 |
/images/archive/gallery/129/658.jpg דפנה לוסטיג
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| דפנה לוסטיג חשבה שאין לה מילה רעה אחת לומר על מוזיקה בחסות מותגים דורסניים, אבל משנקלעה להופעה המבישה של משינה בבית החייל, היא הצליחה בכל זאת לחלץ כמה מלים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכניסה לאולם בית החייל בתל-אביב מתעתעת. אם רק עוברים לידה במקרה עם האוטו אפשר בקלות לטעות ולחשוב שסלקום קנו, וכנראה שבמחיר נוח יחסית, גם את האולם הוותיק הזה, שאירח במשך שנים את מיטב הופעות הבידור בארץ, כשאלה עוד התקיימו בכוחות עצמן. אבל אם משקיעים בבית החייל מבט אחד שהוא יותר מחטוף, רואים את מה שהיה ברור כבר לפני כמה חודשים, את מה שמספיק מבקרים ועיתונאים כבר התרעמו עליו: ברוכים הבאים לסניף ה-499 של סלקום ברחבי הארץ. מסתבר שזה סניף אינטראקטיבי, הומה יחסית. אולי זה בגלל שהלילה יש פה הופעה של משינה.
האמת היא שבמקור, דעתי על התאגדותם של סלקום עם מה שהם, בשמרונתם, רואים כקולות המובילים במוזיקה הישראלית לא היתה מחמירה. אנחנו לא באייטיז (אפילו שגם באייטיז נתנו חסויות) וזכותו
של כל אדם להביא לחם ארז הביתה בדרך שהוא מוצא שהכי נוחה לו. יתרה מזאת, כשמדובר בכוכבת מזן המאיה בוסקילה הרי שאין פה אפילו סוגייה מוזיקלית-מוסרית להתעמת איתה: נישואיהן של דיוות פופ לתאגידי ענק יציבים ומתגמלים בהרבה מנישואיהן לרקדנים מזדמנים שעושים להם בשיפולי הבטן התחתונה.
כדי לקיים הופעות פופ גדולות מהחיים צריך הון גדול מהחיים, וזה משהו שלוודהפון יש בדיוק כפי שלסלקום יש. אם לוקחים את כל הכסף הזה ומשקיעים אותו ביצירת חוויה חיה מושלמת וחד פעמית, הרי שהפירסומת שנטמעת במהלכה נעשית פחות אימתנית. אבל אם לוקחים את כל הכסף הזה, משקיעים אותו אך ורק במשכורת עתק לאמן, ואז גומרים בהופעה בבית החייל שכל מהותה היא שטיפת מוח סגולה של שעה וחצי, זה צורם, מקומם, וגם לא הוגן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
gotta bring home the bacon. צילום: אלי דסה
|
|
|
 |
|
 |
|
עדיף כבר לשמוע את אסף אמדורסקי מנגן האוס באברקסס
|
|
|
 |
|
|
|
מאחר שאנחנו לא באייטיז, יתכן שזו היתה טעות שלי להסכים ללכת להופעה של משינה. ובכל זאת, מיתוס רוק ישראלי חוזר באלבום חדש, במסע הופעות חדש ומתוקשר. מעניין לשמוע איך גיבורי מסלול החיילים התבגרו ואיזה בשורה מוזיקלית בשלה יש להם להוסיף למפה המשמימה של המוזיקה הישראלית. כן, זה אמור להיות שיא הרגש. אבל זה שיא השיעמום.
משינה עומדים על הבמה, חמשת המופלאים, במרחק ניכר אחד מהשני. הם מבצעים שירים חדשים ונטולי כל השראה, וכזה בדיוק הוא גם הרקע הסגלגל שעוטף אותם לאורך כל הדרך. אלוהים, כמה שהם קפואים. והנה מה שמקומם: אם מכרתם את עצמכם לכל המרבה במחיר, ויש לכם בשורה להביא, תקליט קאמבק ענק, אנרגיות של כוכבי רוק רעבים שחייבים לשים את האדידס שלהם על במה ומתגעגעים לדינמיקה האדירה שבלהיות ביחד ולהעיף את הגג לשמיים, אפילו אם זה הגג של בית החייל, אז מצדי תמכרו את עצמכם גם לחברי מרכז הליכוד. הכל לגיטימי. אבל אם מכרתם את נשמתכם לשטן וחזרתם עייפים ושבעים, משועממים מ"אהובתי" יותר מעורך מוסיקלי בגלגלג"צ, אם חזרתם בשביל לספור את המזומנים בבית ולתת אפס תמורה, אז קבלו משמעות חדשה למשפט להתראות נעורים ושלום אהבה. עדיף כבר לשמוע את אסף אמדורסקי מנגן האוס באברקסס.
וכמובן שכל ההתמרמרות הזאת היא כמו שיעול חולף לאוזניהם של אלפי האנשים שהולכים להופעות החדשות של משינה, נכנסים נרגשים ויוצאים נרגשים וסחוטים, שלא איכפת להם שמולם מתנהל פסטיגל משינה בחסות סלקום, שכן הם לא באמת רואים את מה שמתרחש על הבמה, הם רק רואים את העבר ושומעים את הזכרונות. וכמובן שבגלל שכאלה הם פני הדברים, ובגלל שמשינה היא פסקול ישראלי שלם, וגם מושלם לדעתם של רבים, אז כל קפוצי הישבן ומחמיצי הפנים יכולים ללכת ישר לעזאזל. כי אם לי מישהו היה אומר מחר שמעיין היצירתיות של אואזיס התייבש בשל בצורת קוקאין, הייתי מעיפה לו כאפה ושולחת אותו לחפש את החברים שלו עם האלבום האחרון של U2, אפילו שהוא צודק. ברור שבעולם שבו אפשר לשמוע את בלוק פארטי, הקייזר שיפס, אלקטרה ואינפקציה לא ברור למה אנשים מתעקשים להקשיב לאואזיס ומשינה, אבל יכול להיות שהתשובה לכך פשוטה ומדכאת מששיערנו: ככה זה כשאוהבים.
|
|
|
|
|
|
|  | | הדור השלישי של משינה
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
