 |
/images/archive/gallery/371/090.jpg ראשי השנה.
צילום: רענן כהן,אודי יונש ויוסי אלוני.  |
|
|
|
|
| כן, אנחנו יודעים. סקירת קודקודי השנה בתרבות היא מקורית בערך כמו קאבר לשלמה ארצי. אבל תודו שאי אפשר בלי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
29/9/2005 11:56 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
טלוויזיה
|
|
|
 |
|
|
|
יהודה סעדו
גם קומבינציות כאילו בלתי אפשריות, כמו בין כיפת הסלע לגרדרובה של קסטרו, בין "שמע ישראל"
לבין "שדות של אירוסים", בין הרב פטל לחיים אתגר, הופכות לאפשריות מאוד כשמדובר ב"כוכב נולד". לא יד אלוהים בדבר, אלא הסגולות המכושפות של הבמה הסגולה. מרגע שדרכת עליה, נגזר גורלך להופיע ברשימת סיכום השנה בטלוויזיה.
יהורם גאון
אפשר להתווכח אם ההפקה נוטפת הדבש המכונה "שישי בגאון" היא בידור עממי, מחמם לב ונוסטלגי,
או שמא עובש טלוויזיוני חנפני וזול, שתוקפו פג עוד לפני שני עשורים. אבל איך שלא נגדיר את זה, דבר
אחד בטוח: הגאון כנראה עושה את זה נכון. ולראיה: הרייטינג המרשים והמעבר לפריים-טיים בערוץ 2.
חיים יבין
כי גם נפטלין נמאס לפעמים. ככל שנעים וחמים בארון הממלכתיות, גם היציאה ממנו יכולה להיות
מתגמלת. "ארץ המתנחלים" הדוקומנטרית, ששיגרה את יבין מכס המגיש הפוץ אל שטחי יהודה ושומרון, סימנה אותו לא רק כ"סמולני", אלא גם ובעיקר כעיתונאי אמיתי, דעתני, חקרן וחטטן - כמו שעיתונאי צריך להיות.
דנה מודן
מי שהחזיקה עד כה בפרסונה טלוויזיונית שנויה במחלוקת, הפכה השנה לחביבת הקהל עם "אהבה זה כואב", הקומדיה הרומנטית העברית הראשונה, או לפחות הראשונה המוצלחת, וזכתה גם באהבת הצופים, גם בחותמת איכות של פרס האקדמיה, וגם בתואר השושנה הכי פורחת בשדה הצנוניות המבולבל של ערוץ 10. שנים של אנפוף נמחקו ברגע, עכשיו רוצים עוד.
אסף הראל
התשוקה ללייט נייט אמיתי הצליחה להשכיח את ההתחלה הכושלת, ואפילו לעמעם את הרושם שהותיר סגנונו ה-אההם, ייחודי, של המגיש. בהמשך צברה "כל לילה" תאוצה והשתפרה פלאים, ועם "אהבה זה כואב", היה נדמה לרגע שהראל ומודן מצליחים לגבש לערוץ 10 דמות אלטרנטיבית נכונה. אלא שהתוכנית לא שבה בתום העונה הראשונה והמקוצרת, ומהניסיון החלוצי של הראל נותרו רק גידולי חצילים. ותשלום פיצויים (בגלל החצילים).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
לא יד אלוהים בדבר. סעדו, צילום: אודי יונש
|
|
|
 |
|
גם נפטלין נמאס לפעמים. יבין, צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ארץ נהדרת
המכונה גם "נבחרת ארץ נהדרת", כי אין כמו דימויים מעולם הספורט להרחבת האופקים, הצליחה גם
השנה לייצר קאלט בכמויות מסחריות. גם אם לא מדובר בסאטירה הכי נשכנית שאפשר להעלות על הדעת, עדיין מדובר בתוכנית המצחיקה ביותר, ובימים טרופים אלה, זה לא מעט. עוד עונה מוצלחת, וכבר אפשר יהיה לדבר על "ארץ נהדרת" במונחי מוסד תרבותי של ממש.
אסי דיין ו"בטיפול"
עוד נבחרת חלומות חלומית במיוחד של כותבים, במאים ושחקנים מליגת העל, שיצרה סדרה מקורית,
מינימליסטית, שונה ולא מועתקת - כנגד כל מה שהכרנו עד היום בטלוויזיה. החל מהפתיח היפהפה, דרך הטקסטים וכלה במשחק העוצמתי, שהכל קם ונופל עליו. מדובר בפרויקט הטלוויזיוני המרתק ביותר השנה, אם לא יותר מכך.
אוולין הגואל (ברוריה פסקל)
על "פיק אפ" זעומת הרייטינג, שאמורה היתה להיות התקווה החדשה של ערוץ 10, והתגלתה כעצם
הלעיסה החביבה על המבקרים, נאמר כבר הכל. ובכל זאת, אנשים אופטימיים אנחנו: אם יש דמות שמחזיקה על כתפיה - הדקות! הדקות! - והאלמוניות יחסית, את הסיכוי היחיד של "פיק אפ" להפוך לקאלט, הרי זוהי ברוריה. פאן, ג'וי והפינס.
