 |
/images/archive/gallery/649/822.jpg עלי מוהר
קובי קלמנוביץ'  |
|
|
|
|
| באוקטובר האחרון התראיין הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר למוסף יום הכיפורים של מעריב. מוהר כבר נלחם אז במחלת הסרטן, אבל לא רצה לשתף את הקוראים במלחמה. בסוף הסכים רק לחשוף שיש "תלאות בריאות". ביום חמישי האחרון הוא נפטר. מרדכי חיימוביץ', שראיין את מוהר, משחזר את מה שהפך בדיעבד לראיון האחרון |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
מרדכי חיימוביץ', המגזין
3/12/2006 7:24 |
|
|
|
|
|
|
|
הקדמתי ברבע שעה לפגישה בביתו באזור. החניתי ליד הגדר הירוקה, הרגתי זמן בטלפון. עלי מוהר ראה אותי ממתין ויצא אלי. עברו שלוש שנים מאז שראיינתי אותו ואת דוד טרטקובר לרגל ספרם "פלוגה גימל מחלקה 3". מוהר רזה מאוד. נראה דחלילי בטי-שירט. עיניו היו שקועות. אבל אז צחק במלוא שיניו והמפגש היה לראיון אופטימי.
 |
| נפטר עלי מוהר |
|
הפזמונאי והפובליציסט עלי מוהר מת ביום חמישי לאחר מחלה קשה, והוא בן 58. מוהר חתום על כמה מהפיזמונים המוכרים כדוגמת ''שיר השיירה'' ו''שיעור מולדת'' |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
ישבנו תחת עץ הרימון, מעל ראשינו צייצו ציפורים. עדיין לא סתיו "עם הענן ועם הרוח המייבב", כפי שכתב אביו יחיאל מוהר, אבל לאוויר כבר היה ריח אחר. ראשית רעננות עמדה בו. התמקמנו בקצה שולחן הפינג פונג. ויווי הניחה לפנינו קפה, עוגת דבש וקבוקים. לצד חיבור שירים ל"המצליחים" בחאן ו"זו אותה אהבה" - הביוגרפיה של אריק איינשטיין - ויווי היתה הדבר הכי טוב שקרה למוהר בשנים שלא התראינו. בקיץ האחרון שלו, ולאחר בדידות מתמשכת, התחתן איתה ועבר לביתה באזור.
אני חושב שמוהר חי בבית ההוא בפליאה מסוימת. משתומם מיכולתו להתנתק קצת מנהמת תל אביב. אבל בשלוש השנים שלא התראינו קרה גם דבר רע. מוהר התנה את הראיון בכך שלא נדבר עליו. הסברתי את מה שידע טוב ממני: שבעיר ממילא מדברים ושצריך באיזו דרך להתייחס ל"דבר ההוא".
מוהר התמקח בחיוך, עמד על שלו בעדינות נחושה. "לא רוצה לפתוח את העיתון ולקרוא על עצמי כעל אדם חולה". בסוף הסכמנו שעילת הראיון תהיה הביוגרפיה של אריק איינשטיין ול"עניין ההוא", על פי הצעתו, נקרא "תלאות בריאות". מוהר אהב את ההגדרה הזאת לא רק בגלל קמצוץ הפיוט שהיה בה, אלא גם בגלל ש"תלאות בריאות" נשמעות פחות ממחלה, אפשר לשלוט בהן, ניתן למהול אותן בטרדות השוטפות של היומיום.
נגענו ב"תלאות" תחילה, כדי להשיל מעלינו מטען פטאלי. שלא לציטוט אמר לי שהוא עובר טיפולים, אבל הרופאים אופטימיים. אחד אפילו העריך שהצליחו למגר 60 אחוז מהגידול. לציטוט הסכים לומר שהתלאות התגלו לפני כמה חודשים. "אבל כל מי שקורא את טוריי רואה שהם מופיעים כסדרם, ואני עושה גם עבודות נוספות".
שאלתי אם הפעילות שלו אינה מוגבלת. מוהר השיב שבכלל לא. הוא מטפל בעצמו כדי לצאת מהתלאות, אך לא מקדיש לכך יותר מדי זמן. "פשוט ממשיך בחיי". וחייו היו קודם כל הפועל תל אביב. סיפר שבעונה שעברה היה לו מנוי, אבל היה קשה. שכח שבלומפילד זה מקום של גברים מעשנים. "חבר'ה שנשארו בתקופת האבן", פער שוב את שיניו הצוחקות, "גם השנה יש לי מנוי. עוד לא הלכתי, אבל מקומי ביציע מובטח".
