 |
/images/archive/gallery/285/012.jpg אהרון מגד
צילום: ראובן קסטרו  |
|
|
| "ירחי הדבש של פרופסור לונץ", אהרן מגד |
|
| הפרק הפותח את הנובלה, המגלגלת רומן בין מרצה קשיש ונשוי לסטודנטית צעירה דרך עיניו של עוזרו הצעיר |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
5/4/2005 10:42 |
|
|
|
|
|
|
|
פרופסור לונץ חי כטיפש ומת כטיפש. צר לי לומר זאת, כי פרופסור לונץ היה, לאחר הכול, מלומד בעל שם, חוקר דגול, שמחקריו על הממלכה החיתית ועל "ארץ חת", מן המאה השבע-עשרה לפנה"ס ועד 711 לפנה"ס, כאשר נכבשה כרכמיש בידי סרגון השני, זכו להערכה רבה בקהילות האקדמאים העוסקים בחקר המזרח הקדום באירופה ובאמריקה; וגם בגילו המתקדם, בעוברו את גיל
השבעים - ואף שהעז לחלוק בחוצפה רבה על חוקרים נודעים ומקובלים כווינקלר האשורולוג וביטֶל - היה מוזמן לכנסים בינלאומיים במדעי הדתות ובאנתרופולוגיה ולהרצאות באוניברסיטאות קיימברידג´ ופרינסטון; ובכל זאת, אינני יכול להימנע מלחרוץ משפט כה חסר רחמים עליו. צר לי, כי אני, גם כשבזתי לו ורתחתי עליו, הערכתי אותו.
הוא היה אדם טוב, בסך הכול, טוב, אבל טיפש. וכדאי פעם לעשות מחקר על יחסי הגומלין בין טוב לב לטיפשות. לא ייאמן לאילו מעשי שטות יכול פרופסור מלומד, מחונן בכישרונות רבים, להגיע. ואני, בדרך כלל, מרכין ראשי בפני מלומדות, השכלה, כישרונות. מי מאלה שקראו את מחקריו המעמיקים, בעברית או בתרגום לאנגלית או לגרמנית, היה מאמין שהאיש המלומד הזה הוא שוטה גמור ביחסיו עם גברים ונשים, בכל מה שאינו נוגע בעניינים שבתיאוריה או בסוגיות היסטוריות, ארכיאולוגיות וכיוצא באלה. אבל אני, שהייתי נושא כליו, מזכיר צללים שלו, בן בית אצלו יותר מחמש שנים, הייתי עד אילם להתנהגות הנואלת שלו, עם אשתו, עם בתו, עם בת זוגו השנייה, עם עמיתים ושכנים, ולבי כאב עליו. עד כדי כך, שלעתים קרובות התאפקתי מלעצור אותו באמצע דיבורו או צחוקו וללחוש באוזנו: פרופסור לונץ, הפסק להשתטות! אתה לא מרגיש שאתה מבזה את עצמך?
האם ראויה הסכלות לרחמים? - אני מסופק. "פָגוש דֹב שַכול בְאיש ואַל כסיל באיוַלתו", אמר החכם מכל אדם. או שמא צדק אראסמוס, שכתב כי הסכלות היא סגולה כנגד הזִקנה?
והרי ברגע שבישר לי, בחיוך נואל על פניו, כשהוא פורש זרוע ידידותית ואינטימית על כתפי, שהחליט לשאת לאישה את איילה, הצעירה ממנו ביותר מארבעים שנה, כמעט התפלצתי. נטרפה עליו דעתו? נזעקתי בתוכי. להתגרש, הלכה למעשה, כדת וכדין, מאשתו סופיה, שהוא נשוי לה זה יותר משנות
דור, ולעמוד תחת החופה עם התלמידה המופרעת, אם גם מוכשרת, הזאת?! הוא לא חש ולא מבין שהוא ממיט אסון על עצמו?! היה בי זעם כזה כלפיו ברגע שהודיע לי זאת, כאילו אני איש סודו, שרציתי להטיח אגרוף בפניו ולצעוק: אידיוט! אידיוט! מה אתה עושה?!
כשהייתי עד לראשית פריחתה של אהבת הסתרים המגוחכת הזאת, עשרה או שנים-עשר חודשים לפני בשורתו החגיגית של אדוני המלומד על חופה וקידושין עם איילת האהבים שלו, חשבתי בלבי שאהבה אפילה זו תיבול באותה מהירות כמו שהנצה. שיגיון של זקן בן שבעים ושלוש שמרגיש כי עוד כוחו במותניו והוא יכול לחדש ימיו כקדם, מה גם שהזדמנות נדירה נפלה בחלקו, כאשר תלמידה יפהפייה, שאיזו פראות מסתורית סוערת בה, מעריצה אותו ושוחרת את קרבתו, אינה מחמיצה אף אחת מהרצאותיו, נשארת גם לאחר סיומן וממהרת לגשת לקתדרה לפני שיצא מן החדר כדי לברר, לשאול, להביע דעה; ולעתים כה קרובות גם מידפקת על דלת לשכתו, מתיישבת - בנוכחותי כמובן, כי אני כנושא כלים שלו סמוך אל השולחן הצדדי - מחברת סלילים עבה על ברכיה, והיא נושאת את עיניה השחורות, הנוצצות בהערצה, בערגה כמדומה, אל פני הפרופסור, עם שער השיבה הגזוז קצר ומסורק למשעי המקיף את לחייו כזר סביב-סביב - מה ששיווה לו מראה טרזני, נלעג במקצת, לדעתי - בבקשת עצה, הדרכה, לגבי פרטים מסוימים בעבודת המאסטר שלה, שעליה היא שוקדת זה שנה, על דיני האישות בחוקת חמורבי האמורי מלך בבל בעל השם השֵמִי; והפרופסור עצמו, אני רואה - ולבי נלחץ בי מכעס חנוק על היחסים האלה הנרקמים ללא בושה לעיני - ממש מתמוסס לפניה. סומק פורח בלחייו, עיניו התכולות מתלחלחות, נדמה שעוד מעט תדמענה, דבש וחלב תחת לשונו: בעניין לוחות מארי, אני מקווה שאת מתעכבת על משמעות העובדה שהיו כתובים באכדית... ומה זה אומר לנו ששמות המלכים הראשונים של שושלת חמורבי דמו לשמות הנזכרים בפרקים הראשונים של ספר בראשית? איילה מנענעת בראשה, שערה השחור, העבה והגולש "כעדר העזים", מתנפנף מעט לשני צדי צווארה הצח והגבוה ולבה יוצא אליו מהכרת טובה: תודה, תודה - מבלי להשגיח כלל בנוכחותו בחדר של הסאנשו פאנשה הג´ינג´י שלו עם הנמשים הפזורים על פניו. כאילו אינני קיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אם הוא משתוקק כל כך למאהבת
|
|
|
 |
|
|
|
ופרופסור לונץ עצמו, כמה השתנה באותם חודשים של פריחת האהבה המוזרה - כמעט אמרתי, הסוטה - הזאת! הוא היה שרוי בהתרוממות רוח בלתי פוסקת, הילוכו במסדרונות ובאולמות נעשה זריז יותר, מנענע זרועותיו במרץ לצדדים, דיבורו נעשה מהיר יותר, קולח, ונוהגו עם הסטודנטים נעשה חביב כפי שלא היה מעולם. כשהיה פוגש מי מהם היה לופת את כתפיו בזרועו, מתבדח איתו, צחוקו היה מתגלגל לאורך המסדרון, וכיוון שהיה חף מחוכמת יחסים עם הבריות, לא היה זהיר כלל בגילוי יחסו לתלמידתו הצעירה. להפך: דומה שהיה מפגין אותו ברשות הרבים; והאם רק אני שמתי לב לכך שפתאום צץ על חזו ורד פלסטיק אדום - הו, איזה אוִיל! אמרתי בלבי - שהיה נועץ אותו בדש מקטורנו יום-יום בבואו להרצאות? מעין קריצת עין או איתות סתרים כלפי זו היושבת בשורה הראשונה ותולה בו עיניים כלות?
