 |
/images/archive/gallery/436/236.jpg ''הבוגר'' בתיאטרון חיפה
יחצ  |
|
|
|
|
| המחזה הנכון בעיתוי הלא נכון, שחקן נפלא בליהוק כושל, במאי מנוסה שמביים כטירון: אינספור גורמים עשויים להפוך הצגה לפלופ מביך. טל פרי יצא לבדוק את הכישלונות הגדולים של התיאטרון בשנים האחרונות |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
טל פרי
6/1/2006 9:50 |
|
|
|
|
|
|
|
מדובר בסיוט של כל מנהל תיאטרון. המחזה נבחר, תקציבים אושרו, הבמאי והשחקנים לוהקו, החזרות הסתיימו והמוצר המוגמר עולה לבמה. ואז, ברגע האמת, הקהל מצביע ברגליים והפרויקט כולו קורס. בלית ברירה נעלמת ההפקה בתהומות הנשייה ומותירה תחושה כבדה של החמצה במקרה הטוב, וסבב השמצות הדדיות וטאלנטים שעוזבים בטריקת דלת במקרה הרע.
כשזה קורה בתיאטרון רפרטוארי שעצם קיומו עומד על כרעי תרנגולת, כמו תיאטרון חיפה, הסיטואציה מסתבכת עוד יותר. רק באחרונה הורד מבמות התיאטרון אחרי 16 הצגות בלבד המחזה "הדוכסית מאמלפי" מאת ג'ון וובסטר. כישלון קופתי שני ברציפות של המנהל האמנותי הנכנס דורון תבורי, אחרי "הצמא והרעב" של יוז'ין יונסקו (שירד אחרי פחות מ-30 הצגות), שמצטרף לשרשרת פלופים שהוריש המנהל האמנותי היוצא, סיני פתר, בהם המחזמר "רמבטיקו" מאת קוסטאס פריס ותסיה פאנאיוטו (2002), דרמת השואה "יעקב השקרן" מאת נוריאל טוביאס (2004) ו"הבוגר" מאת טרי ג'ונסון (2004).
ייאמר לזכותו של תבורי שהוא הצהיר במפורש על כוונתו להחיות את תיאטרון חיפה הגווע באמצעות הפיכתו למעוז איכות אליטיסטי. צעד אמיץ שהופך לכרוניקה של מוות ידוע מראש. תבורי עדיין נהנה מתמיכת רוב שחקני תיאטרון חיפה, שבעקבות ירידת "הדוכסית מאמלפי" מהבמות אף חתמו על עצומת תמיכה בדרכו האמנותית ושלחו אותה לראש עיריית חיפה, יונה יהב, שמתלבט בימים אלה בסוגיית עתידו של התיאטרון הגוסס.
"אני מאמין שמי שרוצה להמשיך לצוף לא צריך לעשות
תנועות של טובע", אומר תבורי כשהוא נשאל אם לא היה עדיף מראש ליישר קו עם מנכ"ל תיאטרון חיפה, ישראל בן-שלום, שמאמין במוצהר בקו אמנותי קליל ומסחרי שיקרוץ למכנה המשותף הנמוך ביותר. "להביא עכשיו לתיאטרון חיפה מחזות בידור קלילים זה לעשות תנועות של טובע. אני מאמין שהדרך היחידה להחיות את התיאטרון היא להחדיר בהדרגה לתודעת הקהל שמי שיגיע להצגות שלנו יזכה לחוויה שכמותה לא מקבלים בתיאטראות אחרים. בכוונתי להמשיך בקו זה עד כמה שיתאפשר לי, כמובן תוך הקשבה לרחשי לב הקהל".
שאלת מיליון הדולר (תרתי-משמע) היא איך מקשיבים לרחשי לב של קהל שמסרב להגיע לאולם. במילים אחרות: איך יכול מנהל אמנותי של תיאטרון רפרטוארי לצלוח בשלום את מסלול המכשולים שבסיומו הופכת הצגה ללהיט. עיון ברשימת הכישלונות הבולטים על במות התיאטרון בארץ בשנים האחרונות מגלה שאיש לא מחוסן: גדולי הבמאים, טובי השחקנים, בכירי המנכ"לים והמנהלים האמנותיים. כולם נאלצו בשלב זה או אחר לבלוע את הגלולה המרה של פלופ בימתי תוצרת בית.
