 |
/images/archive/gallery/400/775.jpg אלי פטל, 2005, גירי שמן ואקריליק על בד
מתוך הגליון החדש של סטודיו, מגזין לאמנות
 |
|
|
|
|
| גיא אסיף מדבר עם אלי פטל על מיתולוגיה עצמית מפוקפקת, האחים דני ואהוד יתום והתשוקה שהאופנוע יברח מהריבוע של הציור. מתוך גיליון אוקטובר-נובמבר של סטודיו |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
גיא אסיף, סטודיו
עדכון אחרון : 25/11/2005 3:59 |
|
|
|
|
|
|
|
על מה אתה עובד כרגע, אח שלו?
"הייתי בקהיר לא מזמן וראיתי שם פוסטר, פרסומת למאפייה מצליחה בדאון–טאון של העיר. בפוסטר מרחפים עוגות, מאפים ופטיפורים מהסטייל ההמוני על רקע של מצע כחול.
יש שם גם שלושה פמוטים וכוס קפה. רציתי לצייר אותו. קניתי מאפים בחמישים שקל, בד, הורדתי תמונות מהאינטרנט. שחזרתי אותו. גרסה שלי, טייק אוף".
למה רצית לצייר אותו?
"רציתי אותו. פשוט ככה. כמו שאתה רוצה נעליים. דיבר אלי. ראיתי את עצמי בתוכו. הוא יצר אצלי סוג של הזדהות, אולי מתוך תחושה מוכרת של דחייה מהמראה. היו בו סוגים של בורות, תמימות, יומרה וכישלון. הפוסטר הזה מייצג תקופה: פוטושופ, מצלמה דיגיטלית, פרינט - קטע יצירתי של בית עסק. מצאתי שם משהו נחמד: פתאום זה נראה לי הכי יהודי בעולם. זוג נרות ומאפה, וכבר יש אווירה יהודית בחדר. זה יצא להם בטעות, אני בטוח. שני פמוטים, קונטקסט מוזר של שבת. זה הזכיר לי את שכונת שמואל הנביא בירושלים, דוכנים של "אמא, הבטחת עוף לשבת" עם צילום ענקי של עוף, רק במאפים".
אתה יכול לתת דוגמאות נוספות לדברים שפשוט נתפסת אליהם?
"היתה תקופה שהתעסקתי באנשים, בדימוי שלהם, בסיטואציה שבה הם מצולמים. הרגשתי שאני מבין מה הסיפור, מי הבנאדם, מה הסיטואציה שלו. היה לי קטע עם האחים יתום. החלטתי שאני צריך תמונה שלהם ביחד. עשיתי חיפוש די רציני כדי למצוא תמונה של דני ואהוד ביחד ולא מצאתי. מסתבר שהביחד שלהם הוא די נדיר. בסוף הגעתי לכנסת ושם מצאתי, וידעתי שזו התמונה שלי. רואים שם שתי דמויות מולבנות מאור של פלאש, שנראות כאילו יצאו מטקס הכתרה או השבעה. מימינם מופנית אליהם יד נשית, של רינה מצליח, אוחזת במיקרופון, שעליו מופיעה פעמיים הספרה 2. ביניהם שומר שנראה קצת ערבי ומצדדיו תמונה של שני מייסדים, בגין ובן–גוריון. אי אפשר לבקש עוד. אז ציירתי אותה".
למה דווקא הם?
"לא יודע, משהו בשם שלהם, במראה, במיקום. אני טוען שהשוני בין שני התאומים האלה מבחינת המיקום הפוליטי שלהם הוא הצורך של המרכז לייצר מאבק וירטואלי על מנת להמשיך ולשלוט. יש דברים שאני אומר: 'או.קיי., אני צריך את המילה הזאת לאיזה משפט שרוצה להתחבר', במקרה הזה לקראת תערוכה. לפעמים אני בונה משפטים".
אל תיתמם. אתה פעיל מאוד, יצרני. מאוד לא גחמתי.