מה היא מוצאת בו, לעזאזל, באשמאי הזקן הזה? הייתי שובר את ראשי בכל עת שהייתי רואה אותה. מה מושך אותך אליו לכל הרוחות?! הייתי פונה אליה בזעקת כאב על משכבי בלילה. והמחשבות קודחות בי: האם זו החביבות האבהית שלו, הנובעת אליה מעיניו התכולות? חביבות שהיתה חסרה אותה, כנראה, בילדותה? האם זו הרגשת הביטחון שהפיקו קומתו הגבוהה, גופו המוצק, רחב הכתפיים, ופניו הרחבות, שהקמטים שנחרטו בהן שיוו להן נופך של כבוד ויוקרה? האם זו הילת המלומד ששמו ידוע ומכובד בגרמניה, באנגליה, באמריקה? ואולי הוא ניחן בסגולת הפלא המכונה "כריזמה", שאיש אינו יודע בדיוק מה היא? כי עלי להודות בצער שאכן היתה לו מה שקוראים "כריזמה", וסטודנטים רבים, בייחוד ממין נקבה, הלכו שבי אחריה.
די היה לראות את עיניהם התלויות בו בהערצת שוטים כשהיה מרצה על הגנים התלויים בבבל, למשל, ומתאר בהתלהבות פיוטית את הדרת כפות הדקלים, את תשזורת זלזלי הגפנים, את ארגמן השחר של הרימונים, כדי לפאר את התרבות העתיקה של האמורים שכבשו את בבל, ומלכם סומו-אַבום קבע אותה כבירתו, וחיוכים של נחת משתפכים על פניהם של הבולעים את דבריו בשקיקה; או לפעמים, מה שהיה תמוה ביותר בעיני, היה לונץ סוטה מדרך המלך של הרצאתו, כאילו שכח במה הוא עוסק, ותועה במרחבים של דמיונו כשהוא מפליג לתיאורים פסטורליים על יפי הערבות של אנטוליה המזרחית ועל עדרי הכבשים כבדי הבשר המתנהלים על הגבעות... וכשיוצאות הסטודנטיות מן האולם הן ממלמלות זו לזו: הוא אמן... ממש אמן... האם המעלות האלה, שאלתי את עצמי, מספיקות כדי שתעדיף אותו האיילה הזאת על פני כל בני התשחורת המחזרים אחריה? נטפלים אליה במנזה, על המדשאה, במסדרונות? משהו פרוורטי יש בנהייה שלה אחר הזקן הזה, חשבתי.
ולמה חייב הוא להתחתן דווקא? שאלתי את עצמי, כמו ששאל פאנירז´ את פנטגרואל בספרו של ראבלה. אם הוא משתוקק כל כך למאהבת, הרי היא בהישג ידו! לרבים מעמיתיו יש מאהבות, בגלוי ובהסתר. ואם אין להם, הם מתחזים כאילו יש להם. שייפגש איתה באיזה בית מלון אלמוני. שישכור לו חדר סתר, הוא יכול להרשות לעצמו בהתחשב עם משכורתו הנדיבה - הלוא מתוקף מעמדו המיוחד הוענקה לו זכות היתר להימנות עם סגל המרצים גם שנים אחדות לאחר מועד הפרישה לגמלאות - ועם התמלוגים שהוא מקבל על ספריו ושכר ההרצאות שלו בארץ ובחו"ל! וכשהודיע לי שהחתונה תתקיים באולם מפואר במלון דן פנורמה, העזתי ולחשתי לו, קולי נחנק מן המרירות שאני כובש בתוכי בכוח שלא תתפרץ - אתה לא חושב שכדאי לעשות זאת... כך שלא ינקר עיניים... בגינת הווילה של אחד מחבריך ההונגרים, למשל? - ידידי היקר, גיחך הפרופסור האדיב, טוב הלב, אני מאוד מעריך אותך, כידוע לך, ואת שיקול דעתך בעניינים רבים, אבל את העניין הזה הואל נא, במחילה מכבודך, להשאיר לי לבדי. מסכים?
ולאחר כמה רגעים, מחשש שמא פגע בי באיזה אופן שהוא, הסביר לי בשקט ובאורך רוח שהוא עושה זאת רק מתוך התחשבות באמה האלמנה של איילה, אישה מכובדת שאיילה היא בתה היחידה וזו "חתונת הבתולים שלה", כדבריו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"ירחי הדבש של פרופסור לונץ", צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
איזה כריך קטן עם גבינת קממבר?
|
|
|
|
|
|
|
החלטתי לא להיענות להזמנה המוזהבת והמסולסלת לחתונת פרופסור יעקב לונץ עם בחירת לבו איילה בר-עוז. אני לא אעמוד בניסיון הזה. גם אינני מוכן לבגוד בסופיה, שאני מחבב אותה כאילו היתה אמי. יותר מחמש שנים שירַתי את לונץ, ובכל השנים האלה הייתי כבן בית בדירתו היפה והמרווחת ברמת אביב, המרוהטת בסגנון מרכז-אירופי של המאה התשע-עשרה, ועל קירות הסלון שלה תלויים ציורי נוף וטירות אידיליים שהביאו איתם, הוא ורעייתו, בעלותם לישראל מהונגריה. פסנתר כנף עמד בפינת הסלון, מתחת לחלון הצופה לגינה ציבורית, אך מעולם לא שמעתי את סופיה פורטת עליו. בדירה זו הקצה לי לונץ חדר לעבודתי, שבו עשיתי שעות רבות, אחר הצהריים ולעתים גם בערבים, במיון וקטלוג והקלדה במחשב - פרופסור לונץ מעולם לא ניסה לכתוב במחשב וכתב ידו הזעיר, הצפוף והמפותל, היה קשה מאוד לפענוח - אלה מאות הדפים והפתקים, אסיף עמלו בספריות - הבודליאנה באוקספורד, המוזיאון הבריטי בלונדון, מכון הגניזה בקיימברידג´, ספריית הסורבון בפריז, ספריית האוניברסיטה בהארוורד והספרייה הלאומית בירושלים, כמובן - וכך נזדמן לי לגעת, מרצון ושלא מרצון, בשולי מרקם חייו של הזוג הזה, יעקב וסופיה לונץ.
