 |
/images/archive/gallery/679/699.jpg איתי מאוטנר
פרטי  |
|
|
|
|
|
|
| איכשהו מאוטנר הצליח לשכנע אותנו ש"לקט" זה דבר הגיוני. איכשהו אנחנו הצלחנו לשכנע אותו, בכל זאת, לכתוב גם כמה דברים אקטואלים. קבלו במחיאות כפיים סוערות את שביל הזהב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בעצם, זה מאוד הגיוני. הרי, בכל מקרה, אתם לא באמת פוקדים את כל האירועים הממלאים את "תרבות נפשי", אלא בעיקר קוראים בשביל לדעת. להרחיב אופקים. להכיר טיפה יותר מקרוב.
ולכן לקט הוא רעיון משובח. איסוף של המיטב של המובחר. הבסט של הבסט. הקרם של הקרם. הדברים שנשארים איתנו הרבה מעבר אל הרגע בו הם הועלו, כי, כידוע לכולנו, אמנות אמיתית ממשיכה להדהד גם כשמכבים את האור והקהל הולך הביתה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
מוסיקה - ויקטוריה חנה (# 2)
|
|
|
|
|
|
|
אני יודע שליותר מידי יוצרים מעניקים תארים כמו: ענק, מדהים, חד-פעמי. אני יודע שגלוריפיקציה של יצירה היא מגפה קשה ובכל זאת, הפעם באמת מדובר בדבר האמיתי. התופעה הייחודית הזו עונה לשם ויקטוריה חנה ולמרות שהיא ניצבת על במה, מגובה בנגנים, היא אינה מגדירה את עצמה כזמרת. המונח "אמנית קול" יהיה מדויק יותר. ויקטוריה עושה שימוש ניסיוני-ייחודי-שונה בכישרון המרהיב שלה, שנמצא אי שם בין מיתרי הקול שלה.
כשהיא פותחת את הפה זה נשמע כמו שום דבר ששמעתם קודם. מגרונה (ובעיקר מנשמתה אני חושב) בוקע ערב רב של מילים בשלל שפות: עברית עתיקה, ארמית, אנגלית, אוקראינית, מונגולית, צ'כית, יוגוסלבית, ג'יבריש... הכל הולך והקול לא סתם בוקע לו החוצה אלא מכוונן למטרה מסוימת. ויקטוריה לא שרה. היא נעה בין תפילה לדבקות מנטרית לפרפורמנס בימתי מרהיב. יופיה החיצוני, כמו גם הנוכחת הכמעט מכשפתית שלה וההבנה שאין מצב שהיא אחת מאיתנו יוצרים מתח שמלווה אותך הרבה אחרי ההופעה. תשאלו את הדלהי לאמה שהזמין אותה במיוחד. תשאלו את מבקר המוסיקה של טיים אאוט ניו יורק שכתב עליה ש "בורכה באחד מהקולות האלה שדורשים תשומת לב מלאה, מכשפים את הקהל ומשאירים פיות פעורים", תשאלו כל מיני מוכי ירח שמסתובבים בירושלים. תשאלו את עצמכם- למה עוד לא נכנסתם לאוטו ונסעתם להופעה?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/477/860.jpg
קולה של מילה עמית ישראלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
סתורים – אירוע בהשתתפות הקהל (# 3)
|
|
|
|
|
|
|
לא, לא – אין כאן טעות בכותרת. האירוע הזה תלוי, רובו ככולו, בקהל. בלעדיו אין לו זכות קיום. תשכחו את כל מה שכבר הכרתם על אירועים אינטראקטיביים, תנסו לזנוח כל מיני תפיסות יסוד מגבילות, תרעננו את המחשבות שלכם וגשו אל "סתורים". בכניסה תתבקשו לחלוץ נעליים ולכסות את העיניים שלכם בכיסוי רך, אוטם ונעים.