"אין תיאטרון רפרטוארי שלא מתמודד מדי פעם עם כישלון", אומר סיני פתר, המנהל האמנותי והמנכ"ל לשעבר של תיאטרון חיפה, "אבל כשזה קורה בתיאטרון שמתמודד בקביעות עם גירעון תקציבי גדול, מה שנתפס במקומות אחרים כחוויה לא נעימה שעוברים אותה וממשיכים הלאה, הופך לאסון טבע. אני מודה שאחד השיקולים העיקריים שהובילו להחלטתי לפרוש מהתפקיד היתה העובדה שלא נותרה לי מה שמכונה במקצוע 'זכות הכישלון'".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| "אחורי הקלעים" בתיאטרון הקאמרי. צילום: יחצ
| /images/archive/gallery/436/211.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אין תיאטרון בלי כישלון
|
|
|
 |
|
|
|
"יעקב השקרן" סומן כפרויקט בעייתי הרבה לפני שעלה לבמה.
"נוריאל טוביאס אכן שכתב את הטקסט כמה פעמים, ולתפקיד יעקב ניהלנו מגעים עם שלושה שחקנים (ישראל (פולי) פוליאקוב, טוביה צפיר וגדי יגיל - ט.פ) לפני שבחרנו באלברט אילוז. אני האמנתי ביכולתו של נוריאל טוביאס לעבד לבמה את הספר של יוריק בקר, ואני עדיין חושב שתיאטרון בישראל צריך להתמודד עם נושא השואה. אבל ב'יעקב השקרן' התברר שכשמדובר במחזה בזמן אמת, כלומר מתרחש בגטו בתקופת מלחמת העולם השנייה ומציג את זוועות המלחמה בצורה אירונית, הקהל עדיין לא בשל לזה".
ו"הבוגר"?
"על מה שקרה ל'הבוגר' אני לוקח את מלוא האחריות, כי הייתי גם הבמאי. על פניו זה היה מחזה הרבה יותר מסחרי מ'יעקב השקרן' ומה לעשות, הוא לא הצליח. המחזה לא היה מעניין מספיק. זו דוגמה קלאסית לכישלון מהסוג שדיברתי עליו, שבתיאטרון אחר היה נשכח במהרה אבל במציאות שבה תפקד תיאטרון חיפה נתפס כטרגדיה".
"אם היתה נוסחה להצלחה אף תיאטרון לא היה מעלה מחזה כושל", אומר נתן דטנר, המנכ"ל והמנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. "בדבר אחד אני בטוח: האחריות לכישלון היא של המנהל האמנותי. הוא זה שבוחר את המחזה ואת הבמאי, מאשר את הליהוק ופוקח עין תוך כדי חזרות על התפתחות ההצגה. איך בכל זאת מפספסים? רשימת הסיבות האפשריות ארוכה כל כך שבלתי אפשרי לכסות את כולה. יכול להיות לך מחזה מדהים ומה שמפיל את ההפקה זה עיתוי העלייה לבמה. יכול להיות עיתוי מעולה, אבל הליהוק לא מספיק טוב. בהרבה מקרים זה נשאר מסתורין אחד גדול. את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', בגרסה המקורית שעלתה בשנות ה-60 רצו להוריד אחרי ההצגה הראשונה. השחקנים התחננו לעוד הזדמנות והשאר כמו שאומרים היסטוריה. המחזה 'ריקוד בשישה שיעורים', שאני מופיע בו בבית ליסין לצד מרים זהר, היה שלאגר ענק בלוס אנג'לס. בברודוויי הורידו אותו מהבמות אחרי שבועיים. בארץ הוא הצלחה מטורפת. איך תסביר את זה? הבעיה האמיתית היא שבעיצומו של תהליך החזרות כל מי שמעורב מרגיש כל כך קרוב לעשייה שלפעמים האובייקטיביות מתפוגגת. לקהל, לעומת זאת, אין את הבעיה הזאת. אנשים נכנסים לאולם נטולי כל סנטימנטים ואם הם לא נהנים אכלת אותה".