כיבדתי מאוד את סופיה - אישה גבהת קומה ורזה, בעלת פנים מוארכות, ששיער משיי אפור, מסורק למשעי וחצוי בפסוקת, מעטר אותן, וכל נוהגה מאופק מאוד. היא הרבתה לשתוק, וכשדיברה היה זה בקול נמוך, כנזהרת לא להפריע, לא להרגיז. בדממה התהלכה בחדרים, צעדיה כמעט לא נשמעו, ואני תמהתי אם זה בגלל התאבלותה המתמשכת על מות בנה, שנפל בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים ואין לה מנחם, או סיבה אחרת לדבר - אכזבה מציפיות שלא התגשמו או השלמה עם חיים שלא מצאה בהם שמחה. כשהייתי נשאר לעבוד בערבים, עבודה שנדמה היה לי כי אין לה סוף, כה רב היה החומר שצבר וערם לונץ ללא סדר - הפרופסור הזה היה מסודר ומפוזר בעת ובעונה אחת - היתה סופיה נכנסת בשקט לחדרי, מניחה על שולחני מגש כסף קטן ועליו ספל קפה ושתי פרוסות עוגה, וכשהייתי מודה לה היתה שואלת לפעמים: אולי עוד משהו, יואב? איזה כריך קטן עם גבינת קממבר? אתה רעב בוודאי. פעם התעכבה לכמה רגעים ושאלה, להפתעתי, בנעימה שהיתה חבויה בה דאגה כלשהי: אתה מוצא סיפוק בעבודה שאתה עושה? לא תיארתי לעצמי שהיא מתעניינת ברחשי לבי. - זו עבודה מעניינת, אמרתי לאחר היסוס, ואני לומד ממנה הרבה. היא הסתכלה בי וניענעה בראשה כמבינה, ולא ידעתי אם היא מאמינה לי או לא.
לעתים הייתי ספון שם בחדר העבודה, כעכבר חרוץ בזווית המזווה, עד שעה מאוחרת בערב. לונץ היה קצר רוח שמא לא אספיק להעתיק לו את המאמר עד מועד המסירה לדפוס, ואני עצמי, עלי להודות, הייתי נשבה לא פעם בקסמי החומר המעניין. רק בתשע או בעשר הייתי יוצא, עיני מותשות מן הנקרנות הממושכת בכתב ההירוגליפי של מעבידי, ותופס מונית שתסיע אותי אל דירתי השכורה ברחוב יונה הנביא, חדר וחצי ושירותים. בשוכבי לישון הייתי מנסה עוד לקרוא, אך לאחר שניים-שלושה דפים היתה תנומה נופלת על עפעפי. בשש בבוקר הייתי קם, ממהר לים, שוחה כחצי שעה, רץ כארבעה קילומטרים לעבר יפו וחזור, שב הביתה, אוכל משהו, ובתשע כבר הייתי באוניברסיטה, מוכן ומזומן לשמש את הרב.
אני אדם שמתקשר בקושי ולא היו לי חברים בעיר, אך אחת לשבוע בערך היתה נכנסת אלי דקלה, חברתי השמנמונת, מקורזלת השיער, בעלת העיניים הצרות, החייכניות, המרושלת ופזורת הדעת, שלומדת פסיכודרמה ותסריטאות בסמינר הקיבוצים. יחד צמחנו בדגניה ב´, סיר מול סיר בבית הפעוטות, אופניים בעקבות אופניים על השבילים המתפתלים בחצר הקיבוץ, ספסל ליד ספסל בבית הספר האזורי בבית ירח, פנים אל פנים, שפתיים אל שפתיים, בסתר החורשה על שפת הירדן, כשבחיבה רבה היא מכנה אותי "ג´ינג´וש". היא התגוררה עם עוד שתי תלמידות בדירת שני חדרים בשכונת פלורנטין, ולפעמים היתה נשארת אצלי ללילה. היינו קרובים זה לזה כבני משפחה, וכשהיתה חוזרת מדגניה עם סיפורי רכיל על המריבות בין חמולות מונטגיו וקאפולט הוותיקות, היתה מביאה איתה תפוחים, אפרסקים ומנגו שאמי שלחה בידיה, או עוגה שאפתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעולה והטעימה בעוגות ההונגריות
|
|
|
|
|
|
|
בשנים הראשונות נראה היה לי שחיבה שקטה, גם אם לא אהבה לוהטת, שוררת בין לונץ ורעייתו. הוא היה נושק לה כשהיתה פותחת לו את הדלת בכניסתו, לעתים גם בצאתו, קורא לה סופינו, והיא היתה קוראת לו ז´אק, ומעדנת את שיחה איתו בכינוי "יקירי". כן, יקירי; לא, יקירי; אחכה לך, יקירי; אתה יודע, יקירי, שמאוד הייתי רוצה לצאת איתך אל השטיינברגים, אבל סלח לי, הפעם לא. אני עייפה מדי. ומסור שלום בשמי לטניה. אני מאוד מחבבת אותה. ואם כי לעתים קרובות יצאו יחד לקונצרטים או לאופרה, היתה סופיה משתמטת ככל שניתן לה מביקורים בבתי עמיתיו האקדמאים, לא כל שכן ממסיבות וקבלות פנים מטעם האוניברסיטה. מעולם גם לא נראתה בקהל הרב שמילא את האולמות בהרצאותיו הפומביות של פרופסור לונץ, על כנען והכנענים, שזכו לפופולריות רבה גם בזכות הופעתו הנאה. וכאן כדאי אולי לציין שפרופסור לונץ היה גנדרן ידוע. היה מקפיד תמיד על לבושו ומתהלך בחליפה ובעניבה, כחולה, אדומה או מנוקדת, הכול בתואם עם צבע החליפה, ואם עיני לא הטעו אותי, גם איבק בכחול - אמנם בדיסקרטיות רבה - את שער ראשו וזקנו.
זכור לי שערב אחד זומנו לביתם שבעה או שמונה מעמיתיו של לונץ ונשותיהם, וגם אני התכבדתי להיות בין הקרואים. אתה בן משק ביתי, עזרי ומעוזי, דחה לונץ את סירובי לבוא, האמן לי, אינך נופל באינטליגנציה שלך מכמה צרי מוחין שרק מתוך חובה קולגיאלית הזמנתי אותם לביתנו. הוא הציג אותי לפני כל אחד מן הבאים: הכר, זה האיש הצעיר שמקדם אותי אל המאה העשרים ואחת. או, כשהוא חוזר על הלצה תפלה ששמעתיה כבר כמה וכמה פעמים: זהו ידידי הצעיר יואב. אם כי נולד בדגניה ב´, מבחינת כישוריו הוא בליגה א´. סופיה התגלתה לי במסיבה הזאת - שאני משער כי מלכתחילה לא היתה לרצונה ורק מחמת נובלס אובליז´ ניאותה להכינה - בפנים אחרות משהכרתי אותה יום-יום: היא היתה חופשית יותר בלשונה, קיבלה כל אחד ואחד מן האורחים במילות חיבה, שאלה לשלום בניהם ובנותיהם, צחקה מדי פעם למשמע התבדחויות שלהם, ומשהתיישבו במקומותיהם שירתה אותם באדיבות, לפי כל כללי הנימוס שהיתה מאומנת בהם בשל חינוכה האירופי הבורגני. היא היתה לבושה בלבוש מאוד לא אופנתי, כאילו מזמנים אחרים או מארץ אחרת: חולצת משי עם צווארון תחרה לבן ומעליה מקטורנית קטיפה בסגול עמוק, וחצאית קטיפה באותו צבע, לבוש ששיווה לה מעין הידור אריסטוקרטי. כשהתיישבה גם היא, פנתה בדבריה פעם לזה פעם לזה, לא לקפח איש מהם ולבל תשתרר מבוכה בחדר.
