 |
/images/archive/gallery/425/738.jpg אריק לביא וציפי שביט ב''עוץ לי גוץ לי''
שמואל יערי  |
|
|
|
|
| מעשה במשורר גדול שהאמין בכוחם של עוללים להבין מילים של זהב, לא רק קש. הבמאי נבהל, השחקנים חישבו את סוף הקריירה ושלונסקי עמד על שלו. כך באה אל העולם בדיוק לפני 40 שנה "עוץ לי גוץ לי" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
אלי אשד
24/12/2005 0:30 |
|
|
|
|
|
|
|
בדצמבר 65' עלה אריק לביא על במת הקאמרי ופצח בזמר מול אולם מלא בילדים. "קהל נכבד, ברגע זה/ מתחיל סיפור המחזה/ וזה הרגע לגלות את הנפשות הפועלות/ כלומר מה שמו של כל שחקן/ ולמה הוא מופיע כאן/ אבל ברמז! רק קורטוב! / ועם תוספת: בוקר טוב!". אלה היו השורות הפותחות של מה שהתחיל כהימור מסוכן וממשיך עד היום כתרנגולת שמטילה ביצי זהב אך באותה מידה מתהדרת בנוצות איכותיות במיוחד.
"עוץ לי גוץ לי", המחזה שחיבר אברהם שלונסקי, הולחן על ידי דובי זלצר ובוים לראשונה על ידי יוסי יזרעאלי, היא הצגת הילדים המפורסמת והמצליחה ביותר בתולדות התאטרון הישראלי. כינו אותה "' הדיבוק' של הקאמרי". כפי שהקפידו בהבימה במשך שנים לשוב ולהעלות את הקלאסיקה "הדיבוק" במינימום שינויים מגרסת המקור, כך נהגו בקאמרי עם "עוץ לי גוץ לי". הוא נשאר המחזמר המקורי היחיד שנוצר בעברית במיוחד עבור הקאמרי. מדוע הצלחתו כה הפתיעה? בעיקר בגלל הטקסט המורכב מאת שלונסקי, שבניגוד לשותפיו לעשייה האמין בכל לבו שהקהל הצעיר ייכבש בכוחן של המילים. הוא צדק. הקסם עובד על ילדי ישראל גם ב-2005. מאז הצגת הבכורה לפני 40 שנה ועד היום הועלה המחזה כ-2,000 פעם.
שלונסקי, מגדולי המשוררים העבריים, התפרסם גם ביצירותיו לילדים. ב"עלילות מיקי מהו"
מ-47' עיברת את דמותו של מיקי מאוס והפך אותה לגיבורת יצירה ליצנית קרקסית משלו, מלאה בשעשועי לשון. ב"אני וטלי בארץ הלמה" מ-57' שב והשתעשע במשחקי מילים. ב"עוץ לי גוץ לי" הוא העביר זאת אל הבמה.
המחזה מבוסס על מעשייה מפורסמת של האחים גרים בשם "רומפלשטילצכן". כמנהג האחים מלקטי האגדות, הסיפור לא היה פרי דמיונם כי אם עיבוד לסיפור גרמני מסוף המאה ה-16 שנפוץ ברחבי אירופה. הם פירסמו את הסיפור לראשונה במהדורה הראשונה של קובץ האגדות שלהם ב-1812. מאז, משום מה, בכל פעם שפירסמו מהדורה חדשה של הקובץ עבר הסיפור שינויים דרסטיים. רק במהדורה של 1857 מופיעה הגרסה הסופית, והיא אכזרית לאין ערוך מהגרסה המקורית, שלא לומר מבעיתה.
