 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג על חייו ומותו של מקסים גילן, מהפכן גולה נוסח צ'ה גווארה, עורך השבועון השערורייתי "בול", שחירמן עורכי מוספים בשנות ה-80 אבל לא מצא את מקומו בשמאל |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
רון מיברג
5/4/2005 13:53 |
|
|
|
|
|
|
|
מזל גדול היה לשמאל הישראלי ולעסקונה הספרותית-בוהמיינית שגופתו של מקסים גילן נמצאה בזריזות יחסית וטרם שהספיקו נסיבות מותו להבשיל לסקנדל. אדם ברוך לא היה סולח להם. ברוך לא סלח להם על הנסיבות המבישות של מות דוד אבידן, כפי שפרש את העובדות ועמדתו בפרק שהקדיש לאבידן בספרו "מה נשמע בבית". והוא לא היה עובר לסדר היום ללא תגובה הולמת, אם הייתה החרפה חוזרת במות גילן. כחצי שנה אחרי צאתו לאור של ספרו המאלף של ברוך, נדמה שסכנה גדולה מרחפת על המוזכרים בו. הספר שאיגד בתוכו לא מעט גיבורי תרבות מתים ועשה איתם צדק היסטורי, מצטייר עתה כסכנה ברורה ומיידית לנמעניו החיים. מקסים גילן למשל. נדמה שרוחב הלב, הפרגון וחלוקת הקרדיט ההיסטורי לגילן, כפוף לתפישת עולמו הנאורה של ברוך ולרוחב היריעה שהוענקה לגילן, היוו עבור גילן מעין גושפנקא לקפל את אוהל הנדודים שלו ולהיאסף אל אבותיו.
ברור שאין הדברים מחודדים כל כך. לך דע איזה תחלואים, מכאובים ורסיסי לב שבור, שכנו בגילן בן ה-74. אילו אני רפי לביא או יאיר גרבוז, הייתי ממהר לגשת לבדיקה תקופתית מקפת: תמונת דם, ארגומטריה ומיפוי לב. בשל היות גילן משורר פחות חשוב מאבידן וישראלי שחי שנים רבות מדי באזור הדמדומים הלא לגיטימי שבין אהבת המולדת לשיטתו, אהדת המאבק הפלשתינאי ובגלות מארצו כשהשב"כ עושה עצמו דולק בעקבותיו ומבטיח לעצור אותו עם נחיתתו בתל-אביב, לא יבשיל הדיון באיש המיוחד, הרך והדוגמטי הזה, לטקסטים שיפרנסו את מוספי השבת. מקסים גילן מת בשבת שעברה וספק אם זכרונו, כמו פועלו, ישרדו בתודעה התקשורתית והציבורית עד יום שישי. אני מוכן לתרום אבר גוף חיוני לטובת ההימור שמות
גילן יבשיל לאזכור, מינימליסטי אך נוקב, במדורו של אדם ברוך ב"מעריב", אבל לא להרבה יותר. לא יהיה מי שישמח יותר ממני אם יעמידו אותי על טעותי ויקראו אותי לסדר.
מקסים גילן, מהפכן מהזן האירופאי הישן, מאהב, משורר, לוחם חרות מתובלת בכבד אווז ויין צרפתי טוב מסוגו, עיתונאי ומו"ל, מת ללא פוטנציאל אלקטורלי. אינני מתכוון לפוטנציאל אלקטורלי במובן הפוליטי. גם זה. עבור מי שמחפש סמליות, גילן מת בתוך מותו המתמשך של השמאל. גילן מת באחד מרגעיו הנחותים והמבזים ביותר של השמאל הישראלי. בתוך פעיית הכבשים והנהייה אחרי ההתנתקות של אריק שרון, שגילן לא יכול היה לקחת אותה ברצינות. על שובלה של צעדת ה-8,000 הפתטית מכיכר רבין לכיכר דיזנגוף. גילן מת בימים שבהם מכונס השמאל בחיקו של הימין. יואל מרקוס סוגד לשרון. ושתיקתם של אורי אבנרי, עמוס עוז, עמוס קינן, א.ב. יהושע, נתן זך ואחרים, היא יותר מסך-הכל המצטבר של גילם המופלג ובריאותם הרופפת (של חלקם). מקסים גילן, כפי שחלם תמיד, מת בטבורה של העיר שאהב לשנוא. המוות הזה, לפחות מהבחינה הגיאוגרפית, מדויק יותר מאופציית מותו בגלותו הארוכה בפריז.