אוולין ואינס ("הדוגמניות")
דקה וחצי אחרי שנסתיימה, התאדו כל משתתפותיה של "הדוגמניות" מהזיכרון, כפי שראוי היה
שיקרה. גם המיני-שערוריית-זוטא סביבה, שהסתיימה בדיונים פדגוגיים מבדרים לא פחות מהתוכנית עצמה ובדחיית שעת השידור, נשכחה מהלב. אולם שתי גיבורות התרבות לרגע האלה, שגרירות בכירות של עולם הטראש, הבהירו באופן רשמי: אין עוד חובה לייבא זבל תוצרת חוץ. אנחנו מסוגלים לייצר אותו לבד, ובאופן מצוין.
הכלב
ידידם הטוב ביותר של אבי נמני ושל ילד הפלא שריף. ערבים ותימנים הוא מחבב קצת פחות. הוא גם
שר מהלללב, אבל כוכב "הרצועה" ייזכר בעיקר כחיית המחמד הראשונה שהצליחה לכבוש את שער מוסף "הארץ" (!) ואת שער מוסף זה ממש, באותו סוף שבוע.
כתבה: שירלי אכסלרוד
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הכל קם ונופל עליו. דיין ב"טיפול"
|
|
|
 |
|
קאלט בכמויות מסחריות. "ארץ נהדרת"
|
|
|
|
|
|
|
מוזיקה
|
|
|
|
|
|
|
שירי מימון
היא הפסידה בניצנים, אבל בינתיים מסתמנת כמנצחת הגדולה (והיחידה?) של "כוכב נולד"
לעונותיה. מימון היא אחת מנבחרות השנה, למרות שאלבום הבכורה שלה יצא רק בשלהיה. אבל למה נתקטנן? הביצוע שלה בקייב היה אחד משיאי ההופעות העבריות באירוויזיון. ובעיקר - הכריזמה, הרצון העז והסקס אפיל, שבמונחים ישראליים הם הדבר הכי קרוב אי פעם לשדרות מדונה, פינת קיילי.
אפרת גוש
עוד תגלית נשית גדולה, אבל לשם שינוי - ממתחם שינקין. גוש פרצה השנה לתודעה באלבום בכורה
מצליח, שעל לחניו וההפקה המוזיקלית שלו אמון יוני בלוך. שילוב כובש של שבריריות, עוצמה, דרמטיות ושירה אינטימית הפך אותה לדבר הכי מיוחד בשטח. שלא נדבר על התסרוקת, או על ג'סטת מריחת השפתון בסוף ההופעה, שכבר נרשמה כפטנט על שמה. נחכה לאלבום הבא, כדי לבחון האם באמת מדובר בזמרת של "פעם בחיים".
עברי לידר
כשיצא "זה לא אותו דבר", אלבומו האחרון, הוא זכה לקיתונות של בוז ממרבית המבקרים (כולל
הח"מ), שטענו שמדובר בדיוק, אבל בדיוק, באותו דבר. אלא שלידר, מסתבר, הוא כבר כוכב בקנה מידה כזה שמרחף הרבה מעל הביקורות. וכך, האלבום והמופע שבא בעקבותיו הפכו לשוברי קופות, וקיבעו את מעמדו כאמן הצעיר המצליח ביותר בארץ. בשנה הקרובה, ככל הנראה, הוא יאותגר באורח רציני, על תקן המפיק המוזיקלי של ריטה.
שלמה ארצי ושלום חנוך
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? כנראה שלא. בקיץ האחרון, שני כוכבי העל של המוזיקה
המקומית שילבו כוחות, כדי ליהנות זה מיתרונו היחסי של השני. ארצי הביא את ההמונים, וחנוך סיפק את הפאסון ואת הלגיטימציה הברנז'אית. למרות החששות הכבדים מצירופי הטמפרמנטים הסותרים וממלחמות האגו הצפויות, עושה רושם שהשידוך הכי גדול של השנים האחרונות עלה יפה. הצופים מצביעים ברגליים, ולא נרשמו שום מבוכות קרדינליות. בקרוב הדי-וי-די.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המנצחת הגדולה של "כוכב נולד". מימון
|
|
|
 |
|
צירופי טמפרמנטים. שלום ושלמה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אביתר בנאי
אחרי מספר בלתי מבוטל של שנים, שבהן הוזכר בעיקר על רקע רכילותי, שב הבנאי הצעיר לעשייה
ושחרר אלבום מצוין שזכה לשבחי המבקרים ולפרגון רדיופוני גורף. ב"עומד על נייר", בנאי שילב לראשונה הרכב רוקי קבוע, והתוצאה החניפה לאוזן וחיממה את הלב. ההישג הבולט ביותר שלו הוא אולי העובדה שההצלחה הושגה ללא כל פעלול יחצני, או חשיפה אישית נרחבת (ולא שלא ביקשנו...).
עידן רייכל
אחרי ההצלחה הפנומנלית של אלבום הבכורה, לרייכל היה כמעט רק לאן לרדת. אבל הוא הצליח
להפריך את כל קלישאות "משבר האלבום השני", ו"ממעמקים" שלו הפך לעוד רב מכר מדובר (ומושמע). ההפתעה המרכזית של האלבום גולמה בשני שירים, בביצועה של שושנה דמארי, שאף התארחה בחלק מהופעותיו. בתווך, היה גם סיבוב הופעות חובק חופים בארצות הברית, ועל הפרק נסיעה היסטורית לאתיופיה. חת'כת פרויקט, הבחור הזה.
