 |
/images/archive/gallery/286/307.jpg בית הבובות. אמיר ואיתי
יחצ  |
|
|
|
|
| אליס אין צ'יינז, רן וסטימפי, ספרות דרום-אמריקנית, "הצוקים" בנתניה" ועוד. תחנות התרבות של הרכב השאנטי הבובתי |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
7/4/2005 11:25 |
|
|
|
|
|
|
|
להקת הרוק-שאנטי "בית הבובות", הם אמיר אטיאס ואיתי שיף. הם הכירו והחלו לנגן בתיכון. אחרי הצבא הקליטו סקיצות ונסעו איתן
לדרום-אמריקה. הם צרבו חמישים עותקים שמאז עוברים מיד ליד בחבי העולם.
לפהי כחודש יצא אלבום הבכורה שלהם, "מדפים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אליס אין צ'יינז
|
|
|
 |
|
|
|
בשנות העשרה לחיינו, נחשפנו ללהקה שלא עוזבת אותנו עד היום. אולי השילוב הגבוה ביותר בין מילים, לחנים ועיבודים מוזיקליים. להקה שיוצרת השראה בכל יצירה ומספרת כל כך הרבה על הרבדים הכי עמוקים ואישיים. לאורך שנים רבות, הלהקה הזאת, הייתה ללא ספק מקור אדיר להשראה וקסם. עד היום אנחנו מחפשים את הסוד ליצירת כל כך הרבה רעש בתוך השקט וכל כך הרבה שקט בתוך הרעש.
מותו של סולן הלהקה, ליין סטיילי, השאיר אחריו את השאלה, מתי תקום עוד להקה שכל כך יודעת לגעת, ונכון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מקור אדיר להשראה וקסם. אליס אין צ'יינז
|
|
|
|
|
|
|
ספרות דרום-אמריקנית
|
|
|
|
|
|
|
פאולו קואלו, קרלוס קסטנדה, גבריאל גרסיה מרקס, ז'וזה סאראמאגו, מילן קנדרה, הם רק חלק קטנטן מהסופרים המדהימים שיצאו מהיבשת הירוקה. בתוך הספרים והסיפורים שלהם, מצאנו המון שבילי הזדהות. אם במסע התמידי של חיינו, אם בסתירה החדה לדרכי המערב, אם בנופים הקסומים והשפעתם האדירה על נפשנו ואם בכל הרבדים האנושיים שהם כה מיטיבים לבחון.
אין ספק שעם סופרים אלה, חוויית הקריאה היא כפולה. גם לומדים, גם מרגישים ולא פחות כיף, יש מה להמליץ לחברים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סתירה החדה לדרכי המערב. גבריאל גרסיה מארקס
|
|
|
|
|
|
|
הציורים של יובל
|
|
|
|
|
|
|
בכל קבוצת חברים יש את "המוכשר". אצלנו בחברה' זה קצת שונה. כמעט כל החברים מתעסקים בתחומי האמנות השונים, כך שמאוד קשה לתת את התואר רק ליוצר אחד. אבל ישנו חבר אחד שאוחז במכחול שאופי ציוריו ורמתן, שוברת כל גבול בדמיון.
אין לנו צל של ספק, כי כל אדם שיפגוש בציוריו, יבין את מהות ההשראה ועוצמת היצירה. בתוך ציוריו עולמות שלמים. משיכות מכחול מלאות ברגש ופילוסופיה שלמה של צבעים ודקויות שמכניסה את כל הצופה בהן, לעולם של אילוזיות ותמימות. עבורנו, הציורים של יובל הן הוכחה קיימת לאובדן הגבולות באומנות.
.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
זה דווקא לא ציור של יובל. זה של רפאל
|
|
|
|
|
|
|
רן וסטימפי או טרנטינו?
|
|
|
|
|
|
|
עד היום אנחנו לא מצליחים לענות על השאלה מה מרגש אותנו יותר, צפיה בטירוף הבלתי מרוסן של קוונטין טרנטינו, או הטירוף הבלתי מרוסן של רן וסטימפי או סאות'פארק? מי יותר חסר שליטה? המכורים ברקוויאם לחלום והרוצחים מלידה? או בארט והומר סימפסון? אז במקום לדרג את היצירות המרגשות ולהבין את מקור הרגש ( גם שהוא סותר עצמו מסרט לסרט ), החלטנו להעניק את התואר ליוצרי הקולנוע הקיצוני על כל רבדיו. ההצלחה היא ביכולת להעמיד את הרגשות הכי אמיתיים באשר יהיו, על המסך ומכאן, הצדעתנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ועכשיו כולם ביחד: "הפי הפי,ג'וי ג'וי". רן וסטימפי
|
|
|
|
|
|
|
"הצוקים" בנתניה
|
|
|
|
|
|
|
קרלוס קסטנדה כתב בספרו "משנתו של דון חואן" על המקום המיוחד שיש לכל אחד מאיתנו. אותו מקום שזורק אותנו אל ההוויה הכי גדולה עם ההרגשה הכי טהורה. אין ספק שאם עלינו לסמן מקום, אז בראש הרשימה יהיו הצוקים מול חופי נתניה. במשך שנים רבות היה זה מקום המפלט, מקום היצירה, מקום הרגיעה ולא פחות חשוב, מקום מפגש של החברים הקרובים באמת. כמה שעות שבילינו מול הגלים... בלכתוב שירים ולנגן אותם, בלבהות בגלים ולתכנן את הגלישה של מחר... בלהכיר אחד את השני ואת עצמנו. המקום הזה, המנהרה הזעירה מול הים, תמיד יהיה עבורנו מקום של זיכרונות, געגועים והמון אור.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