לאט לאט תפסעו אל תוך חלל גדול נטול כיסאות, במות או כל דבר מפריע. האוזן שלכם תשמע מוסיקה – המנוגנת לייב על ידי מוסיקאים המסתובבים בחלל. מידי פעם תשמעו מלל – הוא מגיע משחקנים שיוצרים איתכם אינטראקציה קטנה ואישית. אתם תעשו את הדבר הכי אנושי שאתם יכולים לעשות – תתחילו לחקור. תחילה את מה שאתם מדמיינים שנמצא סביבכם, אחר כך את האנשים המתנועעים לידכם ובסוף, אינשאללה, את עצמכם. ייתכן ותרגישו במגע של אדם בלתי מוכר. זה כנראה אחד הרקדנים, שגם נמצא בחלל, בשבילכם. הוא יכוון, ימתח, ייגע, ינחה אתכם. באיזשהו שלב תאבדו את האוריינטציה. לא ממש תזכרו מי נמצא מימינכם ומה יש בסוף החלל. אתם פשוט תהיו. העובדה שאתם לא רואים את האחרים והם לא רואים אתכם מעניקה חופש אדיר. פתאום אפשר לעשות/להתנהג/לזוז איך שבאמת רוצים. האווירה מסביב מאפשרת. השחקנים/מוסיקאים/רקדנים מסייעים. הרגע הזה לעולם לא יחזור. תחגגו אותו. תיהנו.
סמנו שלא תפסידו: סתורים, בזירה הבין תחומית בירושלים ב 21.4
קרדיטים: בימוי- דניה אלרז. משתתפים: דניה אלרז, תמר שמיר, מיה בקר, ענב הדג'ס, אביב טטרסקי ואתם - הקהל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תיאטרון – דודה פרידה (# 4)
|
|
|
|
|
|
|
תיאטרון הוא אחד מאמנויות הבמה החביבות עלי ביותר ויחד עם זאת אני לא הולך לראות הרבה תיאטרון כי לישון אני יכול טוב יותר בבית. כן, כן זה קשה אבל נכון – מרבית העשייה התיאטרלית בארץ אינה בדיוק משקה האנרגיה האולטמטיבי. הרפרטוארי, על פי רוב, משמעם, חד גוני או מנסה להצחיק בכוח, הפרינג' חובבני ברמות קשות ובתווך – מידי פעם צצות להן שכיות חמד מעוררות השראה. אז, באותם רגעים ספורים, התיאטרון זוקף את קומתו ומדגדג לעזריאלי בבית שחי – כי כשהוא טוב – הוא הכי טוב שיש.
קחו למשל את "דודה פרידה", שבקלות קטפה את פרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו האחרון. פרידה היא קרובה רחוקה מאוד של היוצרת הכל כך מוכשרת – נעמי יואלי. אי שם, בשנות העשרים של המאה הקודמת, היה לדודה רעיון די משוגע – לעלות ממקום מושבה בוינה ולהביא לפלשתינה את בשורת ההוט קוטור – התפירה העלית. הימים, ימי החאקי-הקוקו-והסאראפן, טרום הבוטיקים המפונפנים בכיכר המדינה ודודה פרידה מצליחה לפתוח סלון איכותי בירושלים. הקהל הצופה בהצגה למעשה מוזמן למוזיאון שהוקם לכבוד הדודה המעוצבת. זהו מוזיאון חי, בו הדיילות הן השחקניות המוליכות את הקהל בתוך החלל, מחלקות לו דריניקים איכותיים, מעניקות לו ביסים מעוגות וינאיות מתוקות, רוקדות עימו, מציגות לפניו ובסופו של דבר גם מדגמנות מולו תצוגת אופנה עם מיטב מחלצות הדודה.
מדובר בחוויה רב חושית, מרגשת במיוחד, המבוצעת בדיוק ובקסם רב. בזמן שאתם קוראים שורות אלה הכרטיסים אוזלים וההצגות הבאות הן רק לקראת סוף פברואר. לא חארם?
סמנו שלא תפסידו: דודה פרידה עולה בתיאטרון תמונע ב 13.4 וב 17.4
איפה: תיאטרון תמונע, רחוב שוניצינו 13, תל אביב 5629462- 03
יוצרת: נעמי יואלי. שחקניות: גליה יואלי (הבת של), הדס קלדרון ודפנה אריאל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחול – טטריס – קבוצת המחול של נעה דר (# 4)
|
|
|
|
|
|
|
תשכחו את כל שמלעיטים אתכם בשלל הורסיות של "רוקדים עם כוכבים נולדים" והפנו, בבקשה, את תשומת לבכם אל קבוצת המחול של נעה דר.
