 |
/images/archive/gallery/318/918.jpg עוזי אבן ועמית קמה
אלי דסה  |
|
|
| תחנות התרבות של עמית קמה ועוזי אבן |
|
| לכבוד חודש הגאווה, מספרים זוג האקדמאים על התחנות המשותפות בחייהם: מההיכרות, דרך להקת ברבורים לונדונים וביקור במקדש יפני ועד החתונה בקנדה
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אמירה נירנפלד
16/6/2005 13:37 |
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' עוזי אבן וד"ר עמית קמה, הורים מאמצים ליוסי, חיים ברמת אביב. קמה הוא מרצה במגמה לתקשורת המכללה האקדמית עמק-יזרעאל. אבן, מרצה לכימיה באוניברסיטת תל אביב, פעל לאורך השנים לשינוי החקיקה הנוגעת לזכויות הומוסקסואלים ועשה היסטוריה
כשהפך לחבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון (מטעם מרץ), וכשהביא את האוניברסיטה להכיר בקמה כבן זוג ידוע בציבור שלו.
לכבוד חודש הגאווה, כתבו לנו עוזי אבן ועמית קמה את תחנות התרבות הזוגיות שלהם, מסע אישי בחייהם המשותפים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
30 באוקטובר 1986 - חוף "הילטון", תל אביב
|
|
|
 |
|
|
|
אני - עמית - עוזב את חוף הים לעת ערב, וגבר שהיה מוכר במעורפל שואל האם אני ממהר. "לא ממש", "אז, בוא תספר לי מה אתה עושה בימים אלה". לא מזמן סיימתי את התואר הראשון ואני מחפש את דרכי והעתיד נראה לחלוטין בלתי ברור. עוזי, כבר פרופסור מן המניין ובשיא הקריירה המקצועית שלו, מטה אוזן. הוא מציע להיפגש יותר מאוחר בביתו. אני מגיע לדירה ומתפלץ: "רהיטים פולניים ומכוערים שכאלו לא ראיתי המון שנים!". עוזי מציע שאתכנן ואעצב לו את הדירה מחדש. את הזמן הקרוב אנחנו מבלים ביחד בחיפוש אחר רהיטים, שטיחים, אהילים וכדומה. בסוף החודש, הבית נראה ומרגיש מעודכן, ויחד עם זאת חם ומזמין. וכך, אני מוצא את עצמי עובר לגור בדירה ברמת אביב, בה אנחנו חיים עד עצם היום הזה. הסביבה החברתית של שנינו הגיבה בחשדנות רבה: מי הבחור הצעיר ש"נופל" פתאום על עוזי? מה "הזקן" הזה רוצה בעצם ממך? כולם סקפטיים: אלו יחסים שאין להם תוחלת! היום, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, כל זה נדמה כהבלים מן העבר הרחוק...
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: אלי דסה
|
|
|
|
|
|
|
2 בפברואר 1993 - כנסת ישראל
|
|
|
|
|
|
|
אני עוסק בפעילות פוליטית התנדבותית למען הקהילה ההומו-לסבית כבר למעלה מעשר שנים, ולאחרונה מוניתי לכהן כמנכ"ל של "האגודה לשמירת זכויות הפרט". לפני כחודש הציעה ח"כ יעל דיין לקיים אירוע פומבי לציון הקמת הועדה למניעת אפליה בשל נטייה מינית בכנסת. ההתרגשות רבה, מתכננים מי יהיו הדוברים. אני מגיע הביתה ולוחץ על עוזי להצטרף לפעילות, ולהגיש מועמדות לשאת דברים. עוזי מציע שידבר על האפליה בגיוס לצבא. לא כולם משתכנעים, אבל לבסוף הוא נבחר לייצג את המגזר ההומואי של הקהילה. ביום שלישי יורד שלג כבד על ירושלים, ואנחנו בטוחים שלא נצליח