מירי מסיקה
השנה הגדולה בחייה. עד עכשיו, לפחות. סיפור נדיר בהחלט על מעבר מאלמוניות מוחלטת, לתפקיד
מרכזי ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (הבימה) ואלבום בכורה מצליח, והכל בתוך חודשים ספורים. מסיקה, הניחנת ביכולות קוליות מרשימות ובנטייה לדרמות בימתיות עזות, אה-לה מאיה בוסקילה, התפרסמה בייחוד תודות ללהיט "נובמבר", ומאז - השמים הם הגבול, ועננים עננים בתקרה.
משינה
החבורה הוותיקה, הרגילה לתארים, זוכה כאן הפעם לתואר מהזן המפוקפק: "פלופ השנה". מה שהחל
ב-2003 כקאמבק מפואר, הפך השנה לצל חוור של הלהקה הנהדרת ההיא. "רומנטיקה עתידנית", האלבום החדש, לא ייצר אף להיט משמעותי ונכשל בקופות. סיבוב ההופעות בחסות "סלקום", שהתבלט בגווני הסגול שלו, פגע קשות בדימויים הציבורי של חברי הלהקה, ובאופן כללי - ניכר כי החדווה היא מהם והלאה. ועדיין, בוא נקווה לעתיד מתוק.
מה קשור?
שלישיית הבידור המצליחה השתעשעה תמיד במוזיקה על הבמה, אבל השנה עשתה זאת לראשונה בגרסת הדיסק. "תיתנו לו צ'אנס", שיר חביב ונטול יומרות, הפך בן לילה להמנון הרשמי של המדינה, ובתוך לילה נוסף זכה לגרסאות כיסוי שונות ומשונות, חלקן על בסיס עדתי. במסגרת השאיפה הבלתי מוסתרת של השלישייה להפוך לגרסה החדשה של הגששים, מדובר באבן דרך חשובה. מה שקשה לומר ביחס ל"היכל התרבות".
איזבו
ההרכב הישראלי הראשון, שהצליח למלא את "צוותא" (טוב, כמעט), למרות שהוא שר רק באנגלית.
בתחילת השנה זכו רן שם-טוב וחבריו לחוזה יוקרתי בחברת התקליטים הבריטית BMG, שאולי לא יסדר להם קריירה עולמית, אבל ללא ספק מייבא יוקרה וערפילים לונדוניים ברוכים. איזבו, שמייצרים פופ אינטליגנטי, עם נגיעות מזרחיות וקריצות תיאטרליות, עובדים עתה על אלבומם השני, ובתווך מנסים את השירים החדשים על קהל ישראלי הולך וגדל. אתם גיבורי הבוקר שלנו, יה אה.
כתב: שי להב
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הגרסה החדשה של הגששים. "מה הקשור", צילום: רפי דלויה
|
|
|
 |
|
פרגון רדיופוני גורף. אביתר בנאי, צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
ספרות
|
|
|
|
|
|
|
עמוס עוז
עוז כבוד לעמו הביא: בכיר בכירי סופרינו זכה השנה בפרס גתה הגרמני היוקרתי, ישראלי ראשון
הזוכה בפרס שנחשב כאבן דרך חשובה בדרך לנובל הספרותי. הפרס ניתן על יצירתו בכלל ועל "סיפור על אהבה וחושך", שנמכר במאה אלף עותקים בארץ ועוד הרבה בחו"ל, בפרט. אבל לא רק זרי דפנה העסיקו את עוז השנה: לקראת סופה הוציא את "פתאום בעומק היער", אגדה ראשונה לנוער.
א.ב. יהושע
עוד אחד מבכירינו וטובינו, שעם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" מהשנה שעברה, צבר גם הוא
כבוד בינלאומי השנה. יהושע נכלל ברשימת המועמדים לפרס "בוקר" הבריטי היוקרתי בקטגוריה הבינלאומית החדשה, שבה הוענק השנה לראשונה הפרס גם לסופרים זרים, ובהמשך זכה בשני פרסים באיטליה, האחד על מכלול יצירתו והשני על "שליחותו", שגם יצא לדרך אל מסך הקולנוע, בתווך איטלקי.
רינה פרנק-מיטרני
היש בסביבה מישהו שלא יודע לזמרר ש"כל בית צריך מרפסת?" אז מה אם המבקרים לא אהבו (בלשון
המעטה) והתקשורת לא בדיוק התעניינה בהתחלה? נשענת על מתקפת ג'ינגלים רדיופונית שספר טרם שמע דוגמתה ועל שיווק אגרסיבי, נהפכה פרנק-מיטרני לרב-מכר שלפי דיווחי ההוצאה עבר את מחסום 50 אלף העותקים. שיעור מאלף בשיווק, גם אם לא בספרות.
אשכול נבו
המועמד שלא זכה בפרס ספיר, אבל בהחלט זכה באהדת הקהל: יותר משנה נמצא "ארבעה בתים וגעגוע" שלו ברשימות רבי המכר, לא מפסיק לכבוש קוראים אחרי שכבש גם את המבקרים. מי שמותר בהחלט לתייג כסופר הקונצנזוס באגף טוב-הטעם, לא נזקק עוד לקביים תקשורתיים של "הנכד של אשכול". יש להניח שעם צאת ספרו הבא כבר יעמדו בתור לראיינו.