מי שקילקל את השורה והעכיר מדי פעם את אווירת הנעימות ששרתה במסיבה היה לונץ עצמו, כמובן. הוא התהלך בין המסובים כשבקבוק יין בוז´ולה בידו, מזג להם, מילא את גביעיהם שוב ושוב, הפציר באלה שאמרו די: תשתה! אזור חלציך כגבר! שבעים המה הגיבורים, אמר אבן עזרא!... וכך גם לנשים, בקריצת עין: אל תחששי! לא תמיד כשנכנס יין יוצא הסוד! וכששיבח את העוגה שאפתה סופיה במו ידיה, עוגת "אסטרהאזי", שהיא המעולה והטעימה בעוגות ההונגריות, לדבריו, הבזיק בראשו רעיון שהפתיע את כל הנוכחים: אסטרהאזי, אמר, הוא שמה של שושלת רוזנים ונסיכים הונגרית החל מן המאה השלוש-עשרה, ואחד האחרונים שבה, מיקלוש-יוזף אסטרהאזי, היה פטרונו של יוזף היידן; מקור השם הזה, לסברתו, הוא מ"אישתר", שזה גם מקור השם "אסתר"... הדבר עלה על דעתו, אמר, כאשר למד לדעת שהמדיארים, מייסדי הונגריה שמוצאם מסיביר, היו מעורבים עם שבטים טורקיים בהתפשטם מערבה, ועל כן, יש לשער, קלטו את המיתוסים של האכדים, השומֶרים, הכנענים והאמורים, שאישתר-עשתורת היתה מלכת אליליהם... מעניין, מעניין מאוד, ניענעו המסובים בראשיהם.
-אסטרהאזי? אינפף פרופסור גילת ועיניו העכבריות מתנוצצות בחיוך ממזרי, המנוול הזה שבגללו הורשע דרייפוס בבגידה?
-או, זה היה ואלסן אסטרהאזי! תיקן אותו לונץ, ענף מנוון, חצי-גרמני, של המשפחה האריסטוקרטית הזאת! אך מיד חזר להתרברב בהברקות הלשוניות שלו ואמר, ספק בבדיחה ספק ברצינות: וייתכן שהשם הנפוץ בהונגריה "אימרה" בא מ"אמורי", ו"יאנוש" בא מ"אנוש" בן שת, ו"מתיאס" מ"מתושלח", ו"הונגריה" עצמה, הנקראת "ארץ המגיארים", היא "גומר", או "תוגרמה", הנזכרות בפרק י´ בבראשית... אך כדי לחזור לאווירה נוחה של חולין מיהר להסב את תשומת לבה של סופיה אל ענייני הכיבוד: אני רואה שידידנו גילת רק חצי תאוותו בידו, נכון פרופסור? הואילי נא סופי להוסיף לו עוד נתח פשטידה על צלחתו לבל יצא מאיתנו מתוסכל... וסופיה - ונדמה היה לי שאני שומע את האנחה שהיא כובשת בתוכה - קמה מכיסאה, וכדי שלא לבייש את בעלה מתעלמת ממחאותיו של פרופסור גילת, פוסעת אל המטבח ומביאה משם מגש עם מעדנים נוספים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נושא הרצאתי היה כנען והכנענים
|
|
|
|
|
|
|
בינתיים נסבה השיחה אל חילופי הגברי של ראשות החוג להיסטוריה ופרופסור גילת, איש כרסתן שעיניו הקטנות והחשדניות טבועות בלחייו התפוחות, הביע, עוד בלעו בפיו, תמיהה גדולה על כך שמונתה למשרה זו דוקטור עמליה שנהב, שאף כי לית מאן דפליג שהיא בקיאה גדולה בתולדות הכנסיות הרפורמיסטיות באירופה לאחר מרטין לותר, אין לה שום ניסיון בניהול. ויכוח פרץ על כישוריה האדמיניסטרטיביים, והרוחות התלהטו משנגעו הדברים באופיה הבעייתי, הנמרץ והעוקצני של עמליה שנהב, המעורר רתיעה אצל הבאים איתה במגע, מה שמטיל ספק ביכולתה למלא תפקיד של מנהלת חוג... - אולי נטיל את התפקיד הזה על ידידנו פרופסור בר-זנבא, נשא לונץ את קולו ברמה, והעלה גיחוכים רחבים על פני המסובים. - בר-זנבא? מי זה? לחשה בתמיהה אשתו של פרופסור אליגון כשהיא מצדדת ראשה הציפורי לימין ולשמאל, שכן היתה, כנראה, היחידה במסיבה שלא ידעה כי
"בר-זנבא" הוא כינוי הלעג שמדביק לונץ דרך קבע לפרופסור זוננברג המלמד שירה יוונית עתיקה.
-אגב, אמר פרופסור מלמד, זוננברג אומר עליך שהפכת לכנעני...
-כנעני?! אני?! התקצף לונץ, בר-זנבא זה אינו מבין דבר לא בשירה ולא ביוונית, מה פלא שאינו מבדיל בין אמורי לכנעני? הלוא אנשי החבורה ההיא, אלה ששלונסקי כינה אותם בליגלוג "כנענים", לא טענו כלל שהם צאצאי הכנענים, הם כינו את עצמם "עברים"... "עברי אינו יהודי ויהודי אינו עברי", הצהירו בגאווה. ואני, יהודי אני! יהודי בכל רמ"ח ושס"ה שלי! כשאני טוען שאנחנו צאצאי האמורים, אני מדבר על שורשינו בעבר הקדום!... והשטויות שמפריח אותו בר-זנבא...
-נניח לזה, ז´אק... לחשה לו סופיה. פרופסור מלמד גיחך, העביר מבטו מסופיה אל בעלה וממנו אליה, ואינפף: פרופסור זוננברג... לאחר שזכה במילגת מחקר של עשרים אלף דולר מקרן של האיחוד האירופי... ממילא יעשה את השנה הבאה באוניברסיטת ברקלי... הוא לא יהיה פנוי לשום תפקיד אצלנו... השתררה שתיקה לרגע ממושך, שהיו בה משהו מן ההשתאות ומשהו מן הקנאה, ולונץ, כבעל הבית, חש לשבור אותה כדי להציל מן המבוכה: אפרופו ברקלי, אמר, לפני שנתיים הוזמנתי להרצות שם בפני תלמידי הפקולטה ללימודי המזרח התיכון. נושא הרצאתי היה כנען והכנענים, והאולם היה מלא עד אפס מקום. הקהל היה קשוב ואוהד, פרט לקריאות ביניים חצופות מעומק האולם של שתי סטודנטיות וסטודנט מזוקן וארוך שיער, שלושתם יהודים ללא ספק, שהקשו מה זכותנו ההיסטורית על הארץ ההיא שבין הים והירדן אם הכנענים, שלפי כל הראיות הם אבות הפלשתינאים, היו בעליה מקדמת דנא. אבל נניח לזה, לא אכנס עכשיו לטריטוריה זרועת מוקשים זו...