מעשה באישון (או שדון), שבכוחו לבצע מעשה כישוף מדהים: להפוך קש לזהב. מעשה בבת טוחן, שכדי להבטיח את נישואיה למלך צריכה להפוך קש לזהב. האישון מציע את שירותיו לעלמה, אך גם דורש תמורה: עליה למסור לו את הבן שייוולד לה, אלא אם כן תחשוף את שמו הסודי, הלוא הוא רומפלשטילצכן. בסופו של דבר מצליחה בת הטוחן להגיע אל השם הנסתר, וכאשר מגלה האישון שהצליחה להערים עליו הוא נתקף זעם נורא, תוקע את רגלו האחת עמוק בתוך האדמה, תופס את רגלו השנייה בשתי ידיו וקורע את עצמו לגזרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| הגששים (וגם עופרה חזה) ב"עוץ לי גוץ לי". צילום: שמואל יערי
| /images/archive/gallery/425/736.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
הוגה המעשייה ידע משהו על כישוף, שכן חשיפת השם של המכשף ידועה כאמצעי להשיג עליו שליטה (באופן דומה זו הסיבה לכך שהשם המפורש של אלוהים הוא בלתי ניתן להיגוי), ולא היתה לו כל כוונה לייצר טקסט חינוכי. הטוחן שקרן, בתו נגררת אחרי שקריו ומפגינה ערמומיות גדולה משל עצמה. המלך רודף בצע וכסיל שבוחר כלה בגלל שיכולותיה המכשפות לכאורה יכפילו וישלשו את אוצרו. בסופו של דבר דווקא השדון, ערמומי ככל שיהיה, הוא שעמד בהבטחותיו. ומה יצא לו מזה? מוות אכזרי ביותר.
גם אחרי האחים גרים עברה המעשייה גלגולים רבים וזכתה לפרשנויות שונות ומשונות. למשל שהדמות של רומפלשטילצכן מבוססת על קריקטורה אנטישמית של היהודי, שחי לבד, ששמו אינו ניתן לביטוי ושמעוניין בילדים לביצוע טקסים אפלים. גרסה מודרנית אלטרנטיבית ופוליטיקלי קורקטית של הסופרת דיאן סטנלי מציעה הפי אנד: השדון מתחתן עם בת הטוחן ונולדים להם ילדים. כי איזו אישה שמכבדת את עצמה תעדיף מלך רודף בצע על שדון חביב שיכול להפוך קש לזהב?
שלונסקי לא הרחיק לכת עד כדי כך, אך בהחלט עידן את הגרסה האפלה של האחים גרים, ובעברית המתנגנת היפה שלו יצר סיפור כמעט הומניסטי וחביב. מלך ארץ עוץ הרווק מגלה שאיכשהו קופת האוצר שלו התרוקנה ומחליט לשאת אישה שתדע לנהל את כלכלת המדינה כהלכה, על פי היגיון עקרת הבית. עד שימצא את הכלה המתאימה הוא מפגין את מרותו על עבריין המסים היחיד: הטוחן. זה מצליח להתחמק מהמס וגם להשיא למלך את בתו בטענה השקרית שהיא מסוגלת להפוך קש לזהב. המלך מחליט להעמיד אותה במבחן, והיא מצליחה בעזרת אותו אישון ששמו בישראל עוץ לי גוץ לי. ההמשך ידוע, רק שבסוף עוץ לי גוץ לי לא קורע את עצמו למוות אלא מתפוגג.
מעניינת העובדה ששלונסקי ממקם את הסיפור דווקא בארץ עוץ, מקום ההתרחשות של היצירה הקלאסית "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום (שהניבה שורה של ספרי המשך). האם יש קשר בין שתי ארצות עוץ הפנטסטיות הללו? גילי בר-הילל, מתרגמת ספרי הארי פוטר ומומחית לספרי ארץ עוץ, אינה שוללת את האפשרות הזאת.
"המחזה של שלונסקי יצא לאור בשנות השישים", היא אומרת, "והספר והסרט 'הקוסם מארץ עוץ' הגיעו לארץ כבר בשנות השלושים והארבעים. ברור שהוא הכיר גם את ספר איוב התנ"כי, שמתרחש בארץ עוץ, היא אדום, שבמסורת היהודית הפכה לארץ של סיפורי משל, ואת הספר 'שירים מארץ עוץ' של יעקב אורלנד.
