 |
 |
|
|
| אף פעם לא אמרתי את זה לגבר |
|
|
|
| יואש פלדש על שיחת הטלפון המביכה בין פיני גרשון וראש הממשלה אחרי הניצחון ביורוליג, ועל פניה המסולפות של מדינת ישראל הנחשפות ב"סוף הדרך 2" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ראש הממשלה מברך את פיני גרשון לאחר משחק הכדורסל. ערוץ 1
זה היה ברור ששום דבר לא יגמר עד שהגבר השמן ירים את הטלפון. ובאמת, בתום משחק הכדורסל, המסך של ערוץ 1 נחצה לשניים. בצד אחד, כשמאחוריו זר עייף של גלדיולות ומין ערכת קפה מאלומיניום נוצץ, שבוודאי קיבל מתנה מאיזה קייס אתיופי, ישב ראש הממשלה, לופת את שפופרת הטלפון השחורה וממש מטביע אותה בתוך לחיו העצומה. בצד השני, על רקע האוהדים שקפצו כקופים מיוחמים על הפרקט, עמד פיני גרשון, צווח לתוך המיקרופון.
אז, כשהוצמדו ראש לראש על המסך, אפשר היה לראות עד כמה שני הגברים הללו דומים זה לזה. שניהם ענקיים, אך גופם אינו נשפך לכל הכיוונים במפלי שומן. גם בעת הניצחון, הם לא רטטו משמחה. הם מוצקים. נדמה שעצמותיהם עטופות, כמו שיפוד שווארמה, בבשר דחוס
שמעניק להם צבע אדמדם, מדושן עונג. הם לא נראים כמי שסובלים מקילוגרמים מיותרים. שום דבר לא מיותר אצלם. הם פשוט במגמת התרחבות.
לכן, לא היה מפתיע כשבסוף השיחה ביניהם - שהיתה סרת טעם, מאולצת ומביכה כמו כל שיחת טלפון טלוויזיונית שחשיבותה הוא בעצם קיומה ולא הנאמר בה (ובאיזה שיחת טלפון טלוויזיונית יכול להיאמר משהו בעל משמעות?) – גרשון צרח פתאום באוזנו של ראש הממשלה "אני אוהב אותך". לא היה מפתיע כששרון ענה לו מיד, בלי להסס: "גם אני אותך". ולא היה מפתיע גם לראות ששנייה לאחר מכן, גרשון העיף מעליו את האוזניות והלך משם, נותן לראש הממשלה להמשיך לפטפט לעצמו כזקן סנילי. נדמה שהוא פשוט היה הראשון מביניהם שהבין שהוא לא עומד מול המראה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מוצף רגשות אהבה. צילום: אי.פי.איי
|
|
|
 |
|
 |
|
"סוף הדרך 2". 21:20, ערוץ 2
|
|
|
 |
|
|
|
ג'יפ הוא כלי רכב ברברי. הוא מיועד לאנשים שלא מאמינים בכבישים, שלא מאמינים במדרכות. כשהם נוסעים ברחובות תל אביב עם קוטלי החזירים הנוצצים מותקנים על הפגוש, ברור שבשבילם כל העיר הזאת היא רק משהו זמני: הם מתכוננים למלחמה, לקטסטרופה שתחריב את הכל ושלאחריה רק הם יוכלו להמשיך לדהור.
גם כל משתתפי "סוף הדרך 2", שממומנת על ידי עמותת "צו פיוס", נוסעים בג'יפים. מטרת התוכנית היא לקרב בין המשתתפים החילוניים למשתתפים הדתיים – חבורה מפוקפקת הכוללת מתנחלים מהיאחזויות לא חוקיות – בעזרת שיטה מוכרת: מעבירים אותם טירונות מזורזת.
תחת פיקודו של המנחה-מ"פ גלוח הראש, אלי אילידיס, השומר על ארשת פנים קשוחה תמיד, התוכנית מבקשת לחשוף שבעצם ההבדלים בין המשתתפים הם חיצוניים בלבד. בעוד הם עוברים "משימות מסמרות שיער", כמו הליכה על חבל בגובה 60 מטרים וקרב על רפסודה באמצע מקווה מים – אנחנו אמורים להבין שישאל בן ה-25, שבא מן היישוב החרדי אלעד, למשל, אולי מתגאה ציציות וזקן מדובלל, אבל בעצם הוא בדיוק כמו אוהד, יחצ"ן המסיבות התל-אביבי. שאלישע, המתנחל בעל עור הפנים השמנוני מחברון, הוא בדיוק כמו הגר החילונית.
המשימות הכמו-צבאיות, שלמרבה הצער לא חושפות את המשתתפים לסכנת חיים אמיתית, מתנהלות בארץ רחבת ידיים, עם המון מרחבים פתוחים, שדות מוריקים ונחלים גועשים. זוהי ארץ ישראל דימיונית. נדמה שכל תנודה לא זהירה של המצלמה תגלה שבלב הנוף הפראי הזה מתנוסס פתאום עמוד חשמל, כביש, יישוב קטן, או רחמנה ליצלן – ערבי.
כי מתק השפתיים של "צו פיוס" יכול להחזיק מעמד רק כל עוד לא רואים את הקורבנות של ההוויה הצבאית שהתוכנית מתרפקת עליה. לא לחינם אין ערבים בין המשתתפים. האלימות הכבושה ש"סוף הדרך" מסריחה ממנה – כמו הג'יפים שפשוט נוסעים, לא משנה איפה, דורסים הכל, כולל צבים – הרי צריכה להיות מכוונת נגד מישהו.
|
|
|
|
|
|
|  | | משתתפי "סוף הדרך 2". צילום: יוני המנחם
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יואש פלדש, בן 27, הוא עיתונאי. ספרו הראשון, "היואש האחרון", ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כנרת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