ממילא לא על כך רציתי לספר לכם אלא על קוריוז שלא בעניין ההרצאה שלי. כשסיימתי להרצות וירדתי מן הקתדרה, ניגשת אלי יהודייה עבת בשר, לבושה בהידור, לראשה פאה נוכרית שאטנית מנופחת ששתי רצועות בלונדיות חוצות אותה, ואומרת, סלח לי פרופסור לונץ אם אגזול ממך כמה דקות. שם משפחתי מן הבית הוא לונץ, ואני סקרנית מאוד לדעת אם יש קרבת משפחה בינינו. אני משערת שמוצא משפחתך מאירופה. אפשר לדעת מאיזו ארץ, מאיזו עיר? אמרתי שנולדתי במונקטש שהיתה לפנים בתחום צ´כיה, אחר כך הונגריה והיום היא בתחום אוקראינה, הלונץ היחיד שאני מכיר בשמו הוא אברהם-משה לונץ, חוקר מפורסם של עתיקות ארץ ישראל, שעלה ארצה בסוף המאה התשע-עשרה וכתב ספרים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל ועל קדמוניות היישוב היהודי בה, והיה חבר ועד הלשון העברית, ולזכותו הישגים רבים, אבל מוצאו לא היה מהונגריה או מצ´כיה אלא מליטא, יליד קובנה היה ועד כמה שידוע לי אין קרבת דם בינינו, אם כי קרבת רוח דווקא יש... מידע חטוף זה, שסיפקתי לה על רגל אחת, עורר עוד יותר את סקרנותה והיא שאלה אם תוכל להטריד אותי כשאהיה פנוי יותר כי היא מכורה ל"חיפוש שורשים", כך אמרה. מסביבי עמדו כבר, קצרי רוח, כמה סטודנטים, שוחרים למוצא פי, ומארחי האיצו בי ללכת איתם למסעדה שבה הסגל כולו מחכה לי. מיהרתי להשתמט ממנה ולחבור למארחי, אך "מחפשת שורשים" עקשנית זו גילתה באיזה מלון בסן פרנסיסקו אני מתאכסן, צילצלה אלי למחרת וביקשה להיפגש איתי כי יש בידה כמה תעודות שיעניינו אותי ללא ספק...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפרק הפורנוגרפי ביותר בתנ"ך
|
|
|
|
|
|
|
דבריו התארכו והתארכו, כי אותה יהודייה, סיפר, כשמדי פעם הוא מוחה בכף ידו חיוך הנתלה בשפתיו, באה אליו לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, והביאה איתה אלבומים של בני משפחה כדי למצוא דמיון בין פניהם לפניו, והשאירה בידו, הוסיף וסיפר, מחויך כולו, כתובות ומספרי טלפון של כל הלונצים ברחבי ארצות הברית...
כשראיתי שהוא עומד להמשיך בסיפור קורותיו עם יתר בני שבט הלונצים בסינסינטי ובדנבר ובסן דייגו וכו´ ולא יהיה סוף לדברים, והאורחים זעים על מושביהם מחוסר סבלנות, כבר חשבתי להעביר לו פתק או להעז ולגעת בשרוולו בתואנה כלשהי - אבל סופיה, שישבה כל הזמן הזה בראש שחוח ובעיניים מושפלות אל נעליה, קמה פתאום ממקומה, ובעודו מדבר פנתה אל הסובבים ושאלה: אולי עוד קפה, גבירותי ורבותי? עוד תה? רחש של רווחה גדולה פשט בסלון, ופרופסור לונץ קטע את הטיראדה שלו וקיבל עליו את הדין.
אבל עוול גדול אעשה למי שהיה פטרוני ונותן לחמי במשך יותר מחמש שנים אם לא אספר משהו על הפן האחר שלו, זה שהוציא לו מוניטין שהוא ראוי לו וזיכה אותו במעמד של פרופסור אמריטוס, המקנה לו גם קרן מחקר נדיבה. כשהייתי מעתיק למחשב את כתב ידו הסרבני הייתי נעצר לפעמים באמצע ההקלדה ומתפעל מברק הרעיונות המופלאים שלו. פעם סיפר לי מהו שהצית את דמיונו, בעודו בראשית דרכו כחוקר קדמוניות עמי המזרח, לפנות לחקר האמורים. פסוק אחד ביחזקאל, פרק ט"ז - הפרק הפורנוגרפי ביותר בתנ"ך, אפשר לומר - הציק לו ולא נתן לו מנוח מאז נתקל בו לראשונה. יחזקאל אומר שם - פעמיים באותו פרק, שכולו נבואת זעם על תועבותיה של ירושלים, שהוא ממשיל אותה לזונה פושקת רגליה המגלה ערוותה לכל מאהביה - "מְכֹרֹתַיִך ומֹלְדֹתַיִך מֵאֶרֶץ הַכְנַעֲנִי. אָבִיך הָאֱמֹרִי וְאִמֵך חִתִית", ובהמשך אותו פרק - "בַת-אִמֵך אַתְ גֹעֶלֶת... אִמְכֶן חִתִית וַאֲבִיכֶן אֱמֹרִי". והוא שאל את עצמו מה פשר ייחוס מוצא העברים לחיתים ולאמורים, שהם שניים מבין שבעת עמי ארץ כנען אותם כבש יהושע ונצטווה להשמידם. ולאחר שמצא אזכורים נוספים של האמורים בספרי התורה ובספרי הנביאים, שמדובר בהם על ארץ כנען כ"ארץ האמורי", ושם לבו לאזהרת יהושע בשכם לא לעבוד את "אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם", ותהה על הפסוק המסתורי בסיפור ברית בין הבתרים בספר בראשית, "כִי לֹא שָלֵם עֲון הָאֱמֹרִי עַד הֵנָה" - החליט לפנות לחקר ההיסטוריה של העם האמורי, אמונותיו, פולחניו ומנהגיו.
ככל שהעמיק יותר במחקריו אלה, ולאחר שלמד את הלשון האכדית ופיענח מאות מתעודות מארי, וגילה את הדמיון בין שמות מלכי האמורים לשמות הנזכרים בספר בראשית ואת הדמיון המדהים שבין כשלוש-מאות חוקי חמורבי האמורי מלך הבבלים, במאה השמונה-עשרה לפני הספירה, לבין חוקי התורה, הגיע אל הסברה - שאת אמינותה שקד להוכיח בשני ספריו ובעשרות המאמרים שפירסם במשך יותר משלושים שנה - שמוצא העברים הוא מן האמורים, אלה שמרחב הנדודים שלהם התפרש מצפון עיראק של ימינו ועד סוריה וארץ ישראל כמה מאות שנים לפני כיבוש הארץ בידי יהושע.
