 |
"אפרת גוש", NMC
אם, נגיד, אפרת גוש היתה מנסה את מזלה ב"כוכב נולד", סביר להניח שהיא לא היתה צולחת את מערך השיפוט המטהר של ריקי, צביקה (פיק) וצדי. אולי דווקא הצביקה השני בצוות, היחיד שנותרה בו טיפה של נשמה, היה משחרר לעברה איזה חיוך וחידוד לשון עממי, ועל הדרך גם מנסה להאיר את אוזניהם ועיניהם של חבריו לעובדה שהיפותטית, עומדת מולם בחורה עמוסה בכישרון. כך או כך, זה לא היה עובד: ריקי היתה אומרת לה שיש בה כוח אבל שהיא מתעלת אותו למקומות הלא נכונים, צדי היה אומר לה שיש פה התחלה של דרך שהוא לא רואה את הסוף שלה ופיק, פיק היה כנראה מנסה לזיין אותה. בכל זאת, היא בת 21.
בנוף מוזיקלי כזה, צריך להוריד את הכובע בפני NMC על שהחתימו את גוש, עלמה צעירה שלא מבקשת להתחנף לקהל. גוש נוטה לדרמטיות, וזו נטייה מחשידה, שכן דרמה במוזיקה היא תמיד סכנה - העולם לא זקוק לעוד טורי איימוס שתתפרק על הקלידים ותפצה על מוזיקה לא טובה בהרבה רעש וצעקנות - אבל המקרה של גוש אינו כזה.
האלבום "אפרת גוש", יותר משהוא
מעורר תקווה לפריצתה של זמרת ישראלית חדשה ובועטת, מאשר שוב את ההבטחה שהביא עימו אלבומו הראשון של יוני בלוך. גוש לא כתבה דבר באלבומה הראשון. יוני בלוך ושותפו ליצירה, ברק פלדמן, כתבו והלחינו עבורה את כולו, והם עשו עבודה ראויה – הטקסטים יפים וכך גם הלחנים. גוש, אם כן, נשפטת על פי יכולות הביצוע שלה, והיא מציגה באלבום הבכורה שלה יכולות עוצמתיות אך מתעתעות. מצד אחד, האזנה לאלבום מבהירה כי מדובר בזמרת בעלת נוכחות. מצד שני, גוש לא תמיד מצליחה לטפל בטקסטים ובלחנים שנכתבו עבורה כמו שצריך. כשהיא שרה באגרסיביות טקסטים חושפניים, שהיו יכולים לרגש עם שירה מינורית יותר ווירטואוזית פחות, ניכרת בה חוסר הבגרות. אבל אלו טעויות קטנות של מי שעשויה להיות בשנים הקרובות קול מוביל במוסיקה הישראלית. "תמיד כשאתה בא", השיר הטוב ביותר באלבום וכנראה אחד מהשירים העוצמתיים שנכתבו בעברית בשנים האחרונות, מוכיח כי למרות הבוסריות, גוש היא הימור נכון, זמרת שיש בה עומק, ומבצעת שיכולה, ברגעיה הטובים, להפנט.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
בוסרית אבל מהפנטת. אפרת גוש. צילום: יחסי ציבור
|
|
 |
 |
 |
 |
|
"מטרופולין", מפיק: עופר מאירי, הליקון
|
 |
|
 |
 |
 |
|
אפרת גוש, פרוייקט מדובר בפני עצמה, תורמת את קולה גם ל"מטרופולין", פרוייקט מדובר אחר שרואה אור השבוע. מטרופולין הוא אלבום הבכורה של המפיק עפר מאירי. מאירי השקיע בפרוייקט זמן רב, אסף סביבו זמרות מצוינות, ויצר אלבום ראשון מוקפד מאד. לא בכדי הוא נחשב לאחד מטובי המפיקים בישראל. מבחינת סאונד, "מטרופולין" הוא אלבום שלעיתים רחוקות נשמע כמותו בארץ.
עם אלבומים מהסוג של מטרפולין, שאינם שמים בפרונט סטאר אחד עם המון מניירות, אלא מאגדים בתוכם כמה קולות שונים, ומבקשים לייצר חוויה שאמורה לנוע בקלות דרך כמה סוגי מוזיקה, קל מאד להיכשל. כשקול ברור מוביל אלבום, האחידות שבו נוצרת כמעט מעצמה, מעצם נוכחותו של סולן שאמור למרכז אליו את מירב תשומת הלב. פרוייקטים בלי סולן, כשאינם מהודקים מספיק, נוטים להתפזר באוויר ולהתפוגג. אלבומי רימיקסים הם בדרך כלל כאלה. כדי שאלבום כמו זה של מטרופולין יצליח להעביר חוויה מוזיקלית קוהרנטית, הוא חייב עוגן יציב מאד להשען עליו. ובמקרה של מטרופולין, העוגן הזה הוא הטיפול המסור של מאירי בצלילים ובהפקה.
מול העט והנייר קצת יותר קשה לו, הטקסטים באלבום אינם חזקים ונותרים חלולים, אבל מול המחשב והכלים, מאירי אינו טועה. האלבום מתפתח לאיטו, מגיע לשיאים וחומק מהם באופן כמעט בלתי מורגש, ובסופו משרה את התחושה של יצירה שלמה. קשה לפרק את "מטרופולין" לגורמים, ומבחינה מסוימת, גם ממש לא כדאי. יש באלבום רגעים מודגשים מדי, "לישון בלי לחלום", למשל, שיר עם נקודת פתיחה טובה שנהרס על-ידי שירה צווחנית של דנה ברגר וטקסט כאילו נוקב אך למעשה נצלני מפי עובדת פיליפינית במהלכו. אבל על טעויות כאלה מפצים רגעים אחרים, כמו "מלאכים" האיירי והיפה ו"יפן" הייחודי בהם שרה גוש (שם היא מוכיחה שעם הדרכה נכונה ולא סלחנית, שמונעת ממנה להיסחף, היא שרה מדויק יותר) ו"היא לא אומרת כלום" הלהיטי, בו מתארחת שרונה נסטוביץ' (מזמרות הג'ינגלים המבוקשות בארץ, עומדת בפני אלבום בכורה).
החוברת והאריזה המקסימה שמצורפות לדיסק מצטיינות באיכותן, ובמדינה בה רוב האלבומים נראים ונשמעים חלטוריסטיים ביותר, נעים לקבל ליד אלבום שמכבד את המאזינים שלו. מאירי יודע איך להגיש את המוזיקה שלו בחוכמה ובאלגנטיות ו"מטרופולין", על נפילותיו, הוא יצירה שהשלם שלה עולה על סך חלקיה.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |  | עופר מאירי וזמרות "מטרופולין". צילום: יחסי ציבור
| |
|