לפני יותר מעשור הוסרה התנגדותו המוזרה והעיקשת של השב"כ להתיר את כניסתו של גילן לארץ. ההתנגדות הזאת, ששורשיה בפעילותו הפרו-פלשתינאית של גילן ובהתרועעותו עם אנשי אש"פ, כמו גם "יזראל אנד פלסטיין", העיתון שהוציא בפריז והבעיר את חמת הממסד הישראלי לדורותיו, לא הובהרה מעולם די צרכה. אבל אחרי פרוץ תהליך אוסלו הפכה התעקשות השב"כ לאנכרוניסטית, ועו"ד אמנון זיכרוני לא התקשה במיוחד להבטיח את ביטחונו של גילן עם שובו המתוקשר לישראל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מקסים גילן ונתן זך. צילום: יהונתן שאול
|
|
|
 |
|
 |
|
הליכה מדודה לאורך רחוב דיזנגוף
|
|
|
 |
|
|
|
כפי שקורה לגולים שגעגועיהם גוברים על האינטרסים המובהקים שלהם, היה שובו של גילן מות המיתוס ותחילת השחיקה. גילן לא מצא את מקומו בשמאל. בעיקר משום שלא היה יותר שמאל למצוא בו מקום. עם הלכות הג'נטלמן האירופאי שלו, לא היה לו מקום בקרב הפעלתנות היאפית של "שלום עכשיו". איש מפלגה ממוסד מעולם לא היה. כך נגזר על גילן להתהלך בתוכנו, מין מת-חי מהזן שאנו אוהבים להכות על חטא בהקשרו אחרי מותו. ממורמר, אך אופטימי. מובס אך לא מתכחש לפועלו. מקושש פרנסה משיירים שתמיד היו פחות מכפי יכולתו וכישוריו. פה ושם מפרסם שיר בביטאון שירה נידח. עד שהובא היום לקבורה בקיבוץ עינת בהלוויה חילונית.
למה לכתוב על גילן? כי זה מעשה של בני תרבות. כי עקשנות והתמדה כשלו – גם אם הן עומדות בסתירה מוחלטת וניצחת להעדפות הפוליטיות והחברתיות של המוני בית ישראל – ראויות לאזכור ברווח הצר של עמודי הפוליו של ההיסטוריה. וגם משום שיש קופצים מעטים. יותר משהזיז את גלגלי השלום וחימר בתהליך הפשרה ההיסטורי, היה גילן הרדי-מייד, "החומר", של עורכי מוספים. כל קיומו, כגולה רדוף "מוסד", בסלונים התרבותיים של פריז ואירופה, בניחוח הרומנטי שנדף מסיפורו האישי שכלל את עריכת השבועון "בול" וקשריו עם חארקטרים משולי חיינו, חירמן עורכים. לכן שלחתי, כעורך צעיר, את רן אדליסט לפריז בשנת 1984, כדי שישוב ממנה עם הראיון הראשון והבלעדי לתקופתו עם גילן, וגם ינסה להבין על מה ולמה נאסר על היהודי נעים ההליכות והשקט הזה לשוב הביתה. לכן נשלחתי עשר שנים מאוחר יותר, על-ידי אמנון רבי, מי שהיה עורך "סופשבוע" של "מעריב", לפגוש את גילן בפריז ולדובב אותו בדבר שיבתו המתוקשרת לישראל.