והנה, תוך כדי הקלדה של אחד ממאמריו אני נתקל ב"תגלית" שלו, שבעיני, בנו של מורה לתנ"ך שנטע בנפש תלמידיו את האהבה ללשון הספר הנפלא הזה, לניבים ולביטויים העתיקים שבו, היתה תמוהה למדי: אחד האלים האמוריים כונה "ארדי-אישתר", הוא כותב, ו"אישתר", או לחלופין, "עשתורת", שנזכרת בתנ"ך בהקשר של פולחנים אליליים, הוא גם שם העץ שהתקדש באותם פולחנים ושמו האחר בעברית הוא "אלה", זו האלה שהיתה אחד מסמלי העבודה הזרה אצל העברים, כנאמר ביחזקאל: "בִהְיות חַלְלֵיהֶם בְתוך גִלולֵיהֶם סְבִיבות מִזְבְחותֵיהֶם... וְתַחַת כָל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָל אֵלָה עֲבָתָה"; אולם הוכחות רבות לכך שגם בפולחנים העבריים המסורתיים התקדש עץ האלה. בסיפור הברית שכרת יהושע לעם בשכם, נאמר: "וַיִקַח אֶבֶן גְדולָה וַיְקִימֶהָ שָם תַחַת הָאֵלָה אֲשֶר בְמִקְדַש ה´..."; ובסיפור על גדעון נאמר שהמלאך התגלה לו "תחת האלה", וכיוצא באלה ראיות רבות לדבר. האם לא מובן מכאן, שואל פרופסור לונץ, שקיים קשר בל יינתק בין "אלה" ל"אל", שהוא האלוהים העברי? ואם נזכור שבפולחן האמורי, כמו בכנעני, "אל" הוא אבי הפנתיאון, והוא בן זוגה של "אשרה", אֵם כל האלים, האם לא ברור מכאן, מגיע פרופסור לונץ למסקנה - מפוקפקת מאוד בעיני - שקיים קשר מיתולוגי וכן גם גניאולוגי בינינו ובין האמורים? (ועם זאת השתעשעתי במחשבה על הקשר הנסתר בין "אלה" ל"איילה"...).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שעות-שעות ללא דיבור
|
|
|
|
|
|
|
פעם שאלתי את פרופסור לונץ אם יש בתיאוריה שלו על קשרי הדם והרוח בינינו ובין האמורים משמעות כלשהי לגבי חיינו כאן ועכשיו. - ידידי הצעיר! טפח לי על שכמי, זכור שמוצאו של אברהם אבינו היה מאור כשדים, ומשם נדד הוא עם משפחתו ועם שבטי האמורים כולם לחרן שבצפון-מערב מסופוטמיה, וכשפשטו אלה על ארצות המערב והגיעו עד ארץ כנען, היו איתם גם אברהם ובני ביתו! האמורים, וביניהם אברהם, היו בעלי הארץ הזאת! הרבה לפני פלישתם של כמה שבטים ישראליים נודדים שהגיעו מן המדבר! האין זה אומר לך כלום?! ומלבד זה - לפת את כתפי בזרועו כשהוא מפנה אלי חיוך רחב - זכור שסיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן היו שניהם אמורים, ושניהם היו ענקים! אתה יודע מה פירוש "אמורי" באכדית? "אמורו" פירושו אמנם בן המערב, ועם זאת אני מסכים עם סברתו של פרופסור טור-סיני המנוח שפירושו גם "רם וגבוה". מכאן השם העברי "אמיר", שהוא צמרת העץ, ענפיו הגבוהים, וכן הפעלים "האמיר" ו"המריא". הווה אומר שאנחנו, הישראלים, הננו "על הגובה", כמו שאומרים! ופטר אותי בצחוק רם.
פרופסור לונץ התרחק מפוליטיקה ונדמה היה שהוא נזהר מגעת בה פן תחרוך את ידיו העדינות. לעתים הייתי רואה אותו מחזיק בעיתון היומי, עובר בחיפזון על הדף הראשון ומיד משליך אותו הצידה כחפץ נתעב. כשהייתי שואל אותו לדעתו על עניין מסוים מענייני דיומא, היה משים עצמו כלא שומע ועובר לעניין אחר; לעומת זאת, לעתים קרובות היה מסב את דעתי ל"חזון". ה"חזון" היה בעיניו הספירה העליונה בעשר הספירות של העניינים הארציים. חזון ישעיהו, חזון יחזקאל, חזון עובדיה, חזון למועד, באין חזון ייפרע עם... כל כך הרבה דיבר על חזון, בייחוד בהקשר לתיאוריה המהפכנית שלו על האמורים, שביני לבין עצמי כיניתי אותו לפעמים "חזון-איש לונץ".
וככל הנראה, גם איילה נתפסה ל"חזון" הזה. פעם, כשיצאנו מהרצאה שלו, שמעתי אותה עומדת ומתווכחת עם אחד הסטודנטים, טיפוס ספקן, פולמוסן להכעיס, ואומרת בלהט: אתה לא תופס שלונץ הוא לא רק פרופסור? הוא נביא! בעל חזון! כמו ישעיהו! ואילו היה העם שומע לו ומבין אותו...
רק כחמישה או שישה חודשים לפני שהודיע לי לונץ על החלטתו לשאת את תלמידתו לאישה, התחלתי להיווכח בקרע שנבעה בינו ובין סופיה. תחילה חדרו אלי, מבעד לדלת חדר העבודה שלי, השתיקות הממושכות ביניהם. לא עוד ברכות השלום בכניסה אל הבית או ביציאה ממנו, לא עוד כינויי החיבה והשאלות על מה נשמע ומה חדש. שעות-שעות ללא דיבור. רק משפטים בודדים, אחד או שניים ליום, כאילו מועפים לחלל וקופאים בו ללא מענה. המועקה דבקה גם בי. עד כדי כך, שהייתי מפסיק מדי פעם מן הכתיבה ויושב ובוהה במחשב כשאצבעותי משותקות על המקלדת. אחר כך החלו דולפות לחדרי, טיפין-טיפין, ההקנטות האירוניות הדקות שכיוונה סופיה כלפי בעלה שהעידו על חשדה בו, וההכחשות הגולמניות, המגוחכות לעתים קרובות, שלו.