"יום שבו אתה מחליט להוריד מהבמה הפקה כושלת הוא יום שחור בחייך המקצועיים", אומר עמרי ניצן, המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי. "שורה ארוכה של גורמים נלקחים בחשבון כשהצגה חדשה יוצאת לדרך. החלל שבו היא מועלית, איכות הטקסט, האקטואליות של נושא ההצגה, התרגום, הבמאי, הליהוק וניווט כל הגורמים יחד בדרך למוצר המוגמר. כמנהל אמנותי אני מקפיד להגיע לחדר החזרות חודש לפני העלייה לבמה, ברגע שמתחילים להבחין לאן הבמאי מוביל את הפרויקט. אני מעיר, מכוון ומציע שיפורים כמיטב יכולתי, אבל אני חייב גם לתת גיבוי לבמאי שבכישרונו החלטתי להאמין. זה כולל לתת לו את זכות הכישלון. בפועל, עד עליית המסך בפעם הראשונה אין לדעת איך הקהל יגיב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ציפי פינס. צילום: אלי דסה
| /images/archive/gallery/321/671.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
אין יום עצוב מזה
|
|
|
|
|
|
|
ואם התחושה אחרי הצגה ראשונה היא שמדובר בפלופ, מה ניתן לעשות?
"זה כמו בבית חולים. אפשר לנסות לנתח, אבל לפעמים מבינים שנותר רק לקבוע את מות הפציינט. וכן, מדובר בסיוט".
עם הכישלונות הבולטים של התיאטרון הקאמרי בשנים האחרונות נמנים הקומדיות "כובע הקש האיטלקי" מאת אוג'ין לאביש (2003) ו"אחורי הקלעים" מאת מייקל פריין (2004), הדרמה הקומית השחורה "הדודה ואני" מאת מוריס פאניץ' (2004) והקלאסיקה "אמא קוראז'" מאת ברטולד ברכט (2002) שניצן היה חתום עליה גם כבמאי. "אמא קוראז'", אגב, היא דוגמה קלאסית להתנגשות בין ביקורת לקהל. ההפקה נהנתה מביקורות נלהבות וזיכתה את אולה שצ'ור בפרס השחקנית המבטיחה של השנה, מה שלא עזר לקרב אותה לקהל הרחב.
"אולי אם ההצגה היתה מועלית באולם הקטן שלנו, לפחות בהתחלה, הקהל היה מרגיש קרוב יותר רגשית לעלילה", מנסה ניצן לפרש. "על הבמה הגדולה משהו הלך לאיבוד. 'כובע הקש האיטלקי' הועלה בארץ פעמיים בעבר בהצלחה עצומה, כשאת הגרסה השנייה אני עצמי ביימתי בתחילת דרכי. בעיבוד השלישי משהו אכן לא עבד. אם יש לך במאי מנוסה ששמו הולך לפניו וצוות שחקנים מעולים ששמם מושך קהל זו נקודת פתיחה מצוינת. בקומדיה 'קוויאר ועדשים' היה לנו את אילן רונן שביים וקאסט שהובילו יורם חטב וענת וקסמן, וזה היה שלאגר. ב'אחורי הקלעים' היה במאי מנוסה לא פחות, לזלי לוטון, וקאסט שהובילו לימור גולדשטיין ושמואל וילוז'ני אבל היה ברור כבר בהצגה הראשונה שמשהו יסודי לא תופס. במקרה זה אכן נותר רק לקבוע את מות הפציינט. לא היה מה לנתח".
"יש גורמים שאי אפשר לנבא מראש", אומרת ציפי פינס, המנכ"לית והמנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין. פינס ידועה כמי שדוגלת בקו מסחרי שפונה לקהל רחב ככל הניתן, אבל כשהמחזה "אלטלנה" מאת אלדד זיו ובבימויו עלה לבמות לפני שלוש שנים נאלצה גם היא להוריד את התוצאה מהבמות אחרי פחות מ-40 הצגות.
"האינתיפאדה השנייה היתה בעיצומה ואנשים מיעטו להגיע לתיאטרון", אומרת פינס. "מחזות שכבר הוכיחו את עצמם כשלאגרים שרדו, אבל מחזה מקורי חדש היה הרבה יותר קשה לדחוף. כבר מכרתי יותר מ-70 הצגות של 'אלטלנה', אבל היה בלתי אפשרי כלכלית להמשיך להריץ את המחזה, כשבכל ערב שהוא עלה הפסדנו כסף. זה לוקסוס שתיאטרון מסובסד לא יכול להרשות לעצמו".