דר, כוריאוגרפית מנוסה ומוערכת, החליטה בפסטיבל עכו האחרון לשבור את הקונבנציות ותפיסות העולם הבסיסיות של עולם המחול ולהרכיב אותן מחדש. היא חברה לאמנית פלסטית ויחד הן יצרו חוויה שהיא מופע. הקהל נכנס אל תוך חלל, שאין בו שום דבר שמזכיר במה רגילה. אל מול העיניים מתגלה קונסטרוקציה גדולה שעתידה, אולי, להיות המקום בו יתרחש המופע. בשום מקום לא נראים כסאות. אין מה להסתכל בכרטיס – המקומות לא מסומנים, למעשה הם בכלל לא קיימים. אחד אחד מתבקש הקהל לעמוד על שרפרף קטן, למדוד את הגובה שלו ולגשת אל הקונסטרוקציה הגדולה כשהוא אוחז פלטת עץ בעלת שלוש רגליים נמוכות. די מהר העסק מתחיל להתבהר. המופע עתיד להתקיים מעליך. אתה, בתור קהל, אמור לעמוד על פלטת העץ הקטנה, לשרבב את הראש לתוך חור מרופד ולחזות במה שעינייך טרם ראו. אף פעם. הרגע בו הקהל נעמד על פלטות העץ שלו ומשרבב את ראשו החוצה לא ייצא לכם מהתודעה במשך הרבה זמן – באחריות.
ואז מתחיל המופע. הרקדנים המיומנים רוקדים סביב הראש שלך. הם קרובים ברמות מפחידות. גם אם תעירו אותי בשתיים בלילה אוכל לתת לכם תיאור מדויק של כל הנימים הקיימים ברגל השמאלית של אחת הרקדניות. אינטימיות היא כנראה לא מילה גסה. אם התעייפתם אתם יכולים רגע להוריד את הראש, לשבת על פלטת העץ ולהביט בעשרות זוגות של רגליים – החברים שלכם למופע הנעים וזזים גם הם. בכלל טטריס מתקיים בכל כך הרבה מקומות- חלקם הגדול חוץ בימתיים. כמעט לכל מקום אילו תביטו תראו משהו מעניין.
מדובר בחגיגה של ממש – כל מה שצריך הוא להגמיש קצת קונבנציות בראש, לקחת נשימה עמוקה וליהנות מהשפע שסביב.
סמנו שלא תפסידו: טטריס עולה ב 19-21.4 בתל אביב.
איפה: רחוב קפלן 6 ת"א,מתחם בית הסופר ,הכניסה מהחניון ברחוב לסקוב 13
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מופע - דזרט בלוז (מתוך # 8)
|
|
|
|
|
|
|
מי שלא היה עדיין ב "הודיה" שיקום, כי לא בכל יום פוגשים מקום שמאחוריו אידיאולוגיה ופרקטיקה ברוכה ויפה. הודיה היא האחות הצעירה והמאוד קולטוריסטית של 24 רופי – הטאלי העברי הראשון. הסיפור ארוך ומפותל ובקצרה ניתן לספר על שני ניצולי הודו ישראליים, שחלמו להביא קצת מהניחוחות של תת היבשת המופלאה לדאון טאון תל אביב ולתבל אותה עם עיקצוצי ניו אייג' מהזן הנעים והלא דביק. 24 רופי הפכה ללהיט גדול ולהערה די נכבדת בגסטרנומיה ההודית המקומית ואילו הודיה השלימה את התמונה במילוי צלילים ייחודים שאת רובם פשוט לא ניתן לשמוע במקומות אחרים.