איך גונב לידיעתה מה שבינו ובין תלמידתו? קשה היה להעלות על הדעת שמישהו מהסטודנטים או המרצים גלה את אוזנה על כך. לפרופסור לונץ לא היו אויבים באוניברסיטה, לא בין תלמידיו ולא בין עמיתיו, שעלולים היו להתנכל לו בדרך כלשהי. לונץ היה ידוע כאיש נוח לבריות וטוב לב אם גם יהיר במקצת, ואם כי יצא לו שם של חמדן הרי איש לא חשד בו שחמדנות זו עוברת את גבול החיוכים הנלבבים לתלמידותיו בשעות השיעורים ולאחריהם, או לפיתות כתפיים אבהיות בהפסקות. ההשערה היחידה שעלתה על לבי היתה שההעדרויות התכופות שלו מן הבית בערבים, ובייחוד התירוצים הנואלים שלו להסבירן, שאישה חכמה ודקת חושים כסופיה הבחינה מיד בכזבם, הם שעוררו את חשדה. פעם, בשעת בוקר מאוחרת, שמעתי אותה אומרת בשקט כדרכה: לבזבז זמן כה רב, עד אחת בלילה, על עניין הקצבה לתלמיד מחקר במדע הדתות... אתה לא חושב שהיית תורם הרבה יותר למדע אילו הקדשת את אותן השעות להמשך המחקר שלך? - יש לי אחריות! ענה לה לונץ ברוגז, הלוואי שיכולתי להקדיש את כל זמני לדברים שאני אוהב לעשות... ובבוקר אחר, כאשר בלילה הקודם שוב חזר הביתה בשעה מאוחרת מאוד, כנראה, גונבה לאוזני הערתה העוקצנית: מה שלום תלמיד המחקר המסכן ההוא? עד עכשיו לא החלטתם על ההקצבה המגיעה לו? לונץ, לאחר שתיקה קצרה, התפרץ כנגדה: אשתי היקרה, עם כל הכבוד הראוי לחשדות חסרי השחר שלך, את יכולה לצלצל לפרופסור אזולאי ולשאול אותו עד איזו שעה נמשכה ישיבת הוועדה אמש!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הוא קנאי גדול, לונץ
|
|
|
|
|
|
|
סופיה, בהומור האירוני שלה, שלפה מחט דוקרנית מבין קפלי רמזיה: אתה צודק, עד עלות השחר אני שואלת את עצמי אם החשדות שלי הם כל כך חסרי שחר... הדמיון היצירתי של פרופסור לונץ, ששירת אותו יפה כל כך במחקריו, קהה לחלוטין כשנאלץ להמציא תירוצים להיעדרויות התכופות שלו מן הבית בשעות הערב והלילה. שוב ושוב ישיבות סגל, ישיבות ועדות, פגישה עם אורח מחו"ל שהתארכה עד אחר חצות... כשהייתי עד-ציתות לכך, רציתי לגעור בו: גוון קצת את האמתלות שלך! המצא תאונת דרכים שיצאת ממנה בשלום! מחבלים חטפו אותך! הרי אתה חושף את עצמך לחשדות שלא תוכל להזים! ולעתים, כששבבים מן המריבות ביניהם היו מתעופפים אלי, הייתי מזדהה כל כך עם כעסה של סופיה עליו שהייתי מגדף אותו בלבי: צבוע! צבוע בזוי, חסר בושה שכמוך! לא מגיע לך להיות סריס בטרקלינה!
יום אחד, כשלונץ נעדר מן העיר לשבועיים לרגל נסיעתו לסדרת הרצאות באוניברסיטת שטרסבורג, וסופיה הביאה לחדרי את הקפה והעוגה כהרגלה יום-יום, לא מיהרה לצאת אלא התיישבה על הכורסה למולי - דומה היתה לאחת מנשות טרויה, בטוניקה השחורה והארוכה שלבשה - ובהצביעה על ערימת הדפים הגבוהה שלצד המחשב אמרה: נדמה שאין סוף לעבודה הזאת... אתה ממשיך כל הזמן עם תולדות האמורים? - בעיקר, אמרתי, בעיקר, אבל בין פרק לפרק יש גם מאמרים להעתיק, בעברית, באנגלית... סופיה שתקה כמה רגעים, אחר כך אמרה: אף פעם לא סיפרת לי איך התקבלת לעבודה אצל בעלי... היית תלמיד שלו, נדמה לי... אמרתי שעשיתי אצלו עבודה לתואר שני, על ממצאים כנעניים באתרי עתיקות בארץ ישראל ובעבר הירדן, והוא דווקא דחף אותי להמשיך לקראת דוקטורט אבל לא היתה לי מספיק אמביציה לכך, ומכיוון שצריך הייתי להתפרנס באיזה אופן שהוא לאחר שעזבתי את הקיבוץ - או, למען הדיוק, קיבלתי חופשה ממושכת מן הקיבוץ - ופרופסור לונץ חיפש מישהו שיעתיק לו את מאמריו במחשב... סופיה לא גרעה מבטה ממני כשדיברתי, אבל נדמה היה לי שהיא לא ממש מקשיבה לי. לאחר שתיקה קלה אמרה: הוא מעריך אותך מאוד... - גם אני אותו, חייכתי. שוב שתקה, אחר כך אמרה בעווית שפתיים קלה: הוא מתנקם בי.
נדהמתי. כאילו התפשטה עירומה לפני ועלי להסב מבטי ממנה.
-מתנקם על מה? לחשתי. חיוך כאוב עלה על שפתיה.
-חשבון ישן, אמרה. וסיפרה: כשיצאנו מהונגריה לעלות ארצה ב-1954, נסענו ברכבת לטרייסט דרך יוגוסלביה והיה עלינו לחכות שם כמה ימים לאונייה. השתכנו במלון קטן יחד עם קבוצת חלוצים מאוסטריה. היה ביניהם משורר צעיר. יפה, עם בלורית שחורה, שבכל כמה רגעים היה מושך אותה למעלה בידו בתנועה חיננית מאוד, ובעל הומור נפלא היה, וכשקרא לפנינו שירים בערב היה זה בהרבה שאר רוח. יעקב היה בטוח שהתאהבתי בצעיר הזה כי הייתי צוחקת הרבה כשסיפר אנקדוטות מבדחות. אחר כך, באונייה, שמחתי להיפגש איתו, על הסיפון או בבר, ולשוחח איתו על קפקא ועל מוסיל ועל הרמן ברוך, וז´אק חשד בי שאני מתעלסת איתו בשעות שהוא מתבודד באיזו פינה ולומד. בכל שעה פנויה הוא היה קורא, מתכונן לבחינות או לכתיבת איזה חיבור מדעי. הוא קינא, וזה היה ממש אבסורד. היינו אז רק שנתיים לאחר נישואינו, ונישאנו מאהבה. אבל לא הועילו כל ההכחשות שלי. הוא קנאי גדול, לונץ, והקנאה שלו, שאי אפשר היה לכבות אותה, העכירה את כל הנסיעה שלנו וגם את ימינו הראשונים בארץ. הוא לא סלח לי על מה שלא היה מעולם... מלבד נשיקה אחת חפוזה... כשמצא אותי, לאחר שנים, קוראת ספר שירים של הצעיר ההוא שהתפרסם בינתיים, נתקף רוגז נורא, חטף אותו מידי וזרק אותו דרך החלון.
אבל אחרי שבננו, אשר היה שמו, נהרג בחווה הסינית...
לאחר שתיקה ארוכה אמרה: היא תלמידה שלו, כידוע לי. אתה מכיר אותה?
אינני יודע מה קרה לי. דמעות עלו בעיני. לא יכולתי להסתיר אותן ולא יכולתי להוציא הגה מפי. הוצאתי ממחטה מכיסי ומחיתי אותן וכיסיתי את פני מגודל הבושה. - סליחה, לחשתי.
סופיה השפילה את מבטה אל ידיה, אחר כך אמרה: הוא עושה שטות גדולה. צר לי עליו.