"נראה לי שפרט לשם הארץ אין במחזה שלו אספקטים ספציפיים שמזכירים את הספר של באום או את הסרט עם ג'ודי גרלנד, מלבד אולי אלמנט הננסים. אבל כדאי לציין שבאחד התרגומים המוקדמים של 'הקוסם ארץ עוץ' המנצ'קינים, הננסים, נקראו 'גוצים', ואולי זה שימש כמקור השראה עבור שלונסקי בבחירת שמו של האישון".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שושיק שני, בת הטוחן הראשונה
| /images/archive/gallery/425/743.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כך או כך, הטקסט המחורז שיצר שלונסקי היה מלאכת מחשבת המשלבת קלילות ושובבות לשונית עם שאיבה מהאוצר הספרותי של השפה העברית לדורותיה. מיזוג של חן ולמדנות שהם כמעט בגדר בלתי קיימים בכל הצגת ילדים עברית אחרת.
"שררמון: ובכן אומר ולא אחנופה: מצב מלכי הוא קטסטרופה! המשרת (מסביר לילדים): הקטסטרופה היא פשוט, צרה צרורה או פורענות. שררמון: הן תקציבו של הארמון הוא לבדו חצי מיליון! בכל בזבוז אין יד חוסכת - וכך שוקעת הממלכת בט"ת אמות של דפיציט. . . המשרת : כלומר: הפסד בלועזית".
(שררמון הוא שר הארמון - שלונסקי צירף מילים לאחת בסגנון שהיה דווקא סימן ההיכר של המשורר הצעיר והחדשני אז, דוד אבידן).
שלונסקי הצהיר שהוא מתייחס לטקסט לילדים במלוא הרצינות, בדומה לדרך שבה מתייחס לתרגום שעשה במקביל ל"המלט". בפגישה שקיים ב-65' עם ילד בשם דוד גרוסמן חשף המשורר את המקור של משחקי המילים שלו, הילדים עצמם, שלשיחותיהם ולחידודיהם הקשיב בקפידה. הוא גם הקדיש את המחזה לילדה, נכדתו סיגל אשל.
"למענך, סיגלי/ ושאר החברים/ עשיתי הצגה לי/ בשיר וסיפורים. השם הוא 'עוץ לי גוץ לי'/ ולמה? זו חידה/ השם הזה נחוץ לי. . ./ והקורא - יידע", נכתב בדף הראשון של המהדורה המודפסת שיצאה בהוצאת עם עובד ב-66' ולוותה באיוריו המקסימים של אריה נבון.
"אני זוכרת אותו יושב בחדר העבודה שלו, שהיו בו מדפים מהרצפה ועד התקרה עמוסים בספרים", מספרת אשל, "ובעיקר אני זוכרת שהוא היה משחק איתנו משחקי לשון. הוא היה אומר לי, 'אני אומר מילה ואת תחרזי אותה'. מגרש המשחקים העיקרי שלו היה המילים. זאת היתה האהבה שלו. אפשר לקרוא לו מכשף של מילים.
"הייתי בת חמש כשהמחזה נדפס. אני זוכרת שכשהביאו לי את הכרטיסים להצגה, זה היה כמו אירוע אגדי. שליח שהגיע ומסר לי מעטפה. ישבנו באולם הקאמרי וזה נורא נחרת בזיכרוני. היה בהצגה המקורית משהו מאוד מסוגנן ונקי, והשחקנים הראשיים היו בעצם המילים המיוחדות.