"גחמתי - אולי רק במצב רוח ובטעם. כן, אני מאוד מתוכנן. אני גם ביצועיסט בהשתפרות. יש לי זיכרון חזותי טוב, ואני יודע לדמיין מה אני צריך, מה אני רוצה, ברמה כמעט מתמטית: גימור, חומר, גודל. ייצור. אחר כך יש את העניין של הפוסט–מורטם, סוג של מעבר מעולם פרטי לשדה של תקשורת, אמנות, פוליטיקה, של להבין מה יצא. תמיד יש הפתעה, למרות שהיה גם תכנון. אתה מסתכל על זה... לפעמים אתה חושב שזה חכם... סוג של מונולוג".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אתה מתענג על עבודות ישנות שלך?
"אני מנסה לקחת אחריות על הדברים שעשיתי, להתחשב בזה שעשיתי את הדברים האלה בעבר. יש פעמים שאני מתפעל מהאיכויות, יש פעמים שאני מתבייש בהן. השלב הכי מביך היה כשהתחלתי להבין את ההווה כמקום שמתקיימת בו אמנות, להבדיל מציירים שהכרתי באותו זמן, ששייכים לעולם של העבר. להתגנב למוזיאון ולהיות מושפע מאמנות עכשווית. בדיעבד אני מבין שהעבודות מהתקופה ההיא מבטאות איזושהי בעתה שאחזה בי. אתה מפסיק לעסוק בציור ומחליף אותו בניסיון להראות שאתה אמן. עולים לי בזיכרון שינויים של מידות. פתאום התחלתי לעבוד בענק. זה היה לחלוטין חקייני. נעלמה התמימות. פתאום התחלתי לרצות להגיד משהו בגדול. אני נזכר בכל מיני עבודות שהכניסו במודע מוטיבים פסיכולוגיסטיים וסוציאליים: בחורות, כיבושים של בחורות, או מצד שני - זה מביך לחשוב על זה - סוגים של דיכאונות. דיכאון פיזי. זאת היתה מיתולוגיה עצמית מפוקפקת, גרסה גברית כושלת של אמנות נשית כושלת".
אתה מתחשבן עם הפעילות היצירתית שלך כנער מתבגר?
"אני מצייר מגיל אפס. הכי רציני שיש, מהרגע הראשון. בגיל 16 כבר ציירתי בשמן, בשיא ההארד–קור. הייתי נער אמביציוזי. כבנאדם עם תודעת רוקנרול גבוהה, רציתי להגיע לשם מאוד מוקדם. אבל עבדתי במחסן הכי גראז' שאפשר ואף אחד לא ראה את העבודות. לא היתה להקה, לא היתה חשיפה, הכל נשאר לי בידיים והתעקם".
מה עוד ציירת כמתבגר?
"אופנועים, כל מה שאני יודע ברישום נובע מהסתכלות על צילומים של אופנועים בעיתונים, מהניסיונות לצייר את תנועת הגלגלים. היום אני עדיין באופנועים, בוויטליות של זה, בצעקה של זה. מצאתי צילום של פוסטר של אופנוע סופר מדהים שהיה תלוי אצלי בחדר. זה צילום מתחרות דראג, שבה משתתפים אופנועים ללא הגבלה של גודל ומתחרים מי יגיע ראשון ממצב עמידה למרחק של 400 מטר. הצילום מציג אדם שוכב על מכונה ענקית. יש לו עמדת זינוק מטורפת, התאבדותית, מפחידה לאללה. יש בזה הבטחה, בדיוק כמו שיש במושג הציור: הבטחה של כוח, תנועה, ויטליות, רעש, עוצמה וסכנה".
אני לא מזהה את הערכים האלה בעבודות שלך.
"אם יש משהו מדכדך בעבודות, זה בדיוק בגלל שהן חסרות את העוקצנות של התנועה. אבל זה הפרדוקס של הציור: כמה תנועות ידיים שלא תנסה להנציח בתוכו, הוא עדיין יהיה דומם. הוא סטטי. האופנוע הוא אופציה של בריחה מהציור. החלום הוא שהאופנוע יברח מהריבוע של הציור".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ומה עם הציור עצמו?
