 |
 |
|
|
|
|
|
|
| יואש פלדש איתר סימנים חיים מבעד לתמימות המאובנת של "ההופסים" וצפה באדם שהתמכר להירואין בשביל הצופים המאובנים בבית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ההופסים", 10:00, ערוץ הופ!
ההופסים הם חייזרים שנחתו בכדור הארץ במסגרת מחקריהם. יש לאברי, טולי וגרובי – ככה קוראים להם - פרווה משיית הנוצצת במין ברק אטום, כזה שמושך מיד את עיניהם של עורבים, ילדים ובני מיעוטים. אבל זו פרווה קצרה מאוד, כמעט זיפית. היא לא מעוררת חשק לטמון בה את הראש ולחכך בה את הגוף, אלא מקסימום לנגב עליה את הידיים.
השלושה מתגוררים בתוך החללית שלהם. זהו מקום מוזר, צהבהב, עמוס צינורות וכדורים צבעוניים, שעל כולו חולש מסך טלוויזיה ענקי, שבעזרתו הם יוצרים קשר עם בסיס האם – חייזרית תכלכלה ששמה הופה, המנסה לעזור להם בחקירותיהם, ללא הצלחה מרובה.
ההופסים אינם יודעים כמעט דבר על כדור הארץ, ולכן גם התופעות הפשוטות ביותר מעוררות את פליאתם. אתמול בבוקר, למשל, לא הפסיקו להתפלא על שכלב שנעמד מחוץ לחללית נובח ללא הפסקה. הרצון להבין מה גורם לו "לעשות ווף ווף" והניסיונות להשתיק אותו היו לב התוכנית: הם נתנו לו עוגייה, ליטפו אותו, ואפילו שלחו את אברי, לבוש בשמלה ורודה, לרוץ סביבו כאילו הוא כבשה.
ואולם, כל מי שכבר עבר את גבולות קהל היעד של התוכנית (גילאי 3-5) יכול היה להבחין עד מהרה שהחייזריות של ההופסים אינה אלא כיסוי למה שהם באמת: ילדים קטנים. החל מהביוגרפיה
המסתורית שלהם – הם הגיחו לכאן משום-מקום, כלומר מ"ארץ ההופ שבה שולטים השמש, הצבע והשמחה" – ועד לתמימותם האין-סופית, שאין בה שום דבר תמים באמת, פרט לקירבה חשודה לפיגור שיכלי. הם ממחישים, בשערות פרווה מלאכותיות, את התפישות המקובלות היום לגבי טבעם של ילדים.
ההופסים, כמו פעוטות, הם עדיין לא ממש בני אדם. אין אצלם העמדת פנים, אין עצב, אין מתיחות, אין מריבות. למעשה, חוץ מאשר בשיר הפתיחה, אין להם כלל חלק תחתון: הם רק בטן, ידיים וראש. היוצרים כלל לא טרחו ליצור להם רגליים ואיברי מין - רק את היכולת לעמוד בפה פעור מול העולם.
מאניית הפליאה שההופסים שרויים בה – הצורך האובססיבי להיות ילדים למופת - יוצרת בסופו של דבר תחושה מדכדכת למדי. הסקרנות הכפייתית שלהם - מצב נפשי שלא מותיר מקום לשום דבר זולת השתאות – היא בעצם צדה השני של תחושת זרות בלתי ניתנת לתיקון.
ואולם, נדמה שמעט חמלה בכל זאת הסתננה לעולמם של ההופסים המסכנים בזכות הדיבוב העברי. אתמול כשיצאו לאחת מנסיעותיהם במכונית, השתרבבה פתאום – כנראה בגלל חוסר תשומת לב – נימה בכיינית מעט לקולו של אברי. רק אז, כשהופרה לרגע המונוטוניות הרגשית, הבנתי מאיפה הוא מוכר לי: זה היה משה פרסטר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שניים מההופסים
|
|
|
 |
|
 |
|
"עדיין מכור", שלישי, 20:30, יס פלוס
|
|
|
 |
|
|
|
לאנרה פהינטולה הוא עיתונאי בריטי שבתחילת שנות ה-90 התמכר בכוונה להירואין כדי לדווח משם. הדוקומנטריסט ליאו ריגן ליווה אותו במהלך הניסיון ההוא בסרט שהסתיים ברגע שבו פהינטולה חתם על עסקה לכתיבת ספר. ב"עדיין מכור" (Cold Turkey), סרט שצילומיו החלו שנה לאחר מכן, ב-2001, שב אליו ריגן כדי לגלות שהוא עדיין מכור, וכמובן שלא כתב את הספר.
מה שמייחד את סיפורו של פהינטולה מסיפורם של כל הג'אנקיז האחרים בעולם הוא יחסי הציבור שלו. פהינטולה, סרוח על ספה, מתראיין בעיניים עצומות ואומר מפורשות למצלמה: התמכרתי בשבילכם. "רציתי לכתוב על חוויית ההתמכרות מגוף ראשון", הסביר, "להראות שגם ג'אנקיז הם בני אדם". ובקיצור, שום קלישאה שיגאל סרנה לא יכול לספק בחצי דקה, אפילו בלי לשאוף עשן מתוק.
ובכל זאת, מעבר להתנערות מאחריות, יש בהצהרות העבשות הללו גם גרעין של אמת: פהינטולה, בוגר של סרט תיעודי אחד, כבר היה מודע לכך שנהפך לבידור, לעוד דרך אינטילגנטית להעביר שעה וחצי. לכן, היה מעניין לעקוב אחר ניסיון הגמילה שלו. הבמאי וחבר נוסף ניסו לכפות עליו הינזרות בת שבוע מסמים: משימה שפהינטולה, מודע לתפקידו, לקח ברצינות גמורה וגם התייחס אליה בביטול, כאל קומדיית אבסורד.
באופן צפוי למדי, הגמילה לוותה בהרבה פחות מאבקים מהדרוש. כשנוכח שהוא לא יכול עוד להשתמש בסתר בסמים ולהשמיע נאקות מזוייפות של כאב, פהינטולה פשוט ברח מהחלון – מה שאולי מוכיח שעוד נותרה בו טיפת חיים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | יואש פלדש, בן 27, הוא עיתונאי. ספרו הראשון, "היואש האחרון", ראה אור בשנת 2002 בהוצאת כנרת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