"הייתי זמרת מקצועית, ובשנות התשעים השתתפתי בהפקה של מנחם גולן בתפקיד החדרונית. זה היה מרגש להופיע בהצגה שנכתבה עבורי והוקדשה לי. כמו סגירת מעגל. בכלל, הרבה פעמים ראיתי ברחוב ילדים עם סבתא והסבתא שרה את השיר'בוקר טוב', או להפך. זה מדהים כמה פעמים זה קורה וזה מקסים וצובט לב וזאת מתנה שאני מרגישה שהיא כולה שלי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שובבות לשונית. מתוך "עוץ לי גוץ לי". צילום: שמואל יערי
| /images/archive/gallery/425/745.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זו היתה הצגת הילדים השלישית של הקאמרי, שהפעיל אז תאטרון מיוחד לילדים, והראשונה בהן שהיתה מקורית. כלל הברזל היה אחד: ההצגה אמנם מיועדת לילדים אך אל לה להתיילד. היא תיעשה כמו שנעשית הצגה למבוגרים. גם הבמאי יזרעאלי וגם המוזיקאי זלצר היו טירונים. זה היה המחזמר הראשון של שניהם. עיצוב התפאורה והתלבושות הופקד בידי הצייר רודא ריילינגר.
בעוד זלצר עמל על יצירת 32 מספרים מוזיקליים, מתוכם 20 שירים, יזרעאלי נבהל מהטקסט. הוא נראה לו ארוך וקשה מדי לילדים והוא חשש שהצופים הצעירים לא יבינו את משחקי המילים. הוא ביקש משלונסקי לפשט מעט את השפה אך האחרון סירב בעקשנות להתפשר. לא רק שהיה לו אמון מלא ביכולת הילדים להבין את השפה, הוא טען שלמילים, ובעיקר המוזרות והמורכבות ביותר, יש השפעה מאגית על ילדים וכי מאחורי צליליהן המשונים מסתתר עולם שלם ומרתק שיחדור לנפשם של הצופים ויהפוך לחלק מעולמם.
לאנשי הצוות, כמו ליזרעאלי, היה פחות אמון מלשלונסקי ביכולת המילים לחדור אל הילדים. השחקנים נבהלו. היו מהם שחששו שההצגה תתגלה כטעות איומה בקריירה שלהם, שהמחזה יהיה כישלון קולוסאלי בגלל הלשון המורכבת. המנהל שייקה ויינברגר ניחם אותם. הוא אמר שיציגו את ההצגה עשר פעמים בחנוכה לפי ההתחייבות, וזהו, הם יהיו חופשיים מההצגה המסובכת והמוזרה.
אבל הקהל הצעיר לא איכזב את המשורר שהאמין בהם. הילדים יצאו מגדרם מיד כשלביא בתפקיד המשרת החל לנהל איתם דיאלוג לראשונה בתולדות הצגות הילדים בארץ. השירים הפכו מיד חומר לזמזום.
פרט ללביא היו חברים בצוות השחקנים המקורי שושיק שני, בת זוגו, כבת הטוחן, השחקן והמשורר אברהם חלפי בתור האישון, זאב רווח בתור המלך, יוסי ידין בתור שר החצר, יוסי גרבר ונתן כוגן בתפקיד שרי החצר ואסתר גרינברג בתפקיד החצרונית. המבקר בן עמי פינגולד הגדיר את ליהוקו של חלפי לתפקיד האישון הערמומי כטעות חמורה, מאחר שלטענתו הוציא ממנו את כל השטני. ואכן חלפי, שלא שיחק מחייו דמות מרושעת, היה אומלל למדי בעת בניית הדמות וניסה למצוא איזון בין הדמוני לאנושי. הוא גם לא רצה לשיר. אבל הקהל אהב אותו, והוא הפך להיות מזוהה עם תפקידו אולי יותר מכל שחקן אחר בהצגה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אל לה להתיילד. מתוך "עוץ לי גוץ לי"
| /images/archive/gallery/425/747.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הרבה ילדים שברו רגליים כשניסו לחקות את הקפיצה שלי ברגליים משולבות", נזכר זאב רווח. "הפטנט הזה רשום על שמי ויוסי יזרעאלי, שמאוד אהב את סגנון הקומדיה דל-ארטה, קיבל בחדווה גם את הקפיצה המשונה הזאת".
מה סוד ההצלחה של ההצגה לדעתך?
"המוזיקה היוצאת מן הכלל וההשקעה העצומה שלא היתה כמוה בהצגה לילדים. זה היה מחזה קלאסי לילדים עם שחקנים מצוינים ובימוי טוב ומכובד. מעולם לא עשו הצגה כזאת ברמה של תאטרון רפרטוארי בתאטראות המסחריים לילדים".
