 |
/images/archive/gallery/311/440.jpg אין לי שום קשר לחדווה גנור.
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| את מה שדוגמנית העבר חדווה גנור שכחה, העקומות מ"הדוגמניות" לעולם לא ילמדו. הנה כמה מילים נוקבות ממישהי שהיתה שם כשדוגמנית היתה צריכה להיות מישהי יפה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעולם לא ראיתי את "הדוגמניות" ולא חשבתי להתחיל בפרק הסיום. עולם הדוגמנות הישראלי מת ביום שעזבתי את המקצוע וכולן יודעות את זה. סמדר גנזי ופינצ'י עוד ניסו להמשיך על המסלול אבל היו אלה פירפורי גסיסה. זה היה פתטי.
התקשרתי והודעתי שלא אשתתף בחוג הבית של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. בשנים האחרונות אני תורמת מזמני למרכז אבל הערב החלטתי להישאר מול המסך. רציתי לראות מי אלו הבנות שנכנסו לנעלי העקב שהשארתי כשעזבתי את המקצוע בטריקה. גיליתי שנותרו ארבע מועמדות סופיות:
ליאת בן רשי: חייכנית, ציפורית, חנונית, נראית טוב. ראיתי עשרות כאלו באוניברסיטה ושנאתי את כולן.
אוולין: כרסתנית גסה כמו חוליגאן כדורגל סקוטי. כרס הבירה שלה מעוטרת בקעקוע וולגרי והמבטא שלה חינני כמו חצצית. בנוסף לזאת אפשר לזהות מקילומטר שהעור שלה כמוש, קמוט ומנומש. משוללת כל גרייס.
ליאת בלו: עליה כבר שמעתי. באחד ממפגשי הטאפר-וור שאני
משתתפת בהם, שמעתי כמה מהגירלז מתלחששות ומזכירות את בלו. ציפיתי ללטינית מטמטמת ומיותר לציין שהתאכזבתי. על המסך הופיעה ילדונת ספק ברזילאית ספק תימניה. מספיק לקחת רפסודה ואפשר למצוא עשרות פוטאנות כמוה על שתי גדות האמזונס.
ויקטוריה: נו, פה יש לי עם מה לעבוד. לוויקטוריה יש תכונה חמקמקה שהופכת אותה ליפה אמיתית, קלטתי את זה שניה לפני שהיא הופיעה על המסך. לא תמיד רואים את זה, לפעמים זה מסתתר מאחורי תוי פנים סתמיים. אבל אז ברגע אחד מתוך השיעמום, יוצא היופי הזה וכמו מתכת חמה בין רגלי, הוא חודר עמוק ושולק את נשמתי. אסף, המאהב הצעיר והמשגע שלי, היה אומר שכשהיא מחייכת, העולם כולו קורס. אני פחות רומנטיקנית. אני מתייחסת לזה בכלים מקצועיים ויודעת שזה יותר חשוב מהעוד ארבעה סנטימטר שיש לבן רשי. במקצוע הזה, זה יותר חשוב מכל דבר. לגנזי את זה, אלוהים יודע שגם לי. לחני פרי מעולם לה היה את זה ולכן היא אף פעם לא היתה אחת מהגדולות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אפשר לזהות מקילומטר שהעור שלה כמוש, קמוט ומנומש. אוולין
|
|
|
 |
|
 |
|
בשלב מסוים התחלתי לנקר מול המסך
|
|
|
 |
|
|
|
רציתי לכבות את הטלוויזיה בדיוק באותו רגע אבל אז התחילה לי מיגרנה איומה ופשוט נשכבתי סרוחה מול המסך והמשכתי לראות את הטקס המשונה הזה. יש משהו מכמיר לב בתוכנית שעושה לעצמה חגיגה עם אפס גיבוי ציבורי. הם מפארים את עצמם ואת משפטי המפתח שכביכול נחקקו בלב ההיסטוריה הפופולרית של ישראל. למעשה איש מלבד הדוגמניות ובני משפחתן אינו מכיר את משפטי הקאלט העלומים האלו.
בלבי מתגנב החשד: האם יש ערך לצפיה בתוכנית הזו? ואז מתגנבת לפריים שלי חיית כיס קטנה ומפוחדת. "אינס", כתוב שקוראים לה. חיוורת ועכברית, אינס מתגלה כיפהפיה אמיתית. היופי שלה אינו חמקמק, הוא מיד פוצע. התכונה היחידה שחמקמקה אצל אינס היא הרוע. אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא טמטום מהסוג הפשוט ביותר. למה היא לא הגיעה לגמר? אין לדעת. למה העדיפו את האיכרה הפולניה הגסה או את הפוטה מהאנדים? אלוהים יודע שנכנעתי מלהבין מישהו בתעשיה הזאת. הדבר היחיד שברור לי הוא שאינס דומה מאוד לוויק בימיה הראשונים על המסלול. אני אגב, לימדתי אותה כל מה שהיא יודעת.
בשלב מסוים החלתי לנקר מול המסך. בכל פעם שהתעוררתי ישב חבר השופטים וכמו וייבעס ב"אולימפיה", ריכלו על המתמודדות. ההפקה ניסתה לשדר אלגנט אבל הפרטאץ' תמיד ניצח. פנקסי הציונים של השופטים, המוזיקה וחוסר הדיוק העבירו תחושה מתנ"סית, כזו שאף כבר לא יצליחו להיפטר ממנה בארץ.
התייאשתי ממש לקראת הסוף כשהחלו להעלות לבמה כל מיני עסקונה שמחלקים פרסים. כל העסק לבש גוון הסתדרותי וזה ממש לא התאים לי לשיער. השיא היה כשעלתה לבמה אישה בשם שולי דרורי שהוצגה כ"מנהלת מחלקת האסתטיקה". נו, ראיתי כבר נשים שאפשר ללמוד מהן יותר על אסתטיקה. כיביתי את המסך. יש לנו מלכה חדשה, ויקטוריה שמה. היא לא יכולה ללמד אותי כלום.
|
|
|
|
|
|
|  | | ההפקה ניסתה לשדר אלגנט אבל הפרטאץ' תמיד ניצח
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