אלונה פרנקל
מי שמוכרת כבר שנים כאושיה מרכזית בתחום ספרות הילדים והנפיקה למעלה מ-30 ספרים לפעוטות
שנהפכו ללהיטים בארץ ובעולם ("סיר הסירים של נפתלי"), הוציאה ספר ראשון למבוגרים, שעליו זכתה בפרס ספיר, הפרס הספרותי הכספי הגדול ביותר בישראל. "ילדה" נקרא הספר, שהוא ספר זיכרונות אישיים לגמרי מילדותה במלחמת העולם השנייה ועד עלייתה לארץ. השנה, אגב, היתה השנה הראשונה בתולדות פרס ספיר שבה הוא התנהל, משלב המועמדים ועד מעמד הזכייה, על מי מנוחות נטולי התנגחויות ורבי פרגונים.
סמי מיכאל
באמצע אפריל יצא הרומן שלו "יונים בטרפלגר", שהתכתב אמנותית, במודע ובמוצהר, עם הנובלה שלר'סבאן כנפאני, "השיבה לחיפה". אלא שהנקודה הזו עוותה בכתבה שהופיעה ב"מוסף הארץ" עם צאת הספר, ומיכאל מצא עצמו מוכפש ונפגע במוקד שערורייה. חמישה חודשים קשים עברו על הסופר לעדותו, כולל שיתוק כתיבה והפרעות שינה. הסוף היה טוב: באמצע החודש שעבר התנצל עיתון "הארץ" בהתנצלות גדולה וגורפת שכמוה לא זכורה בברנז'ה, כולל הבעת צער על עוגמת הנפש שנגרמה למיכאל והצהרה כי העיתון "מוקיר את יושרו האישי והמקצועי של סמי מיכאל כסופר, כאינטלקטואל וכאיש רוח".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בכיר בכירי סופרינו. עוז מקבל את פרס גתה, צילום: אי. פי. או
|
|
|
 |
|
צער על עוגמת הנפש. סמי מיכאל, צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דליה רביקוביץ
המשוררת שאייתה כל כך נכון ישראליות, כאב ובדידות, הצליחה למות - ממש כך, אחרי שניסתה במשך השנים מספר פעמים לשים קץ לחייה - באוגוסט השנה. רביקוביץ, כלת פרס ישראל שפרסמה בשנה שעברה קובץ סיפורים קצרים, הותירה אחריה סימנים צרובים וחור גדול בשירה הישראלית. גם חתן פרס ספיר של השנה שעברה, דן צלקה, נפטר בדיוק חודש לפני טקס הענקת הפרס השנה והסופרת בתיה גור, שבראה בצלמנו את הבלש מיכאל אוחיון, נפטרה עוד קודם, בחודש מאי.
צרויה שלו
סבלנותם של קוראיה הנאמנים סוף סוף באה על סיפוקה השנה, כששלו הוציאה את "תרה", שנסק מיד
למרומי הרשימות. גם חובביה בגרמניה מתמוגגים, שכן שלו משתייכת לזן הנדיר של סופרים ישראלים שמו"ל חו"לי חיכה ואף שילם מקדמה נאה על ספרה הבא. שלו סימנה רצף של כותבים מאגף הספרות היפה, שמילאו את המדפים לקראת סוף השנה וביניהם יעל הדיה, אמיר גוטרפוינד, סביון ליברכט ויורם קניוק.
ערי סטימצקי
למרות שלאימפריית חנויות הספרים שלו היתה כבר מזמן הוצאה בצדה, זו נחשבה כל השנים לשחקן
זוטר בענף המו"לות. לא עוד: סטימצקי עשה השנה את המהלך העסקי המרשים בתחום כשהתמזג עם הוצאת כתר הגדולה. ההודעה יצאה בפברואר, המיזוג שנקרא מעתה כתר ספרים נכנס לתוקף באחד בספטמבר (52-48 בחלוקת האחוזים, לטובת כתר) והענף היה כמרקחה. בהצטרפות מקרים, או שלא, הכריזה גם הוצאת מודן על מיזוג חנויותיה עם רשת צומת ספרים של כנרת-זב"מ-דביר.
נורית זרחי
שנה מצוינת היתה לסופרת הילדים הפופולרית והפורה (יותר ממאה ספרי ילדים), שספריה אף פעם לא
משעממים גם הורים: שלושה ספרי ילדים יצאו לה כמעט במקביל השנה, לצד ספר שירה למבוגרים ובסוף השנה חיכה לה גם פרס: פרס היצירה מטעם שרת החינוך שהוענק השנה לראשונה גם בתחום ספרות הילדים, וזכו בו זרחי ודבורה עומר. איך אומרת הסיסמית? איכות זו לא מילה גסה.