נפגשתם עם שלונסקי לפני?
"כן. הוא דיבר על המשקל של השפה"
"'עוץ לי גוץ לי' היתה דבר יפה כי יצרנו את ההצגה בעבודה משותפת עם יוסי יזרעאלי", אומרת שושיק שני. "התפקיד שלי, בת הטוחן, היה די קסום, אבל עיצבן אותי שזאב רווח כל הזמן היה מצייר שפם על בובת התינוק שלה היו שרים את השיר 'נומה נומה'. שנים מאוחר יותר שיניתי זהויות והופעתי בתפקיד השדון. מצאתי שזה בכלל לא קל להיכנס לנעליו של חלפי. הוא לא כל כך הפחיד, אני משום מה דווקא כן".
"זאת אחת ההצגות המושלמות", אומר נתן כוגן. "מפגש יוצא מן הכלל בין כל הגורמים המרכיבים אותה: הכתיבה של שלונסקי, המוזיקה של זלצר, העיצוב של רודא, הבימוי של יזרעאלי והשחקנים המעולים. הקהל פשוט התמוגג. הורים שראו את זה בתור ילדים חזרו עם הילדים שלהם, וכשהילדים שאלו שאלות, ההורים נזפו בהם שלא יפריעו להם לראות את ההצגה".
הצלחת ההפקה הולידה תקליט מצליח מאוד בפני עצמו ושברה את החלטת הקאמרי לא להעלות הצגה לילדים יותר מ-50 פעם (על מנת לפנות מקום לשתי הצגות ילדים בעונה). ההצגה נדדה בכל הארץ ועצרה גם בעיירות פיתוח במסגרת "אמנות לעם". היא נבחרה על ידי המועצה הציבורית לתרבות ואמנות כמחזה המקורי הטוב ביותר לאותה שנה. הפרס, 3,000 לירות, הוקדש למימון ביקורם של ילדים חסרי אמצעים בתאטרון. הוועדה נימקה את החלטתה בכך שבהצגה יש ערכים ספרותיים ובימתיים ברמה מעולה, וציינה לשבח את קיום הערכים האלה דווקא בתאטרון לילדים.
היו שחשבו אחרת. לא מדובר במחזה מקורי, טענו המקטרגים, אלא בעיבוד לסיפור של האחים גרים, סיפור שהוא בעל אופי אכזרי ומפחיד. בעיני חוגים שונים בארץ עדיין נחשבו האחים גרים מי שאחראים לאופיים הרצחני של הגרמנים. גם הם הצטרפו למבקרים. אבל הילדים הצביעו ברגליהם. ב-75' נמנו 254 פעמים שבהן עלתה ההצגה במהלך עשר השנים לקיומה ו-200 אלף איש שצפו בה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| גם לפה קינג קונג היה חייב להידחף. צילום: שמואל יערי
| /images/archive/gallery/425/912.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב-79' חידשו בקאמרי את ההצגה בבימויו של יוסף כרמון. הרכב השחקנים כמעט שלא השתנה. חלפי המשיך כאישון, כוגן כשר האוצר וגרינברג כחצרונית, ובתפקידים האחרים היתה רוטציה בין הוותיקים לדם חדש: רווח, נחום שליט ויצחק חזקיה חלקו את תפקיד מלך עוץ; ידין, גדעון שמר ואלברט כהן את תפקיד הטוחן; שושיק שני, גבי קרן וגבי אלדור את תפקיד בת הטוחן, ולביא, גדי יגיל ושלמה וישינסקי את תפקיד המשרת. בהמשך השתלב אסי הנגבי כשחקן מחליף של חלפי.
