 |
/images/archive/gallery/461/198.jpg לוסי דובינציק
צילום: רון קדמי, סגנון  |
|
|
|
|
| לוסי דובינצ'יק מתנערת מדמות הלוליטה השברירית שדבקה בה. עם קמפיין חדש וחמש הצגות במקביל, היא מגלה שהיא דווקא מאוד אסרטיבית ונשבעת שהיא לא אינטלקטואלית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
איתי יעקב, סגנון
8/2/2006 16:05 |
|
|
|
|
|
|
|
רק בסוף השנה הראשונה ללימודיה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב הבינה לוסי דובינצ'יק שנמאס לה להיות קלרה הקדושה, אותה דמות ששיחקה לפני כעשור בסרטם של ארי פולמן ואורי סיון, הנושא את אותו השם.
מבעד לעור החלבי, השיער האדמוני ועיני האש הירוקות שמיתגו אותה בתחילת דרכה כלוליטה מקומית, הסתתרו תחושת סירוס תמידית, חוסר ביטחון, חשש מאנשים ופנטזיות על בחורים שיבואו להציל אותה, בעיקר מעצמה.
"הרגשתי לא אהובה ולא שלמה עם עצמי", היא משחזרת היום, בגיל 23, את ימי גיל ההתבגרות ההם. "הייתי מכונסת בעצמי. תמיד הרגשתי שאם פתאום אתחיל להיות מי שאני, זה ייראה מאולץ. אז שתקתי, חייתי כאילו בתוך קונכייה. בכלל, מאוד פחדתי מאנשים,
ממש לא הבנתי את העולם. חשבתי שכולם מאושרים ומסתדרים אחד עם השני, ורק אני מוזרה".
חומות החושך שבנתה סביבה הסתירו גם את הפחד שלה מהחמצה, מה שגורם לה להסתובב עד היום עם רעב מטורף בעיניים ולבלוע את העולם. הפחד הזה הוביל אותה, למשל, לנסוע לבדה בגיל 15 לסדנת מחזות זמר בלונדון עם 800 שקל בכיס. "הייתי בנאדם תקוע", היא קובעת. "רציתי שאנשים יבינו מה עובר עליי, אבל הרוב לא שמו לב. רק בניסן נתיב, בסוף שנה א', הבנתי שאני חיה גרוע. תמיד חשבו שאני נורא בוגרת ובטוחה בעצמי, אבל זה ממש לא היה ככה. אני זוכרת שכש'קלרה הקדושה' יצא, הוזמנתי לראיון בערוץ 1 עם אלונה קמחי ופשוט שקשקתי מפחד. הייתי באימה נוראית".
ממה?
"פחדתי לצאת טיפשה. לא בקטע של לענות תשובות טיפשיות, פחדתי שאני באופן כללי בנאדם טיפש. בלימודים בניסן נתיב היתה לנו פסיכולוגית קלינית, והדברים הקריטיים שעלו בשיחות שלי איתה היו חוסר הביטחון ורגשות האשם שלי. תמיד הרגשתי לא ראויה, כאילו אני מקבלת קרדיט שלא מגיע לי. אולי זה בגלל שדברים תמיד הלכו לי מאוד בקלות, ולא הייתי צריכה להתאמץ בשביל שום דבר בחיים. מגיל מאוד צעיר יצרתי אצל אנשים רושם ראשוני טוב בהרבה ממה שהייתי באמת. חשבו שאני מאוד אינטלקטואלית, ציירו אותי בראיונות כאחת שקוראת צ'כוב מגיל 13, ובעצם לא קראתי כלום ולא ידעתי כלום, אבל הרגשתי צורך לשרת את הדימוי האינטלקטואלי הזה. כי מה אני אגיד, שאני בעצם אהבלה? מה תגיד לבנאדם שחושב שאתה מאוד בוגר, חכם ואינטלקטואל? אבל אני לחלוטין לא הייתי כזאת, נקודה".
את מנסה לשכנע אותי שבעצם את לא חכמה?