להגיע. אבל הגורל מאיר לנו פנים. אני מתיישב באולם הישיבות של הכנסת הרחק מאור הזרקורים, פן פרצופי יופיע בתקשורת. עוזי מאבד את הניירות של הנאום שהכין וטרח עליו. ההיסטריה רבה! ואז, עוזי מתייצב לפני דגל ישראל ולנוכח מאות המצלמות מאלתר נאום מרגש ובו הוא מתאר כיצד גורש מתפקידו הצבאי בגלל היותו הומו. אין עין יבשה בקהל. הימים הבאים הם קפיצת מדרגה בל תשוער עבורנו ועבור הקהילה וכמובן עבור כלל החברה הישראלית. בנאום אחד עוזי פורץ דרך הישר אל תוך האומה, שעד כה הדירה והקיאה אותנו מתוכה. במהלך השנים הבאות עוזי מצטרף לפעילות אינטנסיבית במפלגת מרצ, ולאחר התלבטויות רבות מציע את מועמדותו לרשימה לכנסת. בנובמבר 2002 הוא נבחר להיות חבר הכנסת הראשון בהיסטוריה המצהיר קבל עם ועדה שהוא הומו. ח"כ דיין מפנה לו את ראשות הוועדה, ובכך נסגר מעגל מופלא. ואני? די מהר התעשתי, ואכן תוך מספר ימים הופיעה הכתבה העיתונאית הראשונה שבה גם אני מתראיין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: אמיר מאירי
|
|
|
|
|
|
|
29 ביולי 1995 - רמת אביב
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמה ימים התקשר נער ביישן ומבוהל וביקש להיפגש איתנו. אנחנו כבר רגילים למאות פניות של אנשים המתלבטים והמתקשים עם היותם הומואים. לא העלינו על דעתנו שהמפגש הזה יהיה שונה מכל עשרות האנשים שהתייעצו כאן איתנו בנוגע לעתידם או לעתיד היקרים להם. יוסי החרד מתיישב, ובשתיקה אנחנו צופים ב"פספוסים". אחרי שהקרח נשבר, הוא מספר שאביו לא מקבל את היותו הומו, ולמעשה אין לו לאן לחזור. הסיפור קורע את ליבנו, ובשיחת טלפון לאחר כמה ימים עוזי מציע ליוסי להזמין את הוריו אלינו כדי לשקול אפשרות שהוא יעבור לגור אצלנו. ההורים מגיעים, חותמים על נייר מאולתר שהם מאשרים את ה"עיסקה". ופתאום, עוזי ואני הופכים להיות משפחה אומנה. משניים אנחנו נעשים בבת אחת לשלושה. לאחר שקיבלנו אישור רשמי ממשרד העבודה והרווחה ובמקביל לליווי של עובדת סוציאלית, אנחנו מתחילים להסתגל לחיים החדשים של שלושתנו. ביום הולדתו השמונה עשר יוסי ניגש למשרד הפנים ומביא לנו את המתנה המדהימה ביותר: הוא שינה את שם משפחתו לאבן-קמה. מאז, יוסי סיים תיכון, סיים בהצטיינות שירות צבאי מלא, ובשנים האחרונות עולה ופורח בקריירה המקצועית שבחר: מעצב גרפי. זאת ועוד: כבר שש שנים שאנחנו לא שלושה חברים למשפחת אבן-קמה, אלא ארבעה. גיל, בן זוגו של יוסי, גם הוא כמו בננו. לאחר שנים ארוכות של ניג'וסים, בימים אלו יוסי אמור להתחיל את לימודיו הגבוהים - ואנחנו מנצלים את הבמה הזו לאחל לו הצלחה! (נו, מתי כבר תהיה דוקטור?)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חורף 1996 - לונדון
|
|
|
|
|
|
|