בדיעבד אני חולק על התבונה, כעורך וככותב, שבשקיקה שאפיינה את הייחום העיתונאי בעניין גילן. אבל אני מבין אותו. זה היה מסתורי. זה היה רומנטי. זה היה מהפכני. ההיסטוריה לא העמידה לנו צ'ה גווארה רבים משלנו. כמעט אף אחד. בהנחה שאודי אדיב לא נחשב. גילן היה הדבר הקרוב ביותר. כמו שמעון צבר. סיפורם של ישראלים שגלו מארצם בשם אידיאה לא מקובלת, עמומה אך נחושה, עניין עורכים יותר מאשר את קוראיהם. היו שנים שלראיין את גילן בפריז נחשב בון-טון. אני מטיל ספק כבד ברייטינג שהיה לכתבות הללו. כבר אז הטלתי. אבל מי שבא מהעיתונות הישראלית, יודע כמה קשה לחלץ ממערכת קפוצת יד תקציב לגיחת-חו"ל. אני התמקחתי. הסכמתי לראיין את גילן בתנאי שהמערכת תעמיד לרשותי תקציב לממש את מאוויי האמיתיים: לסרוק את פרובאנס בחיפוש אחרי הסעודה האולטימטיבית. כך היה. אין לי ספק, אגב, איזה כתבה נקראה יותר. מקסים מי?
כשמקסים גילן עזב את תל-אביב הייתה "כסית" מעוז הבוהמה. כאשר חזר, הייתה "כסית" מסעדה ערבית בשם "אבו-סעיד". את עוגת הגבינה שהייתה אהובה עליו, נאלץ גילן לאכול ב"הספרייה". כשישבתי אתו בפריז, דיבר גילן בגעגועים על הליכה מדודה לאורך רחוב דיזנגוף. קשה היה להמטיר גשם על החלומות שלו. למרות שניסיתי לספר לו שדיזנגוף כבר אינו מה שהיה לפני עשרים שנה. גילן, כאמור, היה רומנטיקן. הוא לא היה פנוי לאמת. ביוני 92' התחלף השלטון בישראל. לטובה. המכרים של גילן, שהיה להם חלק לא מבוטל בהפיכתה של מרצ למפלגת שלטון, הלכו אל השרים הטריים, נשענו מבעד לחלונות הוולבו ואמרו שהגיע הזמן להפשיר את מקסים. יאיר צבן ושולמית אלוני פנו אל יעקב פרי, ראש השב"כ, שנחשב אז בחור ליברלי ונאור, וביקשו ממנו לבדוק מדוע מגיר השב"כ ריר כשהוא שומע את השם מקסים גילן. אחרי בירור קצר, חזר הראש אל אלוני והודיע לה, בשמחת אמת, שהכל בסדר ושגילן יקנה כרטיס טיסה הביתה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גילן. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
לא היה קשה לחבב אותו
|
|
|
|
|
|
|
פגשתי את גילן בסלון הפריזאי של תמר גולן. הסלון ההוא, שגם עליו נכתב לא מעט, היה מלוהק בחתולים רבים, רהיטים אפריקאיים, אנשים מוזרים שנכנסו, יצאו ופרטו במלנכוליות על הפסנתר הגדול, שעה שגולן האדמונית ריחפה בחדר בשמלת שיפון לבנה וזורמת. לגילן היו תנועות קטנות, משיכות כתף מינימליסטיות, חיוכים קטנים שנראו מבוהלים בהתחלה ואחר כך נפתחו, הקרינו אור פנימי ומיד כבו, כאילו נאסר עליו לחייך לאורך זמן. הוא היה איש נחמד. אפילו כובש. ניכרו בו עדיין כמה מהכוחות המאגיים שיוחסו לו בעבר. פעם הוא היה שמן בסגנון אורסון וולס. כשפגשתי אותו הוא הצטמק בתוך מסגרתו הקטנה וזקנו האפיר. הייתה בעיה קטנה. גילן פזל במופגן וקשה היה לשוחח אתו מבלי לתור תמידית אחרי העין שבה אמור להתרכז בן שיחו. הפזילה הייתה חיננית אבל זללה אנרגיה. אחרי 24 שנות גלות בפריז, התרשמתי שגילן, כמעשה גולים, צייר לעצמו את תל-אביב אהובתו בצבעים פסטליים ורכים מדי. חששתי שהמפגש המחודש שלו עם העיר הברוטלית, יקרע אותו. אבל אי אפשר היה להשפיע עליו. בדיעבד, כולל ניסיונו לחיות על הקו פריז-תל-אביב עד שאזל כספו, ברור שפעמים רבות מדי החיים הם כמאמר תומס וולף: "אינך יכול לחזור הביתה".
