 |
/images/archive/gallery/501/539.jpg אלדד זיו
משה שי  |
|
|
|
|
| עם עליית ההצגה המבוססת על הספר "מקום אחר ועיר זרה", הבמאי אלדד זיו מדבר על תל אביביות ומסביר למה חשוב לדבר בשפת וינטאג' |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
איתי שטרן
21/4/2006 9:57 |
|
|
|
|
|
|
|
"אז מה אתה אומר", שואל אותי אלדד זיו, "איפה נשב". ביום שמש בחג לא היה ספסל ריק בשדירות רוטשילד, ונשאר לנו רק הדשא שבצידי הדרך. מתיישבים. אני מספר לו שאנחנו ממש שכנים, עניין שבהמשך עוד יהפוך לנושא לשיחה, חלק מראיון תל אביבי בתוך לוקיישן מושלם, שיחה על "מקום אחר ועיר זרה", ההצגה שביים לקאמרי על פי ספרה הראשון של מאיה ערד.
זיו הוא איש עסוק. לא ממש יודע מתי מסתיים פרויקט אחד והוא כבר טובע בעבודה על הבא אחריו. טועם מהכל ומואס בכל לא הרבה לאחר מכן. אימופלסיבי. איש תיאטרון אמיתי שהכי רוצה להיות מוזיקאי. מגיל 15 הוא מנגן על גיטרה כל מיני סולמות שלמד מהנדריקס. בבית הוא מחזיק את הרכשים המעודכנים יותר, דוגמת הארקטיק מונקיז וה-yeah yeah yeahs. אבל אנחנו התכנסנו כדי לדבר על תיאטרון.
הספר "מקום אחר ועיר זרה" מביא את סיפורה של חיילת בשם אורית הפוגשת בבסיס חיל חינוך את ג'ייק, חייל שעלה מקנדה. יחד הם עוברים דרך שמנסה להבהיר משהו על זהות ישראלית, אהבה והיחסים בין כאן ושם, תוך עיסוק בנושאים כמו גלותיות, יהדות, ישראליות, וריחוק מנטלי
העיבוד של הספר למחזמר לא דומה לשום דבר שראיתם כאן לאחרונה. אומנם מדובר בהצגה שנמצאת כרגע בשלבי הרצה ומוצגת באולם קטן של תיאטרון הקאמרי (תוכלו למצוא אותה שם לאורך חודש מאי), אך מדובר ללא ספק באחד מאירועי התרבות הכי מקוריים שעובדו עבור תיאטרון רפרטוארי.
כשאני
שואל אותו לגבי ההחלטה לעבד דווקא את הספר הזה לתיאטרון, הוא מסביר לי שהדרך למוצר המוגמר הייתה רחוקה מלהיות פשוטה: "בלי להיכנס לניואסים קראתי את הספר די קרוב ליום שבו הוא הוצא לאור. לא ממש קראתי. עיינתי בו. חשבתי שחריזה זה משהו שפס מן העולם ואז בערב פגשתי חבר, עלי מוהר, ששאל אותי אם קראתי את זה ואמרתי לו שעוד לא והוא אמר שכדאי לי לנסות ואז ראיתי שבעצם החרוז פועל שם באופן שונה ושהוא לא לוקח את המשמעות של המשפט למקום אחר וחשבתי איך זה שמאז שלונסקי ואלתרמן לא נכתבה ספרות בשפה שכזו. עכשיו,להבדיל מהם יש כאן גם עברית חדשה, למרות שלעיתים היא נשמעת ארכאית. למשל : לוגם וודקה זה ביטוי שבא במקום להגיד "שוט" ואם יש משהו שמרגש אותי ואני אומר את זה בלי ציניות, זה שיש מעט אנשים בעולם שמדברים שפה שהיא וינטאג'. השפה הזו הייתה פעם והמציאו אותה מזמן והיא הפכה להיות שפה שאני ואתה מדברים בה אחרי שרוב האנשים בעולם לא יודעים מה השפה המקורית שלהם. הנה באה בחורה צעירה ומעשירה את השפה. גם אני מעשיר כל הזמן את השפה בכל מיני סלנגים שאני ממציא , מדבר במלעיל כשצריך לדבר במילרע. אני זוכר כשחייתי בארצות הברית ושמעתי שירים של פרינס אמרתי איך לעצמי איך הוא ממשיך לפתח את השפה שתמיד נראתה לי כאילו כבר סיימה את ההתפתחות שלה מזמן אבל מסתבר שלא. מאיה נתנה לשפה עוד בעיטה קדימה וזה מעבר לסיפור עצמו שהרגשתי איתו הזדהות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| מתוך "מקום אחר ועיר זרה". צילום: משה שי
| /images/archive/gallery/501/541.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ספר קצת על תהליך העבודה.
