 |
/images/archive/gallery/299/219.jpg קן לואץ, ארמנו אולמי, עבאס קיארוסטמי
יחצ  |
|
|
|
|
| פסטיבל טרייבקה הניו יורקי, שהוקם בידי רוברט דה נירו על חורבות אסון התאומים לפני ארבע שנים, הוא בהחלט כוח פילמאי שיש להתחיל להתחשב בו, גם אם הוא לא יסכן את מעמדו של פסטיבל קאן |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מאיר שניצר
6/5/2005 9:55 |
|
|
|
|
|
|
|
על מנת להגיע אל אולמות ההקרנה המרכזיים של פסטיבל הסרטים בטרייבקה, חייבים לבצע צעדה נמרצת בת דקות לא מעטות, שתחילתה ברחוב צ'מברס בדאון טאון. הסיבה: תחנת התחתית ברחוב קורטלנד, הממוקמת בדיוק באתר ההקרנה, סגורה כבר שלוש שנים וחצי, מאז נפלו עליה ועל השוהים בתוכה המגדלים התאומים. מצד שני, אילו לא היה מתחולל בספטמבר 2001 הפשע הענקי כנגד מרכז הסחר העולמי, לא היה עולה בדעתו של המסעדן והשחקן רוברט דה נירו לארגן בזריזות מפתיעה פסטיבל סרטים בינלאומי, שנועד בעיקר לרומם את מצב הרוח והביזנס בשכונה דרומית זו, שכמו שקעה בתוך ענן הלם מאז פגעו בה שליחי בן לאדן.
פסטיבל טרייבקה נערך בשבוע הפסח זו הפעם הרביעית. ואפילו אם סטיבן הולדן, איש ה"ניו יורק טיימס", נגרף לתוך הגזמה פרועה כאשר קבע לפני שבועיים, בסקירה מקיפה שפרסם לקראת טקס הפתיחה, כי תוך שנים ספורות יהפוך פסטיבל סרטים זה למתחרהו העיקרי של פסטיבל קאן, הרי ש-250 הסרטים, שהגיעו מ-45 מדינות, היו בהחלט בבחינת הפגנת כוח פילמאי שכדאי להתחיל ולהתחשב בו. זאת,
למרות שבשלב זה הפסטיבל נראה מעט כמו הזרוע הניו יורקית במאבק בין שני הרוברטים הנוצצים - רדפורד, שהוא הפטרון של פסטיבל סאנדנס הוותיק ודה נירו, האישיות הקובעת בטרייבקה.
הולדן, המבוגר שבין מבקרי הקולנוע של "ניו יורק טיימס", מתלהב אמנם מהיקפו המרשים של טרייבקה, אך בהשוואה הפזיזה בינו לבין קאן, הוא פוסח על מידת ההשפעה שנודעת בשלב זה לפסטיבל של דה נירו על שוק ההפצה. כך, למשל, לא הצליח "הכובע הירוק" - הסרט הסיני המבריק, שזכה בשנה שעברה בפרס הראשון בטרייבקה, להשיג לעצמו מפיק בארצות הברית. ואגב כך, בארץ ניתן יהיה לראות סרט זה ביולי הקרוב, במסגרת הקרנות פסטיבל ירושלים.
ואם כבר מאזכרים את סין והבעיות השונות שמתעוררות בקשר להפצת סרטים מהיבשת הצהובה, יכול גם סרטה של הבמאית לי שאוהאנג, שזכה בתחילת השבוע בפרס הגדול של הפסטיבל הנוכחי, לשמש כדוגמה לחירויות הצפייה. שכן סרט זה, על פי עדותה של היוצרת, נאסר להקרנה בסין עצמה. בלי קשר, בשלב זה, עם העובדה שהוא ישיג-או-לא-ישיג לעצמו מפיץ באמריקה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האימה האינסופית הבוקעת מכיוון מיטת הבן הפצוע
|
|
|
 |
|
|
|
"גילאנה" הוא סרטה העשירי של רחשאן באני-אטמד, האישה הראשונה של הקולנוע האיראני, שבעבר רשמה הישגים בינלאומיים בסרטיה "הווילון הכחול" ו"מתחת לעורה של העיר", שהתמקדו במצבה של האישה ברפובליקה האיסלאמית הראשונה. גם סרטה החדש ממקם אישה במרכז עלילתו, אך הקונוטציות העיקריות שלו אינן נובעות עוד מסוגיית חירותה האישית, המשפחתית.