מהפכנים גדולים הם גם מאהבים גדולים. כטוב ליבנו ביין במסעדה אלזסית שהגישה אוכל כבד מדי, דיבר גילן על אהבותיו. אבל זה לא היה לציטוט. לא בוגדים באמון המתים. לכן לא אחזור על עיקרי הדברים. חוץ מלהזכיר את העובדה שהיה נשוי פעם אחת. שהנישואים לא שרדו את תעוקת הפעילות הפוליטית. ושהיו לו נשים רבות. בלי שמות. לא. לא ליילה חאלד. למרות הדוגמטיות הפוליטית שלו. למרות החשדנות המובנית. לא היה קשה לחבב אותו. במידה ואפשר לחבב אנשים שהעבירו את כל חייהם בהתבוננות רדופה ועצבנית מעבר לכתפם. הוא תמיד דרש לדעת מי בן שיחו. האם לא מכינים לו אמבוש פוליטי שיפגע בסיכוייו לחזור. חוץ מתעודת חבר במפלגת שמאל, הוא דרש הכל. בימים ההם עמדתי במבחן. לא מציאה גדולה, אבל כרטיס כניסה לגולן.
האמת, וכאן נכנס קיבעון פרטי, בעיקר רציתי לדבר אתו על "פרשת בן-ברקא". שזה בדיוק מה שגילן לא רצה לדבר עליו. פרשה שעמדה בבסיס המתיחות בינו ובין השלטונות. בן-ברקא, למי שאינו אמון על תולדות העיתונות הישראלית ולא זוכר את שנות ה-60', היה גולה מרוקני אופוזיציונר שה"מוסד" הישראלי – והיום כבר לא צריך את המנטרה "על פי פרסומים זרים" – עזר לשירותי הביטחון המרוקאיים לתפוס בשנת 66' בפריז. גילן היה אז עורך השבועון השערורייתי "בול", יחד עם שמואל מור המסתורי, וכדי לדפוק את "העולם הזה", פרסם "בול" בדרך מתחכמת את מעורבות ישראל באופן שנתפס בעיני הצנזורה כעבירה חמורה. גיליונות השבועון נאספו מהחנויות. גילן ומור – לפניהם ואחריהם לא היה כדבר הזה – נשפטו ונשלחו ל-135 ימי מאסר באגף האיקסים. אחר כך הם הגיעו לעסקה עם הפרקליטות, חתמו על הסכם שתיקה ויצאו לחופשי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מקסים גילן. צילום: חגית כתב
|
|
|
|
|
|
|
"גזרתי על עצמי שתיקה"
|
|
|
|
|
|
|
גילן מעולם לא סיפר את הספור האמיתי והמלא. הוא לקח אותו לקבר. על הסיפור הזה, ששנים רבות ריחף מעל ראש ישראל בכלימה גדולה ועמד בבסיס סכסוך הדמים בין איסר הראל למאיר עמית, נכתבו ספרים רבים, כולל על ידי ילדיו של מוחמד אופקיר, מחסל בן-ברקא. אבל גילן מילא את פיו מים. עד כדי כך הוא חשש. מכיוון שפעם היה מי שהראה לי היכן קברו את בן-ברקא באי באמצע הסיינה בפריז, ביקשתי מגילן שיראה לי את מקום הקבורה הראשון. גילן אמר שבן-ברקא זה מים מתחת לגשר. "חוץ מזה", הוסיף, "עד כמה שאני זוכר, אופקיר, יד ימינו של המלך, כרת את ראשו של בן-ברקא והביא אותו למרוקו במזוודה, כדי להוכיח למלך שיריבו מת".