בעיתוי אחר אותו מחזה היה מצליח יותר?
"אני לא בטוחה. 'אלטלנה' עסק באחת הפרשות הכי רגישות בתולדות היישוב העברי. הכי קרוב שהגענו כאן אי פעם למלחמת אחים. האמנתי שאלו בדיוק החומרים שחשוב לתיאטרון מקורי לגעת בהם, אבל התברר שהפצע עדיין מדמם. לקהל שזכר את הפרשה הנושא היה רגיש מדי ואת הקהל הצעיר זה לא עניין מספיק".
כאמור, גם לליהוק בעייתי יש משקל לא מבוטל בהפיכת מחזה מלהיט פוטנציאלי לאכזבה. ב"אליס בארץ הפלאות" הכושל, הפקידה הבמאית אופירה הניג את תפקיד הילדה אליס בידיה של רבקה נוימן בת ה-47 (דאז). לימור גולדשטיין היתה צעירה ב-20 שנה מדוטי, הדיווה המזדקנת שגילמה ב"אחורי הקלעים". כך גם יעל שרוני שלוהקה לפני שנתיים לתפקיד הנשי הראשי במחזה "שירה", על פי ספרו של ש"י עגנון, אחת הנפילות הצורבות שידע תיאטרון באר שבע בשנים האחרונות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "שירה" בתיאטרון באר שבע. צילום: יחצ
| /images/archive/gallery/436/227.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
אין כפרת עוונות
|
|
|
|
|
|
|
"זה היה תפקיד ראשי בתיאטרון רפרטוארי מול דורון תבורי", משחזרת שרוני. "מי יכול לסרב להצעה כזו? היו להצגה הבעיות שלה והיא הועלתה בעיתוי בעייתי מאוד מבחינת תיאטרון באר שבע. בדיוק על קו התפר בין העזיבה של רזי אמיתי והבחירה של נתן דטנר לתפקיד המנכ"ל והמנהל האמנותי של התיאטרון. לאף אחד לא היה אינטרס להילחם כדי שההצגה תצליח יותר. זה לא משנה את העובדה שלא הייתי מתאימה לתפקיד. הייתי צעירה מדי. שירה אמורה להיות בת 40, וחסר לי הניסיון להתמודד עם דמות כזו".
המחיר שמשלם תיאטרון על פלופ לא נגמר תמיד בהפסד כלכלי ובעלבון אמנותי. שחקנים, בעיקר ממעמד הכוכבים, לא מגיבים בסלחנות כששמם נקשר בכישלון. לא פעם מלווה ירידה בטרם עת של הצגה במעבר דרמטי של השחקן לשורות התיאטרון המתחרה. הצדדים יכחישו כמובן קשר בין המקרים, אבל הנתונים מדברים בעד עצמם. ליאור אשכנזי דילג מהקאמרי לבית ליסין אחרי ההתרסקות של "הדודה ואני", כך גם לימור גולדשטיין אחרי "אחורי הקלעים".
"לא היה קשר בין הדברים", מבהיר אשכנזי, "קיבלתי הצעה מפתה מאוד מבית ליסין והחלטתי לקבל אותה. כל שחקן תיאטרון בארץ יודע שכישלון של הצגה לא קשור בהכרח לאיכותה, אלא ליכולת לשווק אותה לוועדי עובדים ולהריץ אותה בפריפריות מחוץ לאולם הבית. אני מעולם לא לוהקתי לשלאגר היסטרי, אלא בעיקר להצגות שהצליחו יפה, ואני מופיע עכשיו במחזה 'הדבר האמיתי' בבית ליסין, שגם אותו קשה לשווק בגלל הטקסט המאוד מתוחכם של טום סטופורד. אלו נתונים שנלקחים מראש בחשבון".
"הדודה ואני" ירדה אחרי פחות מ-20 הצגות.
"אלו דברים לא נעימים שקורים. גם אני, גם חנה מרון שהופעתי לצדה וגם הבמאי רוני פינקוביץ' היינו שלמים מאוד עם התוצאה. אולי היה צריך להבהיר מראש לקהל שחנה לא מדברת רוב ההצגה, כי קיבלנו תלונות מאנשים שטענו שהגיעו לראות את חנה מרון חוזרת לתיאטרון הקאמרי וקיבלו אילמת".