"הציור יכול לתת את האשליה שיש לך שליטה בזמן. אתה יכול להתעכב עליו. הוא מבקש את הזמן ומנסה ללכוד אותו. יש משפט שמאוד משפיע עלי בתקופה האחרונה. אמר אותו איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר. הוא דיבר על מדיניות הגרעין של ישראל ואמר שהעמימות היא ההברקה הישראלית. אנחנו עובדים כל הזמן על ייצור ההברקה, רומזים שיש משהו אבל לא מראים אותו. כמו בסרטי אימה: אתה לא רואה את המפלצת והכי מפחד; אם יראו לך אותה, כבר תדע מה זה ותפסיק לפחד. הציור הוא ההבטחה של התנועה, של הרעש, של העוצמה. אבל מי אמר שבאמת צריך את התנועה? באיזשהו אופן, אני מעדיף את ההבטחה".
אין לך אופנוע.
"אין לי אופנוע. אני נוהג לדבר על האוטו שלי כעל פשרה, בתוך המוניציפלי: נסיעה עירונית, מקסימום בינעירונית".
גבולות דן–אגד. זאת גם התחושה החריפה שעולה מעלעול באינדקס העבודות שלך. האחים יתום, חומוס, טייק–אוף על העטיפה של "מחכים למשיח" של שלום חנוך, אבי טולדנו, דודו טופז, אלברט אילוז, עראק ונומה אוהדי בית"ר ירושלים, תליון על לוח גבס שעיר, ציור של צילום אבוד של תינוקת שמצאת ברחוב אלנבי. אווירת שכונה.
"לטוב ולרע - אני פמיליארי עם החומרים של המקום. אצלי זה לא ישראל המדומיינת. אני מאוד בעניין של האזורי. אני לא רוצה שישראל תהפוך לאמנות. אני רוצה שהאמנות תהפוך לישראל. אני רוצה לכבד את המקום. להגיד: 'זה מה שיש - אבל יש'. לייצר מבט שמנכיח את המקום. להיות אחד מסמי האמת שלו. אני רוצה לחשוב: 'הפילטר שלי הוא פילטר ראוי'. להיות כן. אני מנסה לשאול מה חדש ואין לי תשובה לזה. זה טיפה "הנני כאן". סיטואציה של הסתגלות. אני לא מרגיש בעל הבית אלא יותר מישהו שיוצא מהבית וצריך להסתגל לסביבה. גם כשאני יוצא אני מחפש את הבית, מנסה להבין מה הוא אומר עלי. זה מוטיב חזק, לטוב ולרע. אני לא מנסה להיות הדובר של הבית, לדבר על המצב, לנסות לשפר אותו. אני יותר בועט בנוכח, מנסה לחלץ ממנו משהו. מחטט בו, מציץ. מקום קצת נשי, לבדוק את הליפ–גלוס".
נדמה לי שבניגוד לפאסון הנסוג–אנין–אלטרנטיבי שלך, החומרים שלך מאז'וריים, מה שנקרא בשפת הטראנס "ניצחוניים" - כלומר, גם מסחריים מאוד.
"אני אדם מינורי. אני יכול להגיד אם אני אוהב או לא אוהב איזה טרק של טראנס, אבל אני לא בטוח שהייתי יכול לייצר להיט טראנס. אני גם לא יכול לייצר את הפלאפל הכי טוב בעיר, למרות שיש לי תואר ראשון. יש בעבודות שלי דברים המוניים כמו חן ופרוורסיה, ואני אוהב דברים יפים, עשויים, קריאים, מוכרים - אבל עדיין, הכול בכל זאת מינורי. אלה המידות שלי. אלה הכמויות שלי. זה נראה לי מפחיד לצאת מהמקום הזה לבומבסטי".
הראיון המלא מופיע בגיליון החדש של סטודיו, מגזין לאמנות.
פרסום ראשון : 25/11/2005 8:55 | | | | | |
|
| |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