אשר לגורדון, הבריכה פתוחה פעם בשבוע, והולך כשהוא יכול. "אני שוחה גם בימים אלה", טרח להדגיש לי. "אז יש תקווה חזקה", ביקשתי לסיים גבוה. "כן", ענה לי, "לכן אני לא רוצה להגדיל את הדיבור בעניין. יאללה, נעבור את זה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שיר פרידה
|
|
|
 |
|
|
|
מכאן קיבל הראיון תפנית מלנכולית. מוהר התמסר לגיחות אסוציאטיביות לילדותו, לפריז אהובתנו. זה היה כמו סיכום, כמו תמונת מחזור של תחנות החיים. אני בטוח שמוהר הבין לאן אני חותר, אבל שמח לשתף פעולה. סיפר שגדל בבית שבו לשו את בצק הישראליות. אבא שלו, יחיאל, חיבר מיתוסים כמו "מול הר סיני", " הורה היאחזות", " הורה ממטרה", "12 טון ", " יא משלטי", " יא ירח", " רחל רחל". אבל זה היה אבא שלא עישן ?יי? אינטלקטואלי, שאהב לשחק כדורגל, שגזר על הבית הנאות אלמנטריות.
עלי מוהר סיפר עליהן בלשון פשוטה, באנדרסטייטמנט שובה לב. כי בזה היה, לדעתי, עיקר כוחו. ביכולתו להקטין דברים, בכישרונו לא להשיט את מילותיו במשבים פומפוזיים. ותחת אותו עץ רימון דיברנו הרבה על משבים. במיוחד של הים. סיפר לי שעד היום יש לו חולשה למסלול שעשה עם אבא, מסלול שהיה מביא אותו אל הים ומערבה, משם חיכה לו העולם. העולם עם הערים מספרי ילדותו: "המכשפה מפריז" של הוגו ו"בין שתי ערים" של דיקנס.
בראיון, שיתברר כראיון ערוב ימיו, דיבר גם על מות אביו. "לא יודע אם התאוששתי ממותו", אמר לי. הזעזוע שלאחר מות האב הוליד אצל הבן דבקות בקיים. שום ניסיון להרעיד את הרצפה שמתחת לרגליו. עשרות שנים כתב בעיתון "העיר" את "בשער" ו"מהנעשה בעירנו".
בעולם עיתונאי מגובב שבו מילים מושפרצות על המסך, היו טוריו של מוהר תשבץ פואטי. כל מילה הושתלה בגומה הנכונה, כל משפט נבט בשדה המחיה שלו. מוהר כתב כפועל שנכנס לפרדסו, כתלמיד ששוקד על שיעוריו. לא דיבר איתי על מוזה, לא על חברות במועדון
הלבבות הספרותיים. פשוט בא לעבודה. התלונן שאנשים סביבו חושבים שהוא יכול יותר, אך הוא לא בטוח בזה. יש מי שמחליטים לכתוב רומן, לעשות דוקטורט, "אבל אני אין לי תוכנית חומש לחיים", אמר בניתוח בהיר של מצבו. ובסך הכל, שלושה חודשים לפני שמת, נראה כאדם שמבסוט מחייו. שידר מן שלמות עם הדברים שהספיק לעשות. "מבחינה מנטלית אני בן 25", אמר לי, "עדיין צופה אל העתיד".
שאלתי : אם ייאלץ לעשות הרגע את מאזן חייו, האם יאמר שהוא מרוצה. מוהר אמר שאינו יודע אם לא תקנן בו תחושת החמצה, אבל ברור לו שדבריו השפיעו על אנשים. ששורה כמו "לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס" נתנה כוח לאנשים בשעה קשה. הוא בשעותיו הקשות, אמר לי, מתחזק מברסאנס. מהמונוטוניות המבטיחה שיקרה מה שיקרה, העולם נוע ינוע. "האיש החכם הזה, הטוב הזה, ז' ורז' היקר, נותן לי להרגיש שבזכותו העולם עומד". אחר כך החשיך ומוהר שר שיר געגועים של ז' ולייט גרקו לסן ז'רמן דה פרה. חזר ושר אותה שורה בלי שום רצון להפסיק.
"ועכשיו כשאת
בקצה פריז כמעט
וחשק בך עובר
לחזור לזמן אחר. . ."
אני לא יודע אם חשבתי שזה שיר פרידה, אבל האיש החולה שישב מולי שר אותו בדבקות. כאילו היה זה סוף דבר, בית הגמר של טרובאדור תל-אביבי.
כמה ימים אחרי שנפגשנו צלצל אלי. ביקש שאשמור על פרופורציות. חשש שגם המעט שדיבר על ה"תלאות" זה יותר מדי. לפני שהתפרסמה הכתבה טסתי לחו"ל בלי לדעת אם מוהר אהב אותה. מאוסטרליה בדקתי בבהילות את המשיבון, סרקתי את הדואר האלקטרוני. מוהר כבר לא צלצל, לא שלח מילה.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