"את הספר נתן לי עומרי (ניצן- המנהל האמנותי של הקאמרי- א.ש.) לקרוא אבל אף אחד לא חשב שיצא מזה מחזה, כי זה כתוב כסיפור בגוף שלישי ולדאלג אותו זו חתיכת עבודה מתמטית. אז בהתחלה עבדתי על זה לבד כמה חודשים ואחרי זה מאיה עזרה לי לקצר ואז הייתה העבודה עם אלון אולארצ'יק עם המוח המתמטי שלו. בלי רטאלין אי אפשר היה לעשות את זה. זה גם המון טקסט וצריך גם להתכוון לכל מילה. עבדנו עם השחקנים על הדרכה קולית לא מעט. לא בכדי, הצגה של שעה ורבע, קצרה יחסית, נעשתה בתהליך חזרות של חצי שנה. אני לא יכול לדבר על התוצאה עדיין אבל אני יכול לדבר על התהליך. בינתיים זו הצגה חמישית ואני שומע דברים טובים. התקשרה אתמול מישהי שהיא לא מפסיקה לחשוב על החוויה שהיא עברה ושלא יצא לה לחוות בהצגות אחרות. לאט לאט היא משחזרת טקסטים ומנגינות מההצגה שהן דווקא מאוד פשוטות. אני בחרתי לשים דגש על הפשטות כי זה סיפור אהבה קודם כל. עולה חדש שמגיע לארץ, בן 27 מתגייס לצבא, חושב שמבחוץ הכל נראה פה אחרת מול אחת שגדלה פה, בקיבוץ נולדה. ממש סמל לאליטות הישנות, מה שאני קורא להם, שגם אני מרגיש שהשתייכתי אליהם. גם אני נולדתי בקיבוץ ובשלב מסוים אתה רואה שהם כל כך בורחים. הרי גם הוא לא ממש התאהב בה אלא יותר רצה בחברתה בכדי שהיא ,תלמד אותו את הארץ, סוג מסוים של ניצול. דרך האהבה שלהם אתה שואל את עצמך, מה הזהות שלך".
אז איפה הזהות שלך ממוקמת בתוך כל הסמטוחה המחורזת הזו?
נגיד, אם אתה תל אביבי אז אתה שואל את עצמך מה אתה בעצם ומצד אחד אתה עונה אוטומטית כן, אני תל אביבי כי אני כמעט ולא יוצא מהשכונה שלי. אז את שאר האינפורמציה אני מקבל מהטלוויזיה שגם היא נוצרת בתל אביב אז אולי זו בכלל זהות ישראלית כי הרי גם את הראיון הזה אנחנו עושים כאן, בשכונה. הסיפור של הזהות היהודית מול הישראלית מגיע בשלב הזה שהיא אומרת : "מותר הדגל מטלית" והוא דווקא מקבל את הקונספציה של פרופסור עץ שאומר שספר התנ"ך הוא היסוד. אם כל הכבוד לתרבות ולספרות שלנו, הרי הכל התחיל שם. אני אומר ככה: הכותבת אינה דנה את גיבוריה ומשאירה את השיפוד המוסרי לקהל. בסוף כשהם נפגשים אחרי שבע שנים והוא לא ממש בטוח שהוא עשה את הצעד הנכון כשעלה לארץ למדינת היהודים והיא חיה בשלווה בקנדה, מהמקום שהוא בא, זו קומפוזיציה נהדרת שמייצרת מראה על איך שאנחנו נראים. לפעמים אני חושב שכשאתה כותב הצגות, כמו שעשיתי עם יונתן גפן ב'קפריסין' שעסק בשנות השבעים בארץ או 'נומה עמק' שעסק בהתיישבות העובדת" אז אתה לא יודע איך אתה יכול לחבר את הסיפור האישי הקטן של אהבה עם הסיפור הלאומי הגדול ובמקום אחר ועיר זרה יש איזון מבחינת הסיפור".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מאיה ערד, מחברת הספר
| /images/archive/gallery/155/394.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
את רואה דמיון לאלתרמן ולשירתו התל אביבית?
