 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| רון מיברג חושב שאחרי היציאה מהארון עם הסדרה העלובה והמעליבה "ארץ המתנחלים", אסור לחיים (מאובן) יבין לשבת יותר על כס "מבט". שלום |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
31/5/2005 22:56 |
|
|
|
|
|
|
|
הנה כמה דברים ששכחתם על חיים יבין: בשנות ה-90' הוא עבר לערוץ 2 להגיש שם חדשות. במקומו התמנתה גאולה אבן להגיש את "מבט". הקדנציה של יבין בערוץ 2 לא עלתה יפה והוא ביקש לשוב לרוממה. כדי להכשיר את שובו היה צריך להדיח את אבן באקט ברוטלי מסוגו. יבין גלגל עיניו לשמיים ולא הבין מה רוצים ממנו. יבין שב הביתה ואבן הודחה. רוצה לומר שאין זאת הפעם הראשונה
שחיים יבין לוקח את מרכולתו לערוץ 2 ולא יודע מה רוצים ממנו ועל מה יוצא זעם.
טרם שנכנסים לתוכנו, הווייתו ונטייתו של הפרק הראשון בסדרה התיעודית החדשה של יבין בערוץ 2, חשוב להבהיר שאין שום דבר תמים, אתי, עומד בסטנדרטים מקצועיים ומתקבל על הדעת בהחלטתו להגיע להבנה פרטית משלו עם חוקי המשיכה החלים על כולנו. ההשוואה שנערכה אתמול ב"ניו יורק טיימס", בין וולטר קרונקייט המיתולוגי מחדשות סי.בי.אס ל"מר טלוויזיה" הישראלי מרשות השידור, היא מופרכת כשם שהיא מקוממת. טוב שיבין צייץ מחאה רפה בהקשרה.
את הסרט התיעודי על מלחמת וייטנאם שצילם קרונקייט ב-1968, הוא עשה בשליחותה של רשת מסחרית נטולת הקשרים ממלכתיים. כסמלו המסחרי הרשום של ערוץ 1 והעוגן המזוהה אתה יותר מאחרים, כולל אחיזתה הרופפת בטבלת הרייטינג, אין ליבין את החרות המערכתית שהייתה לקרונקייט. מי שאיומיו לנטוש את "מבט" הם שהכשירו את חוזה ההעסקה המשתלם שלו, שנים אחרי מועד יציאתו המנדטורית לגמלאות (יבין צעיר משמעון פרס בעשר שנים בלבד), הוא חובב דולרים לא קטן ומוכח, ולכן לא עומדת לו ההגנה כי ב"מבט" הוא מגיש אובייקטיבי ונטול פניות ואילו בערוץ 2 הוא יוצר תיעודי שזכותו לדמם על גבי הסכסוך הישראלי-פלשתינאי מפה ועד הודעה חדשה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חובב דולרים לא קטן ומוכח. יבין
|
|
|
 |
|
 |
|
כמין מומיה מאובנת שאחרי עשרות שנות אולפן קמה ויצאה לשטח
|
|
|
 |
|
|
|
יבין אינו איש התקשורת היחיד הרוקד בחתונות רבות מדי. אבל הוא היחיד שיצא לחתונה הזאת מההדר הממלכתי הנמוג של רוממה ורשות השידור. אינך יכול לדווח על המתנחלים ושוועתם מדי ערב ובאותו זמן עצמו להתגולל עליהם בערוץ המסחרי המתחרה. זה בלתי סביר בעליל; זה נטול פרופורציה; וזה בוטה בנפסדות התועלתנית של מי שאינו מסוגל להביט בתהליך ההתנתקות מבלי להשאיר בו טביעות אצבעות.
אני מבין את תסכולו המקצועי של יבין. אבל גם אילו היה הערוץ הראשון מוכן לשדר את הסדרה שלו, היה בכך טעם לפגם. כל פעם בעתיד שבו ישעין יבין את סנטרו על כף ידו, יקמט את פניו וייאנח בפקיחת עיניים מיואשת, מותר לצופה לראות בכך אתנחתא מערכתית מובהקת והבעת דעה.