"שיחקתי את תפקיד המשרת מספר הפעמים הרב ביותר", אומר וישינסקי, "יותר מכל שחקן אחר, וביימתי את ההצגה פעמיים. שיחקתי עם חלפי המון בקאמרי והיה לו קטע שהוא עשה תמיד מאחורי הקלעים. הוא היה צועק 'הו או הי מי יידע מה שמי', ותמיד קרא את זה מהנייר, גם אחרי 300 פעם. יום אחד גנבתי לו את הדף והוא פשוט לא ידע מה לעשות".
באופן נדיר, למרות חילופי הבמאים בהפקות השונות, הקפידו בתאטרון לשמור בקפדנות על גרסת הבימוי המקורית של יזרעאלי וצוין שהבימוי מבוסס על גרסתו. אבל גם היה יוצא דופן, שגרר בעקבותיו תביעה משפטית ופסק דין תקדימי. ב-85' העלה התאטרון העממי של אברהם דשא (פשנל) את "עוץ לי גוץ לי". ההפקה הגרנדיוזית כללה את חברי הגשש החיוור, שייקה בתפקיד הטוחן, פולי כשר הארמון וגברי כמלך עוץ, עפרה חזה כבת הטוחן (תפקיד שיועד במקור לירדנה ארזי), ציפי שביט כחצרונית וחברי הקאסט המקורי אריק לביא, שוב בתפקיד המשרת, ושושיק שני, שבהיפוך תפקידים אולטימטיבי נכנסה לדמותו של האישון. שלמה וישינסקי, שגם ביים, שיחק את אחד השרים.
בשעה שההצגה מילאה את היכל הספורט ביד אליהו, התנהלו מאחורי הקלעים מאבקים כבירים, שכן יוסי יזרעאלי, אז כבר במאי מוכר ומוערך, מצא שההצגה החדשה מעתיקה את הגרסה שלו במסווה של הפקה חדשה לחלוטין. הוא הגיש תביעה לבית המשפט וביקש למנוע מפשנל להעלות ולשווק את ההצגה, כשהוא משתמש במוניטין של ההצגה המקורית ללא רשותו ובדיקתו. הוא דרש לצפות בחזרות כדי לבדוק שגרסה זו אינה זהה לגרסתו וטען שבהעלאת ההצגה באותו זמן נפגעות זכויות היוצרים והזכויות המוסריות שלו, מכיוון שההפקה הועתקה מההצגה המקורית בת 20 השנה והתבססה על קווי המתאר שהתווה בזמנו כבמאי.
המפיק פשנל והבמאי וישינסקי טענו בבית המשפט כי ההצגה שלהם חדשה ושונה בתפישתה מזו של יזרעאלי, גם בשל התנאים השונים וגם בשל בקשת האמנים המשתתפים (זאת בניגוד לשיווק הראשוני של ההצגה כצמודה למקור, כולל מודעה ובה צילום קלף הפרס שזכתה בו ההצגה המקורית עם שם הבמאי, יזרעאלי). בית המשפט קיבל את טענתו של יזרעאלי וקבע שיש לציין על המודעות שההצגה מופקת בעקבות האוריגינל של יזרעאלי ושיש להעביר לו חלק מהתמלוגים. בכך נקבע תקדים משפטי להכרה בבמאי התאטרון כיוצר בעל זכויות על הצגה שביים (זכויות שהיו שמורות עד אז רק למחבר).
"ההצגה של פשנל הלכה במדויק בעקבות הבימוי של יוסי יזרעאלי", מודה היום וישינסקי. "אתה כבר לא יכול לביים את זה אחרת. צריך לתת קרדיט ליזרעאלי, שהמחיז את זה ביחד עם שלונסקי ועבד על זה איתו. הוא החליט איפה תהיה שירה ואיפה יהיה טקסט. אני פשוט העתקתי, כי אם הייתי עושה משהו אחר זה היה בבירור יוצא פחות טוב. לכן השתמשתי בפורמט שלו. יוסי יזרעאלי הוא האבא של 'עוץ לי גוץ לי'".