גילאנה היא אישה כפרית, שהעלילה תופסת אותה בתחילת שנות השמונים, ביום טעון במיוחד. בנה מגויס באותו הבוקר למלחמה הארוכה בין איראן של חומייני לעיראק של סדאם חוסיין ואילו בתה, המצויה בהריון מתקדם, חייבת לצאת לכיוון טהרן, על מנת לנסות לאתר את בעלה, שחמק מהכפר ובתוך כך מנסה להתחמק גם משירותו הצבאי. גילאנה נפרדת מהבן ומצטרפת למסע של הבת.
אוכלוסייה מפוחדת, גדושה בפצועי מלחמה, נתונה תחת הפצצות חיל האוויר העיראקי. זה מה שגילאנה ובתה רואות במהלך נסיעתן באוטובוס לטהרן. וזה לא כלום מול מה שהזקנה, המוצאת פרנסתה מהפעלת קיוסק דרכים, תחווה 15 שנה מאוחר יותר - קפיצת זמן שעושה עלילת הסרט - כאשר היא תיאלץ לטפל במסירות בבנה ששב הלום משדה הקרב ומרותק למיטתו בשל נזקי הפגיעות משאיפת הגז המרעיל, שצבא עיראק הפעיל אז בחזית.
דומה שמאז "הנישואים המבורכים" על אודות נזקי המלחמה ההיא, שמוחסן מחמלבף ביים כבר בשנת 89', לא נראתה החברה האיראנית פגיעה כל כך כפי שהיא מתוארת בסרט החדש של באני-אטמד. האימה האינסופית הבוקעת מכיוון מיטת הבן הפצוע, חוסר האונים של אמו ואטימותה של החברה הצרכנית וחסרת הדאגות (כן, ככה זה, ככל הנראה, גם באיראן של ימינו), שאינה מקדישה תשומת לב לחוליות החלשות שלה. סביב מרכיבים דרמטיים אלה מצליחה הבמאית המנוסה לבנות סיפור פשוט, אפקטיבי ובה בעת גם טעון באמירה חברתית חריפה.
יוצר איראני אחר, עבאס קיארוסטמי, כבר מזמן אינו משתייך לתעשיית הקולנוע המקומית. הוא נכס עליון בתרבות העולמית וככזה הוא משתף פעולה עם ארמנו אולמי האיטלקי ועם קן לואץ' הבריטי ביצירת הסרט "כרטיסים", שכבר נרכש להקרנה מסחרית בישראל. המיוחד בסרט אפיזודות זה הוא שאיננו מורכב משלוש אפיזודות נפרדות, כי אם מסיפור מתמשך אחד, המבוים על ידי שלושה במאי-על. העלילה מתחוללת בתוך רכבת הנוסעת מווינה לרומא, כאשר הנוסעים השונים מספקים ליוצרים רגעים של הצצה אנושית.
אולמי ("קבקבי העץ") עיצב סיפור בעל אווירה אינטימית, שבו פרופסור איטלקי בן 60, הממהר לשוב ליום ההולדת של נכדו היחיד, חווה פעם נוספת עקצוץ של אהבה לאישה צעירה. קיארוסטמי מציץ לקרון אחר באותה רכבת דוהרת ודולה מתוכו סיפור דרמטי על אודות אדם צעיר, על אישה קשישה ונרגנת ועל נערה שעוד מעט תצטרף למעגל מאוכזבי האהבה. לואץ', הדרמטי והמגויס שבין שלושת הקולנוענים, מעמת בין שלושה סקוטים צעירים - אוהדי קבוצת הכדורגל סלטיק מגלזגו, הממהרים למשחק קבוצתם ברומא במסגרת ליגת האלופות - לבין משפחת פליטים מאלבניה, שהצליחה איכשהו להסתנן לתוך איטליה.
