אין מוצא, כנראה
ישי אדר במצב רוח מהורהר שוב. האם נגזר גם על הקטנים שלו להילכד בציפורניי הוריהם לעד?
ישי אדר | 8/11/2005 16:44
אחר הצהריים של תחילת החורף. בחוץ יש עננים ומחשיך בחמש ועשרים. זו שעה שתמיד מזכירה לי את שידורי הטלוויזיה לילדים שהיו מתחילים בחמש וחצי. אבל עכשיו זה יום חמישי חופשי ממטלות לקראת סוף השבוע, ואני פה באמצע שנות השלושים שלי, ביום הקבוע והקדוש עם הילדים בזמן שאמא מתמתחת בשיעור יוגה אכזרי.
אני יושב בסלון ומביט בשני הילדים שלי משחקים עם עצמם במשך דקות ארוכות. אלונה מכינה לארנון גלידות ושנוזלים (לא יודע מה זה, ולא שאלתי) והוא מצידו פותח וסוגר את הכלים שהוא מקבל ואומר "מממ טעים" בהטעמת יתר, או "לא רוצה" מודגש. אני יושב על הספה עם כוס תה שאחרי העבודה ופשוט מביט בהם, בוהה בתוגה רכה. הקטנים שלי, הם תמיד יהיו הקטנים שלי. העדשה מיטשטשת ורואים גלים כאלה של חלום או מעבר בזמן בסגנון אופרות סבון.
שלושים שנה אח"כ, אני עדיין יושב בסלון ומעיין במכתב שקיבלתי מביטוח לאומי. אלונה מתפרצת פנימה, היא "רק קופצת לביקור של חמש דקות", רק רוצה לאכול משהו קטן אם יש (ותמיד יש למקרה שהילדים יבואו), לעשות טלפון ולצאת, היא מאחרת לפגישה וצריכה לאסוף את שיפון (ככה זה השמות בעתיד) מהפעוטון בעוד שעה וחצי. היא ממהרת. אני מנסה לחטוף איתה כמה מילים, לטעום קצת מהקטנה שלי, אבל היא חולפת כמו רוח סערה בבית.
"ביי אבא", נשיקה על הלחי והיא נעלמת, בקושי הצלחתי לראות איך היא נראית. אין לי מושג לאן היא הולכת ומה היא עושה, הקטנה שלי. אה, כן, ברור שלא הספקתי לתת לה את הקציצות שהכנתי בשבילה. לא נורא הן במקפיא, הם בטח יבואו ביום שישי. חסר לה שלא, הקטנה שלי. זה מזכיר לי שלא ראיתי את ארנון בווידאו-סקייפ כבר שבוע, ולמרות שהוא כולה בניו יורק, זה קצת מציק. הוא גם לא החזיר מסרים ולא אמר שום דבר על נסיעה. אני מודאג. איפה הילד שלי?
אני מוזעק בחזרה להווה, ארנון משך לאלונה בשיערות חזק חזק. ראות מטושטשת, גלים, כאן ועכשיו. האם לשם מועדות פניי? האם גם בשבילי הם תמיד יהיו הקטנים והרכים שצריך לדאוג להם? אין מוצא מזה? אם עכשיו אני יושב כאן עם טעם של תוגה בפה, מה יהיה איתי בעוד 30 שנה? אני סורק במהירות את כל האנשים שחלפו בחיי כדי למצוא דוגמאות אחרות ושונות. יש כאלה. אבל לא, הן לא אופציה, כי לאנשים האלה פשוט לא היה מספיק איכפת או שהם פשוט לא היו שם מאיזו שהיא סיבה אחרת.
נזכרתי בסבתא שלי. בכל פעם שאמא שלי היתה נוסעת לאנשהו, לא היו עוברות כמה שעות והייתי מקבל ממנה טלפון. "ישיצ'יק (ואני בן 20+), אולי אתה יודע איפה אמא?", היא היתה שואלת מבוהלת. "לא יודע סבתא, אין לי מושג, בטח נסעה עם חברות או עם אבא", הייתי עונה ומתפלץ כל פעם מחדש מחוסר האונים והתועלת. מה שרציתי בעצם לומר לה זה "נו באמת סבתאל'ה, הבת שלך כבר בת 59, אני לא יודע איפה וברגע זה גם לא אכפת לי. בואי נניח שבלעה אותה האדמה, במה את יכולה לעזור? תתקשרי למשטרה? נו באמת. תרדי כבר מהעץ הזה של 'איפה הבת שלי', שבי בצד, תשתי את התה שלך, תיהני מהפנסיה, ובואי נודה באמת, ברגע זה את לא ממש נחוצה".
אבל השתיקה של סבתא בצד השני של הקו בכל זאת היתה סבתא שותקת בצד השני של הקו, ואני הייתי תמיד מבטיח שברגע שאשמע מאמא אומר לה להתקשר אליה ושהיא בטח עוד מעט תחזור.
אני מחלץ את השיערות של אלונה מהציפורניים של ארנון. אני יושב עם שניהם על הספה ונכנס למצב רוח שקט במיוחד. עונה רק אם חייב. צריך להתחיל להכין את ארוחת ערב, עוד מעט אמא באה.
עדכון אחרון : 8/11/2005 16:44
נא להמתין לטעינת התגובות
