 |
/images/archive/gallery/180/805.jpg שיר גנור.
 |
|
|
|
|
|
|
| שיר גנור, לא ממש מלכת-סודוקו-דרמה, יורדת לשורש המשיכה האינסופית של היקום למשבצות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רחוב. שמש. כלבים מוציאים את בעליהם לטיול. מכוניות מאיצות, מאטות, מאיצות. כל אחד במשבצת שלו. איפה המשבצת שלי? כולנו חווים את זה, החיים במסלול המהיר. סודוקו.
כנראה שכולכם כבר ניסיתם את מזלכם עם לוח המספרים הממזרי, זה שחובבי הקונספירציה כבר גרסו עליו כי הוא עוד מזימה של היפנים להוכיח את עליונותם על הגזע הלבן. 81 משבצות. לכל אחת מהן תוכנית שמימית קבועה מראש. מתוכנתת. מרחב מחייה זה לא הקטע החזק של סודוקו. לא, כאן מדובר בתבניות.
אחרי שהיה לכוכב שיחות סלונים לוהט, ואחרי הספין אופים המתבקשים (אם תרצו תוכלו למצוא ספרי הדרכה להצלחה מובטחת או חולצות סודוקו מגניבות), הניב שיגעון הסודוקו נושא-עוקב בדמות תהייה אחת מהבהבת: למה אנשים כל כך נמשכים למשחק הזה? זאת באמת שאלה מעניינת, תודו, בעיקר כי הרבה אנשים ששיחקו ציינו כי לא הרגישו שום הנאה, אפילו כשהצליחו לפתור את הלוח. אז וואט דה פאק?
אז נראה לי שהצלחתי. כלומר, לא שהצלחתי לעשות לוח של סודוקו, כי זה כבר לא ממש נחשב; הצלחתי לפתור את מהות המשיכה האינסופית להמצאה המדהימה הזו. סודוקו זה החיים שלי.
יש לי כל מיני משבצות, חלקן תקעו לי בלי בכלל לשאול אם הן מתאימות. אפילו אלה שהן ריקות מתמלאות בסופו של דבר בלי שתהיה לי השפעה בכלל. אני מוכנה לסבול את ייסורי הכישלון שבלגלות פעם אחר פעם שהמילוי שבחרתי למשבצת הוא סתם מחורבן, כי יש לי תקווה שיום אחד כל המשבצות יהיו מלאות, ואז נגיע לאושר הפנימי שמדברים עליו ביפן או מסופוטמיה או משהו.
הבעיה היא שגם אם כבר קורה הנס שבו הצלחתי למלא את כל המשבצות בדיוק כפי שההשגחה העליונה רצתה שהן יתמלאו – באותו הרגע שבו אני מחכה להשלמה העצמית ולהבנה של שאלת קיומינו, מגיעה ההבנה שסתם בזבזתי זמן יקר שהיה יכול לשמש לצפייה ב'המאסטרו'' בשידור חוזר. אז נמאס וסוגרים את המחשב.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