יכולות בתיאור מצבים, בתזמון נכון ובהדרכת שחקנים מדויקת, הינן הנכסים הבולטים של "כרטיסים". כל זאת, בזכות אישיותם של היוצרים הגדולים, שחברו לפרויקט משותף. אלא שהיעדרה המובן של האמירה האישית בסרט קולקטיבי זה, מונעת ממנו את האפשרות להפוך ממש לסרט חשוב. שכן דווקא יוצרים מסוגם של אולמי, לואץ' ובוודאי שקיארוסטמי, אינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על נוכחותם בתוך עלילותיהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדבר הכי דומה לשלמה בר-אבא
|
|
|
|
|
|
|
איראני אחר, קאווה זאהדי שמו, אינו יכול לעשות סרטים מבלי שהוא דוחף את עצמו לתוכם. למען האמת, זאהדי הוא יוצר סרטים אמריקני, שאביו הוא מהגר מאיראן ואילו הוא עצמו, כיום בן 43, הספיק כבר לביים שבעה סרטים, כולם סביב נושא מרתק אחד - הוא עצמו. האופוס האחרון שלו, "אני מכור לסקס", הינו וידוי בנוסח וודי אלן על התמכרותו לזונות ולמציצות. זאהדי, במונולוג ארוך וגדוש בסצנות הדגמה, מספר על מערכת היחסים המפותלת שלו עם בנות המין האחר, כולל שלוש מערכות נישואים. כל מה שזאהדי רוצה בחיים היא הסכמה של בת זוגו הקבועה למנהג הממכר שלו - הליכה לזונות לצורכי מגע אוראלי.
זאהדי, הדבר הכי דומה לשלמה בר-אבא, למד פילוסופיה בייל והתמחה בניטשה, בהגל ובמרקס ותוך כך גילה לפתע את הקולנוע של ז'אן לוק גודאר. בצעד ספונטני הוא המריא לשוויץ, כדי להצטרף לעבודה באחד מסרטיו של גודאר. הבעיה היחידה שצצה במרוצת האירוע הספונטני הזה נוצרה כשזאהדי התעקש להודיע למייסטר המהולל על העניין הנכבד הזה בשיחת טלפון שנוהלה דווקא בשלוש בלילה. מובן שגודאר הנזעם השליך לכל הרוחות את המעריץ החדש הזה, שנאלץ לפצות עצמו, לראשונה בחייו, בשירותיה של זונה צרפתייה. והשאר הרי כבר כלול במחיר הכרטיס. גם סרט זה ישולב בפסטיבל ירושלים המתקרב.
לפני 27 שנה יצר ג'יימס טובאק את "אצבעות" בכיכוב הרווי קייטל, שהפך עם הזמן לאחד מסרטי הפולחן היותר מצוטטים. עלילת הסרט ההוא עקבה אחר פסנתרן קונצרטים הנתון תחת שליטתו הרודנית של אביו ומוצא פרנסתו בעיקר כגובה מטעם המאפיה האיטלקית בניו יורק. והנה הפתעה, והיא מגיעה מכיוון צרפתי. ז' אק אודיאר ("גיבור בזכות עצמו") הכין את "הפעימה שהחסיר לבי", עיבוד עדכני ופריזאי לסרטו של טובאק.
גבר צעיר המתמקד בשוליים האלימים של עולם הנדל"ן, כלומר בהפעלת לחץ פיזי לא מתון על אנשים לנטוש את בתיהם, מתפתה לשוב לאהבת נעוריו - המוזיקה הקלאסית של שוברט, היידן ובאך. אמו המנוחה היתה פסנתרנית מקצועית ואילו לו עצמו נשקף עתיד דומה. אלא שאביו הסתבך בחובות לחבורת מאפיונרים רוסים והבן מריץ אצבעות ארוכות על צווארם של דיירי משכנות עוני, במקום על קלידי הפסנתר.
המהלך המסחרי המקובל כיום הוא שסרטים מצרפת נרכשים לעיבוד הוליוודי מחודש. אודיאר הולך על מהלך הפוך ומשתדל ליצור שווה ערך מעודכן לסרטי הפילם נואר הקלאסיים. רומיין דורי ( "הגולים" ) עושה את התפקיד הראשי ולצדו ניתן לראות גם את אור אטיקה, השרלילה הצרפתית מ"סוף העולם שמאלה". גם הצלחה אמנותית חלקית זו צפויה לנחות בקרוב בבתי הקולנוע בארץ.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