כתבה: אורית הראל
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הותירה אחריה סימנים צרובים. רביקוביץ', צילום ארכיון
|
|
|
 |
|
ענף הספרים כמרקחה בגללו. ערי סטימצקי, צילום: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
תיאטרון
|
|
|
|
|
|
|
רבקה נוימן
שחקנית גדולה. בלה ברלו שלה ב"סוחרי הגומי" של חנוך לוין (תיאטרון חיפה) היא שיא חדש
בתולדותיה. לכל שחקן גדול יש מידת פגיעות לצד הווירטואוזיות הטכנית. ברלו של נוימן היא אישה
פגיעה, אפידרמיס דקיק, שמתחפשת לפאם פאטאל. נוימן מנצחת על השניות הזאת כמו על תזמורת של פנים, גוף קול. יש הרגשה שיש לה מאות ואריאציות לכל רכיב בגוף שלה. כשהיא מגיעה לשלב הגאווה השבורה שעדיין לא נכנעת, אני פרצתי בבכי. לא רק מעצב. מפליאה ומתימהון.
יבגניה דודינה
האנטיתזה של נוימן. כוח נטול פגיעות, תוקפנות ללא רגש. היא שחקנית מרתקת אבל ב"מדיאה"
(תיאטרון גשר) עודפות העוצמה הופכת אותה ללא מעניינת. דודינה קבועה בתודעה הישראלית ככוכבת, ויש לה תנועות של מלכה שתופסת חלל רחב סביב עצמה. מדיאה שלה פועלת בתוך הקונספציה של הבמאית: טרגדיה מאופקת, נקייה. כל השחקנים מכוונים למין נטרול רגשי אבל דודינה מפצה במשחק אקפרסיוניסטי, "הדיבוק" נניח, או סרט אילם. ואין חיבור בינה להפקה. והעברית יושבת לה בפה כמו משקולת לוהטת.
אילן רונן
הבימה הפגין השנה סוג של נועזות, כשהמנהל האמנותי שלו, אילן רונן, בחר לביים את המחזה
המעולה "מלחמה" של לארס נורן השוודי. הימור שהוא גם התגרות בקהל שמסניף בידור בכמויות קטלניות. מחזה קדורני על התפוררות הצלם האנושי במצב דחק שלאחר קטסטרופה. צבעי אפר שלטו על הבמה, קולם של השחקנים היה חלול, התנועות ממוכנות. ועפר ואפר היתה אנושיותם. שום קישוט, אפס הומור, אובדן ואימה בעירומם. רונן, אפוקליפטן ידוע, עמד בכניסה בהצגה הראשונה ומלמל: "ככה ניראה אם נמשיך כמו עכשיו".
ליאור אשכנזי
משהו רע עובר עליו בשדה האישי, כך דווח בהרחבה. התפרקות המשפחה, אימת נפילה מכוכבות, והקוק אמור לסדר הכל. אבל משהו טוב עובר עליו כשחקן. נוציא את ביאליק מהארון ונצטט: "ואני בחלבי ובדמי את הבערה אשלם". אשכנזי בוער ונחשפות שכבות חסויות. הסימנים הראשונים היו ב"ללכת על המים" (ההצלחה המוצדקת שסיממה אותו), והסימן האחרון היה ב"הדבר האמיתי" של טום סטופארד בבית ליסין. אשכנזי שיחק במין איזון שבין תכונת כוכב לענווה של אחד שמבין שהכוכבות היא בועת אוויר, ושנשאר לו נכס אחד: הוא עצמו.
איתי טיראן
המלט הו המלט. איתי טיראן הו איתי טיראן. עמרי ניצן יצר אירוע כמעט חופשי בעקבות "המלט" של
שייקספיר, במקצב טלוויזיוני וירטואלי מהול בתחושת חיל ורעדה דתית. ההפקה נוגעת במחאה אזרחית כלפי השלטון שעוקד את בניו במלחמות ובמחאה אישית של בנים-בנות כלפי הוריהם שבוגדים בהם. האירוע קוביסטי משהו, הקהל הסתובב על כיסאותיו. ואיתי טיראן אכן נועד למלוכה. מכלול של אינטליגנציה שכלית, גופנית ורגשית. ויופי שקוסם לנשים ולגברים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משחק אקפרסיוניסטי. דודינה, צילום: אלי דסה
|
|
|
 |
|
הוא בוער ושכבות חסויות נחשפות . אשכנזי צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יעלי רונן
עם השם המתפנק, המגדיר את היותה הבת של אבא אילן, היא כוח עולה ומשפיע בתיאטרון הישראלי.
כמו אביה, יש לה יכולת להנהיג קבוצת שחקנים ולהוביל רעיון דרך טקסטים שהיא יוצרת איתם. כמוהו, היא בוחרת להיות חתרנית בתוך ממסד. חוץ מלהט יש לה גם יד מיומנת וחוש הומור (גם כן מאבא). "פלונטר" שלה בקאמרי הוא מהתלה מזוויעה על שני עמים שלפותים זה בה פיזית ונפשית. רונן שייכת לדור שאין לו כוח לזעום, רק לצחוק. הדור הפסימי. בזה היא הפוכה מאבא שלה.