"החוכמה שלי לא הגיעה מקריאה ומהשכלה אלא מהחיים. יש לי חוכמת חיים, אני מבינה באנשים ובסיטואציות, אבל בכל השאר - אני אחד האנשים הכי בורים שאני מכירה. אני לא מבינה בספרות או במוזיקה, תמיד כשדיברו לידי על מוזיקה, לא היה לי אומץ להודות שאני לא מכירה. גם העניין שלי בספרות החל רק לפני שנתיים. בנוסף, תמיד נראיתי כאילו ילדה עם בייבי פייס, אחת שצריכה הגנה, אבל האופי שלי הפוך מזה: אני מאוד גברית ואסרטיבית. רק כשעשיתי קרחת, השתחררתי מהמראה שכלא אותי וניפצתי את התדמית".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| צילום: רון קדמי
| /images/archive/gallery/461/200.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
שש שנים עברו מאז גילחה דובינצ'יק את הקרקפת. בראיונות קודמים היא מספרת ש"השיער האדום הארוך היה תמיד סימן ההיכר שלי", ומציינת את אקט התספורת כ"סוף עידן התמימות שנתן לאישיות האמיתית שלי לפרוץ החוצה". לאחרונה, כמה מפתיע, הוזמנה להוביל את קמפיין הפרסום של שוקי זיקרי - בזכות אותו שיער אדום ארוך, שאותו היא אוספת כעת לקוקו זעיר. "לוסי נמצאת עכשיו בתקופה הכי טובה שלה", מתפייט זיקרי. "היא בוגרת יותר ומביעה דברים מעבר לדוגמנות. יש לה הבעה מאוד חזקה, וכשחקנית היא גם מעבירה דומיננטיות ואופי".
לוסי, מה פתאום קמפיין שיער?
"אני מכירה את שוקי מאז שהתחלתי לדגמן בגיל עשר, ומאז אני שומרת לו אמונים. מלבד זאת, אני מתה על תמונות סטילס, ממש מטורפת על זה. אפילו יותר ממשחק. בשנייה אחת אתה יכול לעשות מלא דמויות, בניגוד למשחק, ששוחק אותך מאוד. זה כמו שיר לעומת ספר, אבל נראה שבאופי שלי אני לא מתחברת לזה יותר מדי. עובדה שאני מקבלת הרבה הצעות לקמפיינים ולרובם אני מסרבת".
חוץ מקמפיין עבור ספר צמרת, ניתן למצוא ברזומה של דובינצ'יק הפקות מכובדות כמו "המכון" ו"החברים של יאנה", לצד טלנובלות כמו "החצר" ו"מיכאלה". אז מה תהיה בגיל 40? יונה אליאן או גילת אנקורי?
"מאז קלרה יש לי תדמית של שחקנית קולנוע איכותית", מנסה דובינצ'יק לעשות סדר בבלגן. "אני מניחה שאם לפני 'מיכאלה' לא הייתי עושה כלום, אנשים היו מקטלגים אותי כשחקנית טלנובלות. קלרה היתה מבחינתי סוג של פרוטקציה שזכיתי בה, עוד לפני שבכלל ידעתי אם אני רוצה להיות שחקנית".
היא עלתה לארץ ממוסקבה בגיל שבע. שלושה חודשי התאקלמות הספיקו לה כדי להיפטר לחלוטין מהמבטא הרוסי, מה שיעזור לה בהמשך להשתלב בעולם המשחק כאחת הצבריות. את בית הוריה, מהנדסים בהשכלתם, עזבה בגיל 17. כיום אמה שרטטת מפות ואביה עובד כשליח. אחיה הגדול בן 28, ושני אחיה הקטנים בני שמונה וארבע וחצי.
לאחרונה, היא מספרת, עזרה להוריה לרכוש דירה. "אבא שלי בחר לעבוד כשליח כי הוא אוהב אנשים", היא מסבירה. "היתה לו עבודה טובה במחשבים, אבל קריירה זה לא חלק חשוב בחיים של ההורים שלי. הם מעדיפים לטייל ברחבי הארץ ולטפס על הרים, לאכול פירות יבשים".