"כן. המקור הוא 'יבגני אונייגין' של פושקין. ארבע עשרה שורות במקצב מסוים ואיתו היא שיחקה. אבל במקום לספר סיפור אחר ממקום אחר היא כתבה סיפור ישראלי שבאמת המרכז שלו נמצא בתל אביב. כמובן שיש לנו גיחות גם לפריפריה. לקיבוץ, לטיול בגליל, בירושלים שהיא רצתה לקחת אותו. כל מיני מקומות. סיפור ישראלי. זה מחזמר שבעצם כמותו לא נכתבו קרוב לשנות השבעים. ,שלמה המלך ושלמי הסנדלר, זה קאבר, 'המפיקים' זה קאבר ועוד מתורגם - אנחנו מקוריים. המוזיקה נכתבה במיוחד עכשיו להצגה הזאת ועוד על ידי אלון שמבחינתי דווקא זה שהוא היה עולה חדש הופך אותו למוזיקאי עוד יותר ישראלי. אני חושב שדווקא המבט החיצוני עוזר לו להסתכל יותר טוב על המקום הזה. במחשבה אתה תמיד מזדהה עם אורית שבחרה לגור שם. הוא די נקניק הג'יי הזה. אנחנו מקבלים אותם נורא נורא יפה והם הולכים להיות ביבי נתניוהיים חדשים. זאת ההרגשה שלי אם להיות בוטה. אבל בסוף יש לי המון חמלה עליו. זה נורא עצוב. כל הזמן חשבנו איך אנחנו נוציא את הדרמה מהסיפור ובסופו של דבר התברר שהדרמה הגיעה די בצורה טבעית גם בגלל המוזיקה שנכתבה. אנשים יוצאים עם דמעות בעיניים וזה לא קל להוציא אנשים מהצגות מהסוג הזה שמדבר על ישראליות בצורה כזו".
אולי זו הצגה לתל אביבים שמחפשים איזו זהות שורשית?
"אנחנו תל אביבים, יש לנו זהות תל אביבית וכל מי שעסק בהצגה הזו גר כאן. חוץ מהסופרת שהיא לוס אנג'לסית אבל גם אלון וגם אני חיינו שמונה שנים בניו יורק של שנות השמונים והרגשנו כמוה. לא כמו מאיה אלא כמו אורית שחיה בוונקובר".
יש היום מחזות זמר נורא גדולים ואתה עשית משהו קברטי. זה מכוון?
"למרות שהוא קברטי זה עדיין מחזמר. החלום שלי היה לעשות מוזיקה. הנגיעה ראשונה שלי בעולם האמנות עוד לפני שלמדתי ציור הייתה כשאולארצ'יק ואני הקמנו להקה כשהיינו בני 16 בבת ים. גמרתי כרגע ולכתוב תסריט לסרט שנקרא "טיציאן ברמלה" על להקת רוק משנות השישים שחוזרים לנגן עכשיו ואיכשהו מסתבכים בלקיחת התמונה וכל הסרט שזור בשירים שאני אוהב ושגדלתי עליהם, כל מיני לד זפילינים וג'ימי הנדריקסים למיניהם. נורא טבעי לי לעבוד עם מוזיקאים וגם כשעבדתי עם חנוך לוין על 'רווקים ורווקות' אז לא לקחתי מוזיקאי מבחוץ אלא לקחתי את סנדרסון. עשיתי למעשה את מה שהיום עושים בתיאטראות. מה שעושים היום לצביקה פיק אני עשיתי לפני 15 שנה אבל להקדים תקופה זה כמו לאחר אותה. זה לא נזקף לזכותי. זה כאילו נפלתי לשלולית לפני שירד גשם אבל יכול להיות שזה קורה שוב.
"מוזיקה זה החיים שלי ויש לי בסלון מלא כלים שאני לא יודע לנגן עליהם. זה התסכול. בשלב מסוים שמעתי על מחזות זמר קטנים בברודווי וזה נורא עשה לי חשק ואז חשבתי שלמה בעצם צריך את כל הרקדנים והרקדניות האלו. בין כה וכה אין לנו מספיק רקדנים עם רגליים ארוכות בארץ. אני חושב שהפטנט הזה של לעשות את זה עם ארבעה שחקנים זמרים וארבעה נגנים שיכולים להיות הרית'ם סקשן, עובד פשוט מעולה. ההצגה הזו, גם אם היה לי בשבילה עוד כסף, לא הייתי משנה בה כלום. אגב, בעיבוד התחלתי עם יותר שחקנים ואז הבנתי שאין צורך. למרות שמבחינה מוזיקלית, אם זה היה מועלה בברודויי אז התזמורת הייתה הרבה יותר גדולה. את הסינתיסייזר היה עושה צ'לו אמיתי ובסון וקרן יער. זה יכול היה לראות נורא יפה עם תזמורת נורא נורא גדולה וארבעה שחקנים. אני הולך לעשות משהו כזה עם טקסט שלי. נורא בא לי לכתוב את זה אחרי הסרט אבל כרגע אנחנו רק בהצגות הרצה ואנחנו מקווים שעוד נגדל איתה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| עוד מתוך ההצגה. צילום: משה שי
| /images/archive/gallery/501/540.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבחירה במירה עואד לתפקיד חיילת היתה מכוונת?