אייל וייזר
בתקופה שבה גם תיאטרון הפרינג' הוא ברובו זרם מרכזי, כי הוא נתמך, האירוע שכתב וביים אייל
וייזר "ותו לא" הוא חתרנות טהורה (תאטרון תמונע). שלושה שחקנים בבגדים שחורים, על רקע שקפים של ספר ילדים תמים לכאורה, שופכים מילים שהן עיסה של דימויים מסחריים ושיווקיים. ניצולי ה-11 בספטמבר מערבבים בעדותם מוות, סייל בפראדה ובערת שומנים בחדר כושר. פדופיל מנסה לשכנע את השומעים שהוא היטיב עם קורבנו, גבר צעיר מתחנן לתחושת המשמעות של שואה "משהו שינער אותך". במסווה של דאדאיזם אידיוטי משקף האירוע את זוועת חיינו: מותר להגיד הכל והמוח שלנו שטוף שקרים שמספרת לנו ממשלת יחסי הציבור.
מוני מושונוב
רביעייה מצוינת בהנהגת חנן שניר סוחבת את מחזהו המטריד-מעורר-מסעיר של אדוארד אלבי, "העז,
או מי זאת סילביה?" (הבימה). להלל את אלבי זו כמעט קלישאה. גאון. מוני מושונוב נפלא בתור גבר על
סף דמעות רוב ההצגה, נטול הגנות בכמה מצבים. ליליאן ברטו בונה את הפיכתה לחיה, לעז בעצם, בכוח מדהים. אלכס אנסקי מצוין בתור החבר הצדקן עם שכבת עומק של יצריות אפלה. ועדו רוזנברג, הבן ההומו, פריך ונוגה באופן מכמיר לב.
דימיטרי רוס
מפלי כישרון ניגרים לבמה, למרות שאין במה, ב"הזר" של תיאטרון מלינקי (תיאטרון תמונע). הבמה
היא שולחן שהוא גם מזבח וגם זירת קרקס, והמקום משתנה בעזרת אביזרים כאילו פשוטים: בדים הופכים לחוף ים, בובות מקסימות הן קהל בבית המשפט. מרסו, הרוצח, הולך מאושר אל מותו כמחאה על חוקי עולם שרירותיים. דימיטרי רוס, לוליין של פנים וגוף, כמעט מהפנט.
יהושע סובול
הוא אחד משלושה הוזי אפוקליפסה חביבים עליי (לצד אילן רונן ושמואל הספרי). שלושתם לא
נפרדים לעולם מהמלנכוליה הטרגי-קומית שלהם. "זמן אמת" של סובול (הבימה) הוא לא מהמחזות הכי חשובים שלו, אבל יש בו את קסם הצירוף בין תוגת סובול וסערת הנפש של נולה צ'לטון. איכשהו הם מגיעים יחד ליכולת להפוך טרגדיה לקרקס ולהשאיר בנו פצע קטן. מחזה היפר ריאליסטי בווילה בקיסריה שמעורר מבוכה במי שלא נאטם לגמרי, אבל רובנו הרי מאובנים מרוב בלבול.
כתבה: שרית פוקס
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יד מיומנת וחוש הומור. רונן צילום: אריק סולטן
|
|
|
 |
|
הוזה אפוקליפסה. סובול, צילום ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
קולנוע
|
|
|
|
|
|
|
תאופיק אבו ואיל
אמן נולד. לא סתם איש קולנוע חדש בקע מתוך "עטאש/צימאון," כי אם אמן רב הבעה, שמנצל את האקרן על מנת להעביר חוויה טוטאלית, המערבלת היגיון עם אימה קמאית, צבעוניות חזותית עם סאונד אפקטיבי, קולנוע ויזואלי עם אמירה פוליטית חדה. אבו ואיל, בסרט הבכורה שלו, טיפס מיד אל הצמרת הגבוהה (והדלילה) של גדולי הקולנוע המקומי.
אסף סודרי (וכן אמיר טאוזינגר)
סודרי הוא הצלם המסייע לאבו ואיל בעיצוב המערבולת החושית, העומדת בבסיס "עטאש/צימאון." עבודה לא שגרתית, שכמו מתעלמת מהמגבלות המוכרות של צילום באור השמש הישראלית. לצד עבודה מושלמת זו, הפליא סודרי, בשיתוף עם אמיר טאוזינגר, בבימוי "שביתה" - סרט תעודה חברתי מעולה, המצליח לפרק לגורמים שביתת פועלים בדימונה ולהדגים באופן חזותי מהי המהות של הקפיטליזם החזירי.
איתן פוקס וגל אוחובסקי
הבמאי והתסריטאי של "ללכת על המים" גרפו כבר לפני שנה את שבחי הביקורת. הפעם יש לצרף לכך מטר ברכות על השיווק הנכון של סרטם בארצות הברית ובצרפת. "ללכת על המים" בילה 25 שבועות על המסכים האמריקניים והניב את שיא ההכנסות של סרט ישראלי בחו"ל 2,712,000) דולר.( גם בצרפת מחייכות הקופות לסרט הזה.
היאם עבאס
אם היה משהו טוב בסרט "הכלה הסורית," זוהי העובדה המרנינה שלצורך הפקתו הובאה לארץ היאם עבאס, המעדיפה לפעול מצרפת. פנים רבות הבעה, המצטלמות נפלא ומנהלות, ללא שום חיץ, רומן גלוי עם הצופים. הופעתה בתפקיד האחות הבכורה ב"הכלה הסורית," בפירוש גנבה את ההצגה מהבמאי ומיתר המשתתפים בסרט. חבל שהופעתה הקולנוענית הנוספת (ב"אזור חופשי" של עמוס גיתאי) השתבשה ולאו דווקא באשמתה. התסריט לא הותיר לה שום מרחב מחיה.