לאחר סיום התיכון במגמת התיאטרון ב"תלמה ילין" פנתה ללימודי משחק בסטודיו של "ניסן נתיב". באותה תקופה בחרה להיעלם מהעשייה הציבורית, אבל בשלוש השנים האחרונות קשה לפספס אותה. בימים אלה היא משחקת בחמש הצגות במקביל, ביניהן "המדריך לחיים הטובים" בהבימה ו"כל נדרי" באנסמבל תיאטרון הרצליה, ובעתיד נפגוש אותה גם בקולנוע, בסרטים "מלח הארץ" של אורי ברבש ו"גיבורים קטנים" של איתי לב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| עם שוקי זיקרי. צילום: עודד קרני
| /images/archive/gallery/457/196.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מפתיע, אבל תיאטרון "גשר", חלום מתוק עבור כל שחקן מקומי, ממש לא עושה לה את זה. "פה ושם חשבתי להצטרף", היא מסבירה. "אבל זה תיאטרון מאוד תובעני, ואני, קשה לי עם מחויבות גדולה כל כך. שנית, אני מאוד אוהבת לחיות טוב ולא הייתי יכולה להסתפק במשכורות שהם משלמים. מעולם לא פניתי אליהם כשחקנית, אבל בתור צופה אני רואה כל הצגה שלהם, לפעמים יותר מפעם אחת".
מה את מעדיפה: תיאטרון או טלוויזיה?
"בתיאטרון, בשונה מאשר בטלוויזיה או בקולנוע, יש לך תמיד הזדמנות נוספת. אתה יכול להתרגל לתפקיד, למצוא בו פרצות וטריקים שישפרו את העבודה שלך אם אתה לא טוב. זה כמו לקבל עוד טייק. לאורי ברבש יש המון כבוד לשחקנים, אבל באופן כללי בארץ מתייחסים לשחקנים בזלזול. הם החלק הכי פחות חשוב בהפקה. התאורה לא טובה? יעשו עוד טייק; האגרטל היה מונח בזווית לא נכונה? עוד טייק; השחקן פספס בסצינה? לא משנה".
ובטלנובלות, אני מניח, זה עוד הרבה יותר גרוע.
"ההבדל בין טלנובלה לדברים אחרים בטלוויזיה הוא לא כזה תהומי - הכל תלוי בבמאי. הבעיה היא שהמון במאים לא מספיק יודעים לעבוד עם שחקנים, ולכן מעדיפים לעבוד מול טייפ קאסטינג מסוים. אוהבים כאן ללכת על בטוח".
דווקא על טייפ קאסטינג נראה שאין לך מה להתלונן - ברזומה שלך יש מגוון דמויות די מרשים.
"זה נכון חלקית, כי דמות הלוליטה שדבקה בי פשוט התרחבה לחמישה ז'אנרים: המופרעת, הדוסית, המוזרה, הפתיינית והרוסייה".
האחרונה כמעט לא באה לידי ביטוי בקריירה שלך. בניגוד לאניה בוקשטיין, למשל, את מעולם לא תויגת כ"רוסייה".
"במקרה של אניה אני חושבת שהפריצה הגדולה שלה היתה בסרט 'שושלת שוורץ', שם היא דווקא שיחקה עם מבטא. גם קלרה היתה רוסייה, אבל אף אחד לא זוכר את זה משום מה. היו לי שם שתי סצנות ברוסית".