הערב יעלו ויבואו "דזרט בלוז" ששמם והלוקיישן של ההופעה שלהם כבר מעיד על נטיית ליבם, אך נסו לתרגל שיחרור מהתניות ואל תצפו לשנטיפי בגירסה הקאמרית. מדובר בארבעה יוצרים מוכשרים במיוחד – ריף כהן (שהיא אפילו יפה יותר מהשם שלה) – זמרת בעל גוון קולי מרשים ונוכחות בימתית מבויישת-אירופאית וכובשת, אלון אמאנו קמפינו – נגן מוכשר במיוחד המהווה חלק בלתי נפרד מפסקול הניו אייג' של מדינתנו המתפתחת, רביד כחלני המצליח לגעת בגבהים ווקלים מהם הוא מביט למטה בשביל לראות את דוד דאור וארז מונק שאם הייתם תוף הייתם מאוד רוצים שהוא זה שינגן עליכם. יחד הם יוצרים מסע מוסיקלי חובק עולם המדלג בין מדינות כגון מאוריטניה, נוביה (?), סודן ותימן. לא ממש ברור איך, אבל השירים מבוצעים בשפת המקור ופערי השפה רק מעצימים את החוויה. מר כחלני בורך במנעדים קוליים מרהיבים ובחיבור כמעט בלתי ברור אל נבכי הבלוז, הגוספל וכל השחור שנמצא ביניהם. הכריות הנוחות של הודיה והסביבה התומכת הכללית הופכים את דזרט בלוז לבילוי נכון לסגירת מעגל הוויק אנד ופתיחתו של שבוע חדש.
סמנו שלא תפסידו: דזרט בלוז יופיעו ב 26.4 ב "בית מזרח מערב" (שזה, אגב סוג של הודיה רק טיפה יותר אסלי), ברחוב ארליך 16, תל אביב. החל מ 21:00
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/710/625.jpg
תרבות נפשי - דזרט בלוז יחצ |
יחצ |
תרבות נפשי - דזרט בלוז |
|
|
|
|
|
|
|
5 ההערות לסיום:
|
|
|
|
|
|
|
1. בכל סוף השבוע הקרוב יתקיים ה טי מרקט המדובר. למעלה מ 70 מעצבים צעירים יימכרו לכם, במחיר שלא יעלה על 120 ₪ לחתיכה, את התוצרת הטובה ביותר אותה תוכלו לרכוש בתחום הכה רחב של חוצות טי. תוסיפו על זה וייב ברזילאי אמיתי ותקבלו חגיגה של ממש. הכול קורה במועדון הברזילי
2. פסטיבל ימי זמר בחולון, הוא יריד ענק המכיל בתוכו כמעט את כל מה שאפשר. ככה זה כשיש חגים בישראל – התפיסה גורסת ש"כל המרבה הרי זה משובח". ולמרות העומס, ניתן לזהות מספר מופעים שווים במיוחד. הבולט שבניהם מפגיש שתי יוצרות מוכשרות: יהודית רביץ ורונה קינן. אתם לא באמת צריכים שאני אפרט, נכון? יום ראשון ה 8.4 ב 22:00 ב תיאטרון חולון, שד' קוגל 11, חולון.
3. פורטיסחהכל – שלושה נגנים על הבמה + פורטיס אחד, בשירים ישנים (וקצת חדשים), בסיפורים מוכרים (וכמה מחודשים) ובעיקר בלילה שלם נטול תיכנונים. מה שבא-בא. שבת, 7. 4, מועדון "זאפה" – ראול ולנברג 24, מגדלי זיו, תל אביב.
4. מאז הציגה בגלריה רוזנפלד לפני מספר שנים, הפכה תמי בן תור לאחת האמנית הישראליות המעניינות הפועלות בחו"ל. בן תור, בוגרת התיאטרון החזותי בירושלים, עושה חיל בניו יורק, בעבודות מיצג ו-וידאו בהם היא "נכנסת" לדמויות ביזאריות שונות ונוגעת בכל נקודה שהיא טאבו. תוכלו לראות אותה ביום שבת במועדון "לבונטין 7" בתל אביב במסגרת ערב "גרילה" שיזמו אפרת אביב ואריאל אפרים אשבל.
5. ראיתם משהו טוב במיוחד? רוצים לפרגן? רוצים להמליץ? היו אתם המבקרים ושילחו את אשר ליבכם לכאן
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/739/729.jpgתרבות נפשי - גרילה יחצ | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איתי מאוטנר הוא נרקומן תרבות, מאוהב באותיות, כותב, עורך ומופיע | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