אורי גבריאל
גם מחלקי הפרסים בפסטיבל קרלובי וארי שבצ'כיה הורידו כובע בפני הופעתו המדויקת של שחקן ותיק זה, שעושה דמות מורכבת ב"איזה מקום נפלא." גם בפסטיבל ירושלים ובאקדמיה. לאחר שנים של שירות חובה בעשרות תפקידים קולנועיים - חלקם שגרתיים וחלקם סובלים מעודפי "מזרחיות" משוערת - התגלגל תפקיד ראוי ליכולותיו המורכבות של שחקן זה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מטר ברכות. פוקס ואוחובסקי, צילום: ברק פכטר, רייטינג
|
|
|
 |
|
לאחר שנים של שירות חובה. גבריאל, צילום: תמר בר גיג
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חנה לסלאו
אורי גבריאל היכה בגויים בקרלובי וארי, חנה לסלאו הדהימה, כשחזרה מפסטיבל קאן ותואר השחקנית המצטיינת בכיסה. הישראלית הראשונה, מאז עודד קוטלר בשנת ,'67 שמחלצת פרס מוועידת הפסגה העולמית של תעשיית הסרטים. נכון הוא שלסלאו לא נדרשה לעצב ב"אזור חופשי" דמות מורכבת, אלא דווקא קריקטורה של הישראלית המצויה. אך העובדה שזה לא צרם את העין, יש בה כדי נחמה.
אבי קושניר
שנים של חריש בקומדיות ובשאר מופעים גסי הבעה, לא פגמו בבסיס האיתן, שעליו ניצבת הקריירה של שחקן זה. למרות ש"מטאליק בלוז" של דני ורטה, המכונה נוקיו, לא הצליח לרגש את ההמון שלא צבא על הקופות, הרי שהדמות המסמורטטת של הישראלי הרשלן, שאותה מגלם שם קושניר, בהחלט נוגעת ללב.
ירון זילברמן
"הכוח לשחות" הוא סרט הבכורה של מי שקודם לכן לא התקרב למצלמה. סרט תעודה זה, המשלב מנות מוגברות של נוסטלגיה עם כאב אישי אותנטי, משכיל לנווט דרכו לא רק אל בלוטות הדמע, משום שבדרכו הצנועה הוא משרטט דרמה היסטורית קשה. כל זאת, בצירוף העובדה המפליאה שסרט ביכורים זה נמכר מיד לשידור ברשת HBO הנחשבת בהחלט.
גידי דר
רק לשם תזכורת, עוד כמה שורות על אודות "אושפיזין," חלוץ המגשרים בין העולמות המנוגדים לכאורה - האורתודוקסיה היהודית והחפיפיות הישראלית. הסרט נחשף כבר לפני שנה בפסטיבל ירושלים, אך במהלך תשס"ה הוא גם הוקרן בהצלחה בבתי הקולנוע בישראל ואף עשה מכה פיננסית נאה, כאשר חברת הפצה בינלאומית רכשה אותו תמורת זוזים מלוא החופן. ואגב כך: האמריקנים יחגגו עליו החל מהשבוע הקרוב.
סמדר סייר ונעמה שנדר
פיקדון קצר מועד, על חשבון השנה הבאה. שתי שחקניות צעירות, העושות בכנות משובבת לב את התפקידים הראשיים בסרט הנחמד "קרוב לבית" (בימוי: וידי בילו, דליה הגר,( שכבר נחשף בהצלחה בפסטיבל ירושלים האחרון, אך עדיין לא הגיע לבתי הקולנוע.
כתב: מאיר שניצר
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קריקטורה של הישראלית המצויה. לסלאו, צילום: איי. פי
|
|
|
 |
|
הישראלי הרשלן והנוגע ללב. קושניר, צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
אמנות
|
|
|
|
|
|
|
יאיר גרבוז
הבלתי נלאה. כמו חיים שמגיש את "מבט" מאז ומעולם, אינשטיין שמוציא עוד תקליט נוסטלגי וגילה שמשחקת על בימות הבימה, כן גרבוז, ילד בן ,60 שגם אחרי הזכייה אשתקד בפרס אמת המוערך, על סך 90 אלף דולר, ממשיך לסחוט את הגז ולהציג בקצב מסחרר. בגלריה גורדון, עם יצירות נבחרות מהתחנות הסגנוניות שעבר ב40- שנות קריירה ססגונית; אוניברסיטת חיפה, שבה דגמן זוגיות עם הפסל יעקב דורצ'ין, שותפו לזכייה, ואיפה לא.
אנה ים
בוגרת מצטיינת של המדרשה (שבראשה אותו הגרבוז שידו בכל.( יחד עם היותה צלמת מוכשרת בפני עצמה, נבחרה ים בעיקר משום שנכון לעכשיו הינה הראשונה להציג - בגלריה החדשה יחסית של - By Art Project מבין אותם בוגרים טריים שאמונים על אחת המגמות המתעתדות להפוך ולהיות לאחד הקולות הדומיננטיים בסביבה בשנים הקרובות, כמסתמן משתי תערוכות הגמר המרכזיות. עולים, בעיקר עולות, ותיקים וותיקות, מחבר המדינות, המנסים לנסח לעצמם זהות עצמאית בשטח, בחסות תחושות התלישות והפליטות התרבותית.