קשה לדמיין עד כמה הטעמים וההרגלים התרבותיים שלנו שונים: עוזי מת על טלביזיה (ערוץ ההיסטוריה) ואני רק מאזין למוזיקה קלאסית (מבאך ושוברט ועד מאהלר); עוזי קורא ספרי מדע בדיוני וסיפורי חייזרים ואני קורא ספרות העוסקת בבני אדם אמיתיים; עוזי צופה בסרטי ריגול, מתח ובלשים ואני מעדיף להזיל דמעה (בעיקר עיבודים של רומנים מן המאה ה-19); עוזי אוהב לבשל (אוכל תאילנדי) ואני מייצר כלי קרמיקה על האובניים; וכן הלאה. קשה למצוא תחנות תרבות משותפות באמת לשנינו. אבל היינו עכשיו בלונדון והשגנו כרטיסים לבאלט המדובר ביותר בימים אלו בעולם: "אגם הברבורים" בעיבוד של הכוריאוגרף מתיו בורן. נדהמנו עד כדי השתתקות. להקת ברבורים גבריים מסוקסים נטולת פרימדונות עם חצאיות טוטו! החוויה היתה סוחפת ומרעידה. לא ידעתי שאפשר עוד לעשות משהו עם הבאלט המיושן הזה... יצאנו לרחובות הקפואים של לונדון והיינו כחולמים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברבור מסוקס. צילום: מתוך האתר של המופע של מתיו ברן
|
|
|
|
|
|
|
סתיו 1998 - קיוטו
|
|
|
|
|
|
|
עוזי ואני נוסעים ומטיילים ברחבי העולם לעיתים קרובות, בדרך כלל לאחר כנס מדעי כלשהו. זו אולי פעילות הפנאי המשותפת האהובה עלינו לאחר אירוח החברים בלילות שישי. עוזי מוזמן על ידי משרד המדע היפני, ואני נלווה אליו. סתיו יפני: הכל בוהק בגוונים אינסופיים של אדום זרחני של השלכת. מגיעים השכם בבוקר לעיר העתיקה של קיוטו, והולכים לאיטנו הלומים לחלוטין. מקדשים אדומים-לבנים, לפניהם עצים שעל ענפיהם תלויות פתקאות המשאלות, המוני אנשים (חלקם בבגדים מסורתיים) מקיפים אותנו. משילים נעליים, נכנסים לאחד המקדשים וחווים - אולי בפעם הראשונה והיחידה בחיינו - חוויה רוחנית עמוקה. מוזגים לתוך מצקת מים קרים, לוגמים, מושכים במשקולת התוף. זהו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
10 בספטמבר 2004 – עיריית טורונטו
|
|
|
|
|
|
|
בחופשת הפסח מגיע זוג גברים מארצות הברית ומספר לנו שהם התחתנו בקנדה בנישואים אזרחיים. מסתבר שקנדה שינתה את החוק כך שזוגות מאותו המין יכולים להתחתן, ובניגוד לארצות אחרות, הנישואים הללו מותרים גם למי שאינם אזרחי קנדה. אנחנו מבררים את הפרטים ומייד מחליטים לטוס לצפון הרחוק. יום שישי אחר הצהריים, איתנו עוד שני זוגות חברים בלבד (המשפחה והחברים הקרובים נשארו בארץ), ואנחנו מתחתנים. השופט מבקש שנחזור אחריו על המשפטים הידועים: "לטוב ולרע, לעוני ולעושר, בבריאות ובחולי...." עוזי נשנק, הוא לא מצליח להוציא את המילים מן הפה. שניות ארוכות חולפות עד שאנחנו עונדים טבעות נישואין (דווקא מכסף) זה על אצבעו של השני. והרי אנחנו נשואים כדת וכדין! יוצאים לירח דבש באגמים הנפלאים של קנדה, וחוזרים ארצה כדי לארגן את המסיבה הגדולה בתל אביב. כולם מגיעים: המשפחה הקרובה והמורחבת, עמיתים לעבודה, ידידים וחברים, עמיתים מן הפוליטיקה, אנשים שעזרו וסייעו לאורך הדרך ורבים אחרים. אמא שלי נואמת במלים טעונות מבחינה פוליטית (מי היה מאמין?), יוסי מצהיר על אהבתו שאיננה ניתנת לביטוי מילולי מספק (כולם בוכים) ואחר כך יוצאים לסעודה הגדולה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
