי כאן, תהיי רונה-לי. "קודם כול זה לא כל כך פשוט. זה לא שאם אני עכשיו בטדי הם ייקחו אותי לכל מקום אפשרי, זה שלרונה-לי הלך בתחום הזה זה משהו שלא קורה לכל אחד. שנית, קצת קשה לי עם הרעיון הזה שבמדינה שלנו כל אחד שהוא דוגמן, הוא גם שחקן, גם זמר וגם רקדן, הוא פתאום הכול, מבינה? עכשיו, אולי אני קצת סותרת את עצמי בעתיד, כי אם אני אקבל הצעה מעניינת, שתיתן לי הכנסה טובה במשחק או בקמפיין או בפרסומת, אני לא אתנגד - אבל זה לא יבוא על חשבון הריקוד. כי הייתי מתעמלת אמנותית, ופרשתי שנה וחצי לפני התוכנית, ומלצרתי, ועבדתי בחנות, ומי בכלל חשב על לרקוד. הלכתי לתוכנית, לא האמנתי שאני אכנס לנבחרת, ואיכשהו זכיתי. וזהו. מאותו הרגע הבנתי שזה כנראה מה שאני צריכה לעשות. אני רוצה רק לרקוד ".

מדד הגולשים

	הפוליגרף: קרקס... 24.31%

	פלסטינים נגד סנופ ... 11.55%

	בהופעה חיה: אייל... 11.42%

עוד...

חדשות
	הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון
	ציפורלה מארחים את מנשה נוי
	קברט יהודי ומחזמר על שודדות ים
	מאה פאות לחמש נשים
עוד...

סקר


כמה סרטים של אינגמר ברגמן ראית בחיים שלך?
אף אחד. אבל תמיד רציתי
אחד
שניים
מעל שלושה
זה כולל את 'כנפיים שבורות?'