יגאל צלמונה
האוצר הראשי של מוזיאון ישראל, ולפיכך גם בעל המניות על מקצה השיפורים שעבר המקום ברמה התפישתית השנה. השינויים הברוכים מצטיינים בקומוניקטיביות, שאינה שקועה ברדידות, ובכושר תמרון מופלא בין האינטרסים השונים - שימור הישן והצגת החדש. ובכלל, בפרגמטיות שיש בכוחה להראות שעדיין יש רלוונטיות, גם בתקופה הדיגיטלית, לגופים הפיזיים הציבוריים הגדולים, המסואבים והמסורבלים, שניזונים מכספי המדינה. גם מוזיאון הרצליה, שהמשיך השנה כהרגלו להיות תו של איכות, מאשש את הטענה.
חנא פרח
ההוכחה החותכת לכך שאפשר לעשות דברים אחרת, ולהצליח. בדומה למידאס מהמיתולוגיה היוונית, שכל מה שנגע בו הפך זהב, עושה פרח כל תערוכה באצירתו לאוצר. בראשית ב"בושה," התערוכה הכי אינטליגנטית ורגישה שנראתה בתקופה שחלפה במוזיאון, המצוין, לאמנות דיגיטלית בחולון. ואחר כך, כסנונית הראשונה של הגלריה החדשה בתמרה, שנפתחה תודות לסיוע "אמנות לעם," וכלה ב"חפרפרת," שהיתה איחוי הפריטים מקולקציית הפרגמנטים המוכרת מבית הילה לולו-לין לכדי יריעה רחבה, איכותית ויחסית נהירה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ממשיך לסחוט את הגז. גרבוז, צילום: קוקו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוהד מרומי
חבל שהוא נאלץ לשאת בנטל, להיות הקטל. הווידאו "קיקלופ," שאותו הציג לראשונה בגלריה טל אסתר, חשף, שלא מטעמים אידאולוגיים, את עולם האמנות המקומי במערומיו, על כל החולי והרעה שלו: שרלטנות שערורייתית, דמגוגיה רבתי וזילות מזעזעת. למרבה האבסורד, הקקופוניה והקיקלופיה, העבודה לא נגנזה אלא אף זכתה להוקרה והוקרנה בשנית בתערוכת סיכום העשור הראשון לחלוקת פרס קרן נתן גוטסדינר לאמן ישראלי, לצד שני הבאים ברשימה.
עדי נס
פעם, מפיק ב"קשת." היום, בפיק של ההייפ הסובב כרגע את הצילום הישראלי באמריקה. המפורסמת בעבודותיו של הצלם המחונן, שכבר העניק את שירותי הצמצם שלו לכמה מהמגזינים המובילים והנחשבים בעולם, היא "הסעודה האחרונה" - מתוך סדרת החיילים הנפלאה שיצר כפרפראזה הומו-ארוטית פוליטית המבוססת על סצנות קלאסיות מפורסמות - נמכרה השנה, במכירה פומבית בסות'ביס הניו-יורקי, בסכום אסטרונומי של 102 אלף דולר.
סיגלית לנדאו
נו באמת, שלא נזכיר את שמה של מי שהצליחה להביא לביתן הלנה רובינשטיין עשרות אלפי מבקרים? מי שהצליחה לחצות את הקווים ולמצב עצמה ככוכבת גם מחוץ לתחומי הממסד המוכרים?
אסי משולם
ישנם אמנים רבים שעולים עליו בהרבה תחומים - בכושר הניסוח, ברמת הגימור, במקוריות, בפוטוגניות וכו,' אך למשולם איכויות משלו. אותנטיות, למשל, המצרך הכי נחשק בשוק, שברובו מקושקש. בשתי הופעות בגלריה ג'ולי מ' הראה משולם כי הרבה מעבר לעצמות שוק חתוכות, שולחנות פיקניק שבורים וכלבים עם רקטומים רוחשי זבובים, מדובר באמן מצוין שחולש, למרות הזימתיות הכפייתית והחטאים האפיקורסים, על השילוש הקדוש: שכל, בטן וביצים.
רון חולדאי
השנה נאלץ ראש עיריית תל אביב להתמודד עם הקמפיין שניהלו נגדו אמנים רבים במחאה על החלטתו להפקיע מרשות סדנאות האמנים שני חללי עבודה מסובסדים, לטובת ילדי שכונת פלורנטין, שחונת המקומות לפעילות הקהילתית. מחאה שנדמה די במהרה, כך נדמה.
אתה
שמות רבים, כצפוי מרשימה מהנוסח הזה, נעדרים. ברם, מכל אלו שהוזכרו כאן, כמו גם אלו שלא, החשוב מכולם הוא אתה: הקהל (הפנייה היא בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד.( אם תגדל, מי יודע, אולי תגאל את החללים הלבנים האלה, האנמיים, המיותמים מאדם ותזרים לתוכם קצת דם, והשנה הבאה תיראה קצת יותר טוב. מה אתה אומר?
כתב: יניב יהודה אייגר
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מחאה שנדמה. חולדאי, צילום: קוקו
|
| |  | | בפיק של ההייפ. נס
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