ב-93' שב וישינסקי לביים את המחזמר בהפקה של מנחם גולן. שרון חזיז, צחי נוי ואלי ישראלי כיכבו. גולן כבר שלט בסיפור בגרסת האחים גרים. ב-87' הפיק סרט הוליוודי על פי המעשייה הגרמנית. הצילומים נערכו בישראל והשתתפו בהפקה גם מקומיים כמו יהודה אפרוני ויענקל'ה בן-סירא. איימי אירווינג, אז עדיין אשתו של ספילברג, היתה בת הטוחן, בילי בארטי קטן הקומה (1.14 מטר) היה האישון. הסרט נקרא "רומפלשטילצכן", ולא היה לו שום קשר לגרסת הבמה הישראלית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
37 שנה לאחר שעלתה לראשונה חנך הקאמרי הפקה מעודכנת של "עוץ לי גוץ לי" בבימויו של רוני פינקוביץ ובכיכובם של אלינור אהרון, רמי ברוך ויוסי טולדו. מנובמבר 2002 עד כה היא עלתה כ-180 פעם .
"הגרסה שלי שונה טוטאלית מזאת של יזרעאלי", אומר פינקוביץ'. "בניגוד לגרסאות קודמות, כנראה החליטו בהנהלת התאטרון שהגיע הזמן לעשות גרסה יותר עדכנית והרגישו שהגרסה המקורית מיצתה את עצמה. אפילו נבדקה במלוא הרצינות האפשרות שדן אלמגור יעדכן את השפה, יפשט ויתאים אותה לקהל הילדים המודרני, שמה לעשות, גדל על השפה הפשוטה של הפסטיגלים וערוץ הילדים. הרגשתי חוסר נוחות לגבי זה, כי גדלתי על 'עוץ לי גוץ לי' וזה נראה לי סוג של חילול הקודש לגעת בשפה המיוחדת של המחזה. 'עוץ לי גוץ לי' זה יותר מסתם הצגה, זה מיתוס, ואין הרבה כאלה בתאטרון הישראלי. הסופרת דתיה בן-דור אמרה לי: 'תירגע. גם בשנות השישים חששו בקאמרי שהילדים לא יבינו והקאמרי הופתע מההצלחה שאיש לא ציפה לה. כך נשארנו עם השפה השלונסקאית".
השפה נשארה אותה שפה, אבל בתאטרון בכל זאת היו ספקנים והוציאו תוכנייה מיוחדת עם מילון לשלונסקאית. באותה הזדמנות גם סקרו בקצרה את ההיסטוריה של ההצגה, כולל רשימת השחקנים שהופיעו בהפקות השונות שלה בקאמרי לאורך השנים וקרדיט ליזרעאלי כאחראי לגרסה המקורית של ההצגה.
"גם לנו היה כאן הימור", סוגר פינקוביץ' מעגל. "אף אחד לא מבין למה בעצם זה מצליח, למה גם הילדים המודרניים מתחברים לזה, אבל עובדה. יכול להיות שהילדים כן אוהבים ירקות בריאים כמו שפת שלונסקי ולא מסתפקים רק בממתקים, בשפה הרדודה של ערוצי הילדים. ההצגה רצה בכל הארץ, ללא הפסקה, ועכשיו מוציאים גם מוצרים שלא היו בעבר כמו קלטות ודיסקים ומרצ'נדייזינג.
"אין הרבה טקסטים לילדים ברמה הזאת. אני משווה את זה להצלחה של רינה ירושלמי, שעשתה את התנ"ך בשפתו ובהצלחה אדירה במשך שנים בכל העולם. אני חושב שגם אצלה היה איזשהו כישוף של מילות התנ"ך שפעל באיזושהי צורה על הקהל מעבר למשחק. אני באמת חושב ובמלוא הרצינות שיש ב'עוץ לי גוץ לי' משהו שהוא מעבר להבנה המבנית של הילדים, סוג של כישוף במילים ששלונסקי יצר ושהילדים טועמים ממנו וזה פועל עליהם ואפילו חודר להם לתת מודע. אחרת אני פשוט עומד המום ולא מסוגל להסביר את ההצלחה הזאת. היא בניגוד לכל הכללים".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