"נוצר מצב שבו במאי הוא אורח פורח בתיאטרון", טוען רוני פינקוביץ'. "שופטים אותך רק לפי הדבר האחרון שעשית. מבחינה זו יש קשר ישיר בין מה שקרה עם 'הדודה ואני' והעובדה שלא ביימתי מאז בתיאטרון הקאמרי. חנן שניר הוא דוגמה אולי יחידה בארץ של במאי בית, במקרה שלו בתיאטרון הבימה, שקיבל פריבילגיה לעבור תקופה מקצועית בעייתית עם כמה הצגות פחות מצליחות ואז לחזור לעצמו בגדול עם 'קופסה שחורה' ו'חודש בכפר'. במקרה שלי, אחרי 'הדודה ואני' אף אחד בקאמרי לא התייחס לעובדה שההפקה הקודמת שביימתי בעבורם, המחזמר 'עוץ לי גוץ לי', רצה עד היום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ליאור אשכנזי. צילום: רענן כהן
| /images/archive/gallery/243/305.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
אין על צדי צרפתי
|
|
|
|
|
|
|
גם גילת אנקורי לא ממש נלחמה על תפקיד נוסף בתיאטרון חיפה אחרי כישלון "הבוגר", ובימים אלה היא קוטפת ביקורות נלהבות על משחקה ב"החולה ההודי" בבית ליסין. קרן צור, בת טיפוחיו של סיני פתר בתקופה שבה ניהל אמנותית את תיאטרון חיפה, היטיבה לקרוא את המפה ועברה גם היא לבית ליסין. רודי סעדה, שסומן כהבטחה הצעירה החדשה של תיאטרון חיפה כשלוהק לתפקיד הראשי ב"הבוגר", מיהר גם הוא לחפש בית יציב יותר בתיאטרון הבימה, שם הוא מופיע בימים אלה ב"מבקר המדינה".
מובן שגם התיאטרון הלאומי ספג כמה וכמה מהלומות בשנים האחרונות. עד היום מומלץ לא להזכיר במשרדיו את ההתרסקויות של "אליס בארץ הפלאות", העיבוד של יוספה אבן-שושן לספרו של לואיס קרול (2003), והגרסה המחודשת ל"נאסר א-דין" מאת דן אלמגור (2000).
"זו הפקה שנולדה מיוזמה בעייתית מיסודה", אומר במאי ההצגה, צדי צרפתי. "ב-1998 ביימתי את 'בוסתן ספרדי', הצגה שהפכה לשלאגר הגדול ביותר של הבימה ורצה עד היום. יעקב אגמון, שהיה המנכ"ל והמנהל האמנותי של התיאטרון, רצה עוד סיפור הצלחה. ההחלטה היתה לקחת את הצוות של'בוסתן', כלומר אותי כבמאי ואת רוב השחקנים, ובראשם יעקב כהן, ולחפש מחזמר שיתאים לצוות במקום צוות שיתאים למחזמר. מהרבה בחינות זה היה כמו לעבוד בתוך כלוב. אפילו קובי אוז, שהלחין את כל השירים, הקדיש לעבודה אולי שלושה ימים".
איך מרגיש במאי שחתום על הלהיט המצליח ביותר של התיאטרון, כשפתאום הוא חתום על הנפילה הגדולה ביותר של אותו תיאטרון?
"כידוע לך זה לא חיסל את הקריירה שלי, אבל אין ספק שנפגעתי יותר ממה שנפגעו במאים כמו עמרי ניצן ואילן רונן אחרי שביימו הצגות שנכשלו. כבמאי, השאיפה היחידה שלי היתה תמיד להמשיך לעבוד, ותודה לאל אני ממשיך לעבוד. בטווח הארוך זה הדבר היחיד שחשוב".
באחרונה ביימת שוב את יעקב כהן במחזמר "נסיך האגדות", מפגש מקצועי ראשון שלכם מאז כישלון "נאסר א-דין". היו משקעים?
"לחלוטין לא. 'נאסר א-דין' נעלם ונשכח. לולא היית מזכיר לי את ההפקה הזאת לא הייתי חושב עליה שוב".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