רוסייה או לא, בברנז'ה התל אביבית שמור לדובינצ'יק מקום של כבוד כאחת הנערות היפות בעיר. הפסבדו תמימות שהיא משדרת בעיניים כחולות וחולמניות והלוק הקלאסי, הפכו אותה ליקירת הברים המקומיים. לדבריה, גברים מבוגרים שבעבר היו עטים עליה כמו עטלפים בלילה, כבר אינם זורקים לעברה הערות. רכילאי מקומונים יידעו לספר לכם אחרת. כך או כך, בארץ דובינצ'יק ממעטת לצאת מהבית ומעדיפה מועדוני גייז גדולים באירופה ואם אפשר, "אז גם להשתולל על הפודיום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| צילום: עודד קרני
| /images/archive/gallery/442/558.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שאלת הזהות שליוותה אותה כל חייה, כבר לא מטרידה אותה. "אולי זאת ההתברגנות", היא צוחקת. "תמיד היה לי טוב בכל מקום שבו הייתי, אבל בחודשים האחרונים אני מרגישה שיש לי בית, שגם כשאני נודדת לי בעולם, תמיד יש לי לאן לחזור". הנינוחות הזו מלווה אותה גם בתחום האהבה. "פעם הייתי הולכת עד הסוף", היא מפרשנת. "ובוא נגיד שזה התמתן מאוד, אבל לא נעלם. היום אני לא אעמוד בגשם במשך שעות, כי אולי הבחור שאני מאוהבת בו יעבור עם הרכב, או אסתובב כל היום ליד הבית שלו שמא אתקל בו. היום אני כבר לא אטרף. אם הוא לא מעוניין, אז לא. אני כבר לא רואה טעם בלרדוף אחרי מישהו שנה".
ופעם כן?
"היתה לי פנטזיה מאוד גדולה על מישהו, שקיבלה ממדים של אהבת חיים. רדפתי אחריו במשך שלוש שנים, הייתי שולחת לו מאות אס.אם.אסים בסגנון 'אני אוהבת אותך', 'אתה אהבת חיי', 'אתה תתחרט על זה'".
ממש אישה בהפרעה.
"האמת היא שאני לא מרגישה אישה, פשוט בנאדם. הנשיות שלי לא מתבטאת מול גברים. אני תמיד אומרת שהנשיות שלי היא הכי לא נשית בעולם. אין לי אופי נשי בשום צורה, אין לי תסביכים של נשים".
כמו?
"מלא חברות שלי מתנהגות אחרת מול גברים, עושות חיינדלך. אני לא מבינה בשביל מה צריך את זה, או שמעניין לי לדבר עם בחור או שלא. אני גם תמיד אומרת לבחור הכל, בכנות ישירה כזאת שפועלת לרעתי. ואף פעם לא חיכיתי שיחזרו אחריי, תמיד אני זאת שחיזרתי".
בר המזל שזוכה לחיזוריה הוא השחקן הצעיר בני אלדר, בן זוגה בארבע השנים האחרונות, שאותו הכירה בניסן נתיב. הוא למד שנה מעליה, והיא התאהבה בו בהצגה בה שיחק. חבר משותף הכיר בין השניים ובאותו ערב הכריזה דובינצ'יק כי מצאה את אהבת חייה. במקביל, שיחקו יחד בטלנובלה "החצר" ובתיאטרון המחול "התיבה", במרכז "סוזן דלל". אלא שהמציאות, מתברר, מעניקה להם טקסטים קצת פחות רומנטיים, ויחסיהם הסוערים ידעו עליות ומורדות, עם חמישה פסקי זמן במהלכם. "נכון, נפרדנו לא מזמן לחודשיים", מאשרת דובינצ'יק. "אבל זאת היתה ההפסקה האמיתית הראשונה בינינו, הפעם היחידה שבאמת לא דיברנו. למרות שכשאני נפרדת מבחור, אני תמיד נשארת חברה טובה שלו".
למה לך?
"נראה שהיחסים שלי עם גברים חשובים לי יותר מהרומנטיות. אני יודעת שזה לא דבר רגיל, אבל זה פשוט קורה. אני לא מוצאת סיבה למה לא לשמור איתם על קשר. אני תמיד אומרת שאם אני לא יכולה לתת להם אהבה רומנטית, אז אני יכולה לתת להם אהבה אחרת. האהבה שלי אליהם פשוט גדולה מכדי לוותר עליה".
|
|
|
|
|
|
|  | | צילום: יחצ
| /images/archive/gallery/368/332.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