השיחה התארכה. החתולים של תמר גולן מצאו מעילים וכריות להתכרבל בהם. מישהו מבאי ביתה ברו ל'וריסטון, הדליק בולי עץ ריחניים באח. אפילו תיבת עץ של יין רוטשילד שרפו שם. מי יכול לשכוח. זה היה אחרי שגולן מזגה לנו שאטו רוטשילד 79', שגילן ידע להגיד אם זו הייתה שנה טובה או רעה, אבל אינני זוכר. גילן הלך ודעך בכיסאו וחפצי האמנות האפריקאיים שיוו לנו מראה של זקני שבט הלועסים בצוותא את אירועי היום החולף. ככל שדיברנו יותר על הלחץ שהוא מרגיש בעניין חייו המקוטעים והחלקיים בישראל בעתיד, כך הבנתי את עומק השבר האישי שלו. ברגע אחר, שלא ייחלתי לו ולא הזמנתי, הסתירה כוס היין את הדמעות שנקוו בעיניו. גילן אמר דברים רבים בפגישותינו בפריז. היריעה תיקצר מלפרטם. הנה אחד מהם.
"הוויכוח הגדול שהיה לי עם עצמי מהיום שעזבתי את הארץ גרם לי למצוקה גדולה. כיוון שאמתתי את כל מה שחששתי ממנו, שהסכם אוסלו הוא אסון, שהחברה הישראלית דוהרת לקראת שואה ושאין קונספציה מוסכמת לבנות לפיה חברה אחרת, חזרתי לפריז ושאלתי את עצמי, האם לא הגיע הרגע לנתק מגע מהמזרח התיכון ומישראל ולהעביר את שארית חיי בבעיות אחרות. אז גזרתי על עצמי שתיקה וגם הפסקתי את פרסום העיתון שלי. עד שבא דבר ששכנע אותי. קודם כל, ספר השירים שלי. כאשר כותבים ומפרסמים שירים מתקיים עדיין קשר עם אנשים טובים. גיליתי גם אישה ישראלית מסוימת שבגללה אמשיך לחלק את זמני בין פריז לתל-אביב. כאשר אתה חלק ממשהו זמן כה רב, קשה להינתק. אני מאמין בעם הזה גם כאשר הוא הולך לטמיון. החברה הזאת לא למדה שום דבר ולא שכחה שום דבר. אותו חוסר חכמת לב, אותה קהות לב. לא יכולתי לשקר את עצמי יותר רק בגלל שיש בישראל אנשים שאני אוהב".
כמקובל, נשבענו להיפגש. גילן בא ונסע. ניסה להתאקלם. נידחה ונאחז. נלחם ונאבק. אף אחד לא פינה לו מקום באהבה. אף אחד גם לא באמת דחק אותו לפינה. מה לו למשורר ומהפכן בדימוס בן 74 בקרבנו. מדי פעם דיברנו. לא יותר מדי. אחרי שאנחנו סוחטים סיפור מהגיבורים שאנו מאמצים ללבנו, אנחנו ממשיכים בדרכנו. כאמור, טוב שמצאו את גילן מוקדם יחסית. אחרת אדם ברוך היה עושה לנו את המוות. ובצדק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
