 |
/images/archive/gallery/304/014.jpg השחור הראשון שניגן בתזמורת של לבנים. טדי ווילסון
 |
|
|
| יותר קול מזה אי אפשר להיות |
|
| על טדי ווילסון, סניגור של יופי חסר גבולות, ועל לסטר יאנג, סקסופוניסט שערבב סווינג עם מלנכוליה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ערן רובינפלד
15/5/2005 13:00 |
|
|
|
|
|
|
|
The Lester Young – Teddy Wilson Quartet, "Pres and Teddy" (42:57)
שנים רבות שאלתי את עצמי שתי שאלות משמעותיות ביותר: האם יופי, בדומה ליקום, הוא אינסופי, והאם קיימת שיטה שלא נכשלת אף פעם, לכבוש לב של אישה. את התשובות לשתי השאלות
קיבלתי כששמעתי לראשונה את הדיסק הזה, "Pres and Teddy". אחת: כן, היופי הוא חסר גבולות. ושתיים – יש דרך בטוחה ובדוקה. כל מה שצריך לעשות זה לדעת לנגן פסנתר כמו טדי ווילסון.
אין לי מידע על חייו הרומנטיים של ווילסון (1912-1986), אבל אני בטוח שכל מי ששמעה אותו מבצע את "Prisoner of Love" התאהבה בו על המקום. ווילסון לא נוגע בקלידי הפסנתר, הוא מרחף ומלטף מעליהם. הנגינה שלו וירטואוזית ויחד עם זאת רומנטית, האווירה אפופת עשן, כזו שהופכת כל רגע לקסום, מלא בחן ואלגנטיות. ווילסון, יליד טקסס, החל את הקריירה כמוסיקאי מקצועי בשיקגו, ואחר כך עבר לניו יורק. בשנת 35' הצטרף לנגן הקלרניט בני גודמן, והפך לשחור הראשון שניגן בתזמורת של לבנים. במהלך הקריירה המוזיקלית ניגן והקליט בהרכבים שונים, והנהיג תזמורות קטנות וגדולות. הוא נחשב לאחד מפסנתרני הסווינג המובילים בעולם הג'ז.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מככב במצעד ההשמעות שלי
|
|
|
 |
|
 |
|
זאב בודד עם זהות מינית אפופת מיסתורין
|
|
|
 |
|
|
|
למלך הרומנטיקה מצטרף הפעם נשיא. לסטר יאנג(1909-1959), "פרז" (קיצור של פרזידנט, כינוי שהודבק לו ע"י ידידתו בילי הולידיי) נחשב לאחד מחלוצי סגנון ה"קול ג'ז", סגנון שאפשר להגדירו כרגיעה מוחלטת תוך כדי נגינה ספונטנית; פרז הביא לעולם הג'ז סטייל חדש בנגינת סקסופון, שילוב של סווינג עם ליריות ועצב רב. בילי הולידיי אמרה: "הנגינה של לסטר דומה לשירה, אפשר כמעט לשמוע את המילים. רבים סבורים שהוא בעל יכולת לספק את רצון עצמו, אך בשתי שניות אתה יכול לפגוע בו עמוקות; אני יודעת. הבנתי זאת פעם לאחר שעשיתי זאת".
יאנג, בן למוזיקאי ומורה, גדל בניו אורלינס, למד בצעירותו תופים, עבר לסקסופון אלט ולבסוף התמחה בסקסופון טנור, בו המשיך לנגן עד למותו. הוא היה טיפוס של זאב בודד עם זהות מינית אפופת מיסתורין, בעל יצר הרס עצמי גדול, ותיאבון כביר לסמים ואלכוהול (במשותף עם ליידי דיי המלנכולית, עד למותם בהפרש של ארבעה חודשים).
פרז וטדי שיתפו פעולה מספר פעמים לפני ההקלטה הזו (ינואר 56'), אבל בסשן הקלאסי הזה באים לידי ביטוי הבשלות, נסיון החיים והמטען הרגשי ששניהם כה מלאים בה. למעשה מצטרף פרז לטריו של ווילסון שכולל את "פפה" ג'ו ג'ונס האנרגטי בתופים, ואת ג'ין רמי המצוין בקונטרבס.
בדיסק שבעה קטעים: שישה סטנדרטים (קטעים מוזיקליים ושירים שהפכו לכאלה שכולם מנגנים אותם) וקטע מקורי של יאנג שמסיים. בקטע הראשון, "All of Me", התאהבתי עוד בחנות. קצב חזק של תופים ובס, אקורדים של פסנתר והסקסופון של פרז. יפה בטירוף, מאד שמייח, אחלה פתיחה שבעולם. אחר כך וילסון מנגן כמו שהוא יודע לנגן, פרז חוזר וזה מושלם. בדיעבד הסתבר לי שמדובר באחד השירים היפים שיש; סטנדרט שבוצע בין השאר ע"י פרנק סינטרה, שרה ווהן ובילי הולידיי. האקסית שלי מאוד אהבה את השיר הזה; היא נעלמה מחיי אבל "All of Me" נשאר לתמיד. טוב שלא ההיפך.
את השיר השני, "Prisoner of Love" היכרתי קודם לכן, בביצוע של ג'יימס בראון, (זו הסיבה שהתעניינתי מלכתחילה בדיסק), האווירה הפעם רומנטית, הסקסופון רך והפסנתר מרחף סביבו, הן ככלי ליווי והן בקטעי הסולו. הלחן יפהפה, הביצוע באלבום מדגיש את המלודיה, עטוף באילתורים מענגים, כאלה שלא עולים על העצבים למאזינים שזו הפגישה הראשונה שלהם עם ג'ז. עוד ראוי לציון הקטע "Our Love Is Here to Stay" של גרשווין: שיר עם לחן מלא קסם, שבוצע ע"י סינטרה, לואי ארמסטרונג ובילי הולידיי, וזוכה כאן לטיפול מסור ואוהב. את המילים מחליפים פה אילתורים נעימים של סקסופון ופסנתר.
למרות הזמן הרב שעבר מאז שמעתי לראשונה את הדיסק הזה הוא עדיין מככב במצעד ההשמעות הפרטי שלי. לא רק שהוא לא נמאס, אלא בכל פעם אני מגלה בו עוד פן של יופי. לשמוע בבוקר, בווליום גבוה, במכונית, בדרך לעבודה. אפילו הבוס הכי מעצבן בעולם לא יכול עליכם. וזה בדוק.
להאזנה ולהמלצות
|
|
|
|
|
|
|  | | הפרזידנט. לסטר יאנג
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