חוץ מזה, מה לעשות, יבין מעולם לא היה אחד מהמאורות האינטלקטואליים הגדולים של הטלוויזיה. חוץ מהיותו מיושן, לא מעודכן ולא מייצג את המציאות העכשווית בשטח, הגיש הפרק הראשון של "ארץ המתנחלים" את יבין במסירתו האינפנטילית, הפשטנית והדמגוגית ביותר. וזה לא מעט, כי ליבין היו בעבר יציאות שהזכירו שעת חינוך בחטיבת ביניים. על פי הפרק הראשון בלבד, לא רק שתפישת העולם היבינית את המתרחש בשטחים הכבושים בין היהודים לפלשתינאים, לא היתה עומדת בקריטריונים האלמנטריים של רשת שידור ממלכתית, גם בקריטריונים המסחריים-נאורים של "טלעד" היא לא עמדה.
כמין מומיה מאובנת שאחרי עשרות שנות אולפן קמה ויצאה לשטח, התנהל יבין - כתלמיד שנה ראשונה לניו-ז'ורנליזם נוסח שנות ה-70' - כמתעד אחוז חלחלה והתפעמות קדמונית נוכח המראות הקשים במחסומים, במאבק על מסיק הזיתים ומשנתם הנוקשה של המתנחלים.
מחמש דקותיו הראשונות, כולל גדעון לוי הבלתי נלאה מ"הארץ", נדבק יבין בחיידק הפרימיטיבי ביותר המכונה "איך אנחנו יכולים לעשות להם את זה ולהיות כאלה". בגוף ראשון, חוזר פעמים רבות מדי על המילה "אני", מתריס בווכחנות ילדותית כאחרון הדמגוגים, החל יבין את שיטוטו בשטחים כפיל בחנות חרסים. כל הדקויות נרמסו תחת סוליות העשייה התיעודית כבדת היד וערלת הלב שלו; השאיפה, ולו גם המלאכותית, לאיזון; אמפטיה כלפי המתנחלים; קצה של ביקורת כלפי הטרור הפלשתינאי על ביטוייו האלימים ביותר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שנים של הבעות פנים שהתחזו לעמדה פוליטית
|
|
|
|
|
|
|
על פי הפרק הראשון שלו, "ארץ המתנחלים" הוא מסוג הסדרות שמוציאות שם רע לשמאל. פתחון הפה שנתן יבין, בהתלהבות של טרוצקיסט צעיר, לעמדותיו ההיסטוריות של השמאל הישראלי, היה כה פשטני ומופשט לסטריאוטיפים הגסים והבוטים ביותר שלו, שצמרמורת עזה חרשה את הגב. כבד דיבור, מגושם אידיאולוגית, סמוק פנים וחמוש במצלמה קטנה, שעה שחלק ניכר מהעבודה עושה מצלמה מקצועית המנציחה דווקא אותו, עורר בי יבין פארפרזה מהעבר: אני הכרתי את וולטר קרונקייט, וחיים, אתה לא קרונקייט.
גרוע מזאת: אלמלא היה קשוב לרחשים שהחלו מתגבשים לקראת שידור הסדרה שלו בערוץ 2, וודאי לא היה מוותר על מושבו ב"מבט" בתשע לטובת יגאל רביד. אפילו יבין הבין שהמשלטט האקראי יפלבל בעיניים תמהות וישאל את עצמו מה הולך כאן. מה שהלך כאן, שעל סף ההתנתקות, בגיל 72, אחרי שנים של הבעות פנים שהתחזו לעמדה פוליטית, החליט יבין, בדעה צלולה אני מניח, שהוא קם ועושה מעשה ורושם את עשייתו הטלוויזיונית לטובת הנצח.
הוא עשה כך בדם קר. מנומק ומחושב. מוכן וערוך לכל פורענות שלא תבוא. חוץ מטיפול ילדותי ואגוצנטרי בבעיה הסבוכה שמוחות גדולים משלו התרסקו עליה, מוטט יבין את המאחז האחרון של הערוץ הראשון על אחרוני שרידיו. אחרי שפרס ברבים את משנתו ותפישת עולמו החד צדדית והחד ממדית, קשה יהיה להמשיך ולצפות ביבין מגיש לנו את חדשות היום ב"מבט". וודאי לא בימי ההתנתקות. יבין הבהיר היכן הוא עומד. והיכן שהוא עומד - למרות הלגיטימיות המובנית - אסור לו להמשיך ולשבת מדי ערב. זה עד כדי כך פשוט ועגום. חיים יבין גם יצא מן הארון וגם ניתץ אותו לרסיסים.
|
|
|
|
|
|
|  | | מוטט את המאחז האחרון של הערוץ הראשון על אחרוני שרידיו. שוב יבין
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