"זו שאלה שחוזרת ונשאלת , אז תראה, קרו לי איתה מספר דברים נורא מוזרים. לכאורה היא בחורה שגדלה בכפר ערבי נוצרי. אחד, בשבועיים הראשונים בכלל לא ידעתי על המוצא שלה. שתיים, היא השחקנית שהכי התאימה לי. שלוש, היא דומה דמיון מפתיע לרישום של העטיפה של הספר והיא מוכשרת ורק אחרי שבועיים מישהו סיפר לי שהיא נוצריה, כלומר לא התעסקתי בזה. זהו. עכשיו אני יכול להגיד לך שיכול להיות שהיא מבינה את סיפור הזהות לא פחות טוב ממה שאנחנו מבינים אבל את זה צריך לשאול אותה. יש לה איזו בעיה עם הזהות שלה, כלומר שאלות גדולות וככל שאנחנו מכירים יותר אני מבין את זה. בסופו של דבר היא ישראלית כמונו. אלון ממוצא פולני, רמי ממוצא רומני, אני נולדתי בארץ ולכל אחד יש את התיק שלו שאיתו אנחנו צריכים להתמודד. גם עניין המדים היו לה נורא פשוטים. זה נראה עליה נורא טבעי. היא יצאה החוצה ורצתה לראות אם היא תקבל בשווארמה הנחה של חיילים. היא ישראלית לא פחות מכל אחד אחר בקאסט הזה. אפילו יותר מזה. הייתי מת לעשות מזה סיפורים אבל ההחלטה הייתה מקצועית גרידא. כשאנחנו עושים שייקספיר אנחנו לא מחפשים רק שחקנית אנגלית".
אתה ואלון מכירים כבר המון שנים. איך היה לעבוד איתו שוב?
"אנחנו כבר עשינו בעבר דברים יחד וגם לא ביחד. אנחנו חברים וחברי משפחה. חברה', מה שנקרא וזה אך טבעי. דווקא הבחירה הייתה מוזרה. כשעבדתי על חנוך לוין חשבתי שדני סנדרסון וחנוך לוין זה הומור דומה, כמו מין וודי אלן שכזה. אני תמיד שמח להגיד שיש לי אוריינטציה מוזיקלית טובה יחסית לאנשי תיאטרון אחרים וכמובן שלא טעיתי בתחושה. אמרתי לאלון שמקסימום בוא נתחיל ואם נראה שזה לא ילך אז נעבור הלאה ואז זה התחיל והוא היה מתקשר אלי בייאוש גדול ושאלתי אותו מה אתה יותר: יאוש או תקווה אז הוא היה אומר תקווה והייתי אומר לו תמשיך וככה עבדנו. כשנגמרה ההלחנה, שבועיים לפני העלייה הוא פשוט קיבל הקלה ואני הצלחתי בדרכי המניפולטיבית ומלאת האהבה להביא אותו לכדי כך שהוא ילחין לי את כל המחזה. מה שכן, ביקשתי ממנו למחזר דברים כדי שלקהל לא יהיה קשה באוזן".
איך הייתה לך העבודה עם השחקנים הצעירים?
"רק עם רמי היה לי ניסיון מוקדם ב'רווקים ורווקות' ואני מודה שלא היה לי קל. לא יודע מה הסיבה. קודם כל לא תמיד אני יכול להסביר את מה שאני מאמין בו מבחינת במה. לס איז מור. לא צריך כל מיני אביזרים בכדי להמחיש את הדברים. כשהייתי בתחילת דרכי הייתי לוקח כל מיני סדנאות ומראה להם כל מיני קטעי וידאו והיום יש לי פחות סבלנות וזה ניכר גם בשיטת העבודה, שלא תמיד היה קל. אני מקווה שהקהל יעודד אותם והם יאמינו שהם עושים את הדבר הנכון".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