וקמה ויצאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כבר חצי שנה אתה משקר לי
|
|
|
|
|
|
|
נזכרתי באמי, שעל אף היותה צעירה מסופיה בעשר שנים לפחות, שערה כולו שיבה. שיער דק, עדין כעדינות עור פניה, כעדינות המבט בעיניה התכולות הרכות. כשהייתי בן ארבע-עשרה נבעה שבר עמוק בינה ובין אבי, מורה בבית-ירח. במשך שבועות שלמים לא דיברו זה אל זה ורק מן השמועות שנפוצו בקיבוץ נודע לי שהיא חושדת בו כי מתנהל רומן בינו ובין אחת התלמידות במוסד החינוכי, ילדת חוץ מיבניאל. אבי הוא איש צנוע, מסור כולו ללימודים, ובבואי אליהם הייתי מוצא אותו לרוב שקוע בקריאה ובכתיבה. לא האמנתי באותן שמועות. לא איש כמוהו יבגוד באמי שחיבה והבנה שלמה שררו ביניהם. אבל יום אחד, בהתקרבי לחדרם לפנות ערב לאחר שעות הלימודים, שמעתי את צעקותיה שפרצו החוצה, התגלגלו על פני המדשאה והגיעו לאוזני השכנים: אתה הורס את חיינו! אתה מגרש אותי מן המקום שאת מיטב שנותי השקעתי בו! והוא בקולו השקט מנסה להרגיעה: נינה, איך את לא תופסת שכל אלה עלילות... אך היא התלקחה עוד יותר: אתה משקר! כבר חצי שנה אתה משקר לי ללא בושה ומשפיל אותי בעיני כל הקיבוץ! ועם זאת יצאה בסערה מן הבית, מטיחה את הדלת בכוח אחריה, עברה על פני, שעמדתי דומם על הדשא בראש מושפל ודמעות חונקות את גרוני, מבלי להשגיח בי, וכמעט במרוצה פנתה אל המדרכה המובילה מזרחה אל מחוץ לגבול הקיבוץ.
נתקפתי חרדה נוראה. כשגעש כזה מתפרץ מנפש שקטה כשלה, שרק לעתים רחוקות היתה מרימה את קולה, הרי זה מבהיל עד אימה. פחד נכנס בי פן ברחה מן הבית כדי לאבד עצמה לדעת. לא בטביעה בכנרת, כי ידעה לשחות, אלא בקפיצה אל האשד שמתחת לסכר הירדן. רצתי צפונה לעבר הסכר, ומשלא מצאתיה בסביבתו, חציתי את הגשר ופניתי ללכת לאורך גדת הנהר דרומה, שמא היא מתהלכת שם, דעתה נטרפת עליה מרוב ייאוש. פילסתי דרכי בשבילים הצרים שלרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסבך שיחי ההרדופים וערבי הנחל, רץ ומהלך, רץ ומהלך, נוקב במבטי את מי הערוץ הדלוחים בהתקרבי אל שפתו, פחד מרעיד את לבי שמא תתגלה לעיני גופתה, בולש בין קני הגומא הגבוהים, בין שיחי הפטל והדפנה, שמא היא תועה שם אובדת עשתונות. משירדה חשכה נואשתי מלהמשיך ולחפש. זרדים נרמסו תחת צעדי, רמשים רחשו בעשב, נמייה חצתה את דרכי וילל תנשמת מאחת הצמרות קרע את הדממה. שבתי על עקבותי, ובהגיעי בלב רוטט אל סף בית הורי הכה פלא את עיני: אמי שכבה על המיטה וראשה כבוש בכר, ואבי ישב על ידה וליטף את שערה. כל כך רווח לי שבדמעות בעיני כרעתי ברך ליד המיטה ונשקתי לה.
היחסים בין לונץ ואשתו הידרדרו והלכו, וכחצי שנה לפני חג הכלולות המיועד נעכרה לגמרי שלוות הבית המדומה וסדריו השתבשו. המילים "גט", "רבנות", "רכוש", "חסכונות", הגיעו לאוזני, פעם בקולות רמים, ברוגז, פעם בשקט, מתוך עלבון או השלמה. טריקות דלת תכופות נשמעו, משיצא לונץ מן הבית או משחזר אליו. אנשים זרים נכנסו, אולי היו אלה עורכי דין שניהלו משא ומתן עם השניים על תנאי הגירושים, אולי קרובי משפחה שניסו לאחות את הקרע. שמעתי דיבורים על דמי מזונות, על דירות, על פיצויים ופעם גם את התייפחותה ההיסטרית של סופיה, שמעולם לא שמעתי אותה בוכה. פעם או פעמיים שמעתי את השם אשר, שמו של הבן שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוצא מפי סופיה במעין תלונה מרה, או געגועים. יום אחד הגיעה בתם ענת מירושלים.
ענת, רווקה כבת ארבעים - ולפי השמועה, לסבית - מורה למוזיקה באקדמיה, היתה באה לבקר את הוריה לעתים רחוקות. רק ארבע או חמש פעמים פגשתי בה בכל שנות עבודתי עם לונץ. היא היתה רחבת כתפיים, גרמית, שערה גזוז קצר, פניה רציניות מאוד, ללא חיוך, ותמיד נראתה ככועסת, הן על אביה והן על אמה. דיברה איתם ביובש, לרוב על עניינים משפחתיים, וביקוריה היו קצרים. נדמה היה כאילו אינה "מאשרת" את היחסים ביניהם ואת התנהגותם. כשהגיעה עכשיו אל הבית שמעתי אותה בפעם הראשונה צועקת: בשביל מה התחתנתם בכלל... מי היה צריך את כל הסבל הזה, את כל אחיזת העיניים הזאת... כמה שנים אפשר לחיות בשקר... הייתם צריכים להתגרש לפני שאשר ואני נולדנו... עכשיו? בגיל שבעים? אתה לא תופס שאתה הורס לא רק אותה אלא גם את עצמך? אתה עיוור לגמרי?... כשיצאתי מחדרי ללכת הביתה נתקלתי בה בסלון. במקום להשיב על ברכת השלום שלי הניפה את ידה לעבר דלת חדר השינה ופלטה בבוז: הוא השתגע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היא אוכלת בדרך כלל במנזה
|
|
|
|
|
|
|
מאוד לא נעים להימצא תחת קורת גג אחת עם משפחה במריבה, מה גם כעד-חרש, מצותת בסתר לאירועים ולדיבורים שבצנעה. לאחר ביקורה של ענת החלטתי לבקש מפרופסור לונץ שיתיר לי לצאת לחופשה לשבועיים-שלושה. הוא התקומם: לא! איך אפשר! דווקא עכשיו, כשאני באמצע כתיבת המאמר על קורבנות האדם בימי אישמי-דגון, והתחייבתי להגיש אותו עד סוף החודש הזה?! מי יעתיק לי אותו? מי מלבדך מסוגל לפענח את כתב ידי?! לא יכולתי לעמוד נגד הטיעונים שלו, שידעתי כי הם נכונים, ונשארתי. ושאלתי את עצמי למה אני כנוע כזה.
כמה ימים לאחר זאת, בשעת לפנות ערב, נכנס לונץ לחדר העבודה שלי, התיישב מולי, שילב ידיו על ברכיו, ולאחר שכיחכח מעט בגרונו ובלע את רוקו, סיפר בקול רצוץ כי הגיע עם סופיה להסדר גירושים, ערוך וחתום ומאושר על ידי עורכי הדין של שני הצדדים: היא תקבל מחצית משווי הנכסים שלהם, דמי מזונות חודשיים של כמה אלפים, ומכיוון שממילא החליטה לנסוע אל קרוביה בארצות הברית ואינה יודעת אם תחזור ארצה אי פעם, גמרו ביניהם שהוא יישאר בדירה שהתגוררו בה עד כה. - חשבתי שעלי ליידע אותך על כך, אמר. ראשית, מפני שהיית עד למה שהתרחש פה בחודשים האחרונים, ושנית, כדי שתדע כי מבחינת עבודתך שום דבר לא צריך להשתנות גם לאחר שתיכנס שותפה אחרת לבית הזה. תוכל להמשיך בשלך, באותו חדר ובאותה שגרה, כמו כל השנים.
"באותה שגרה"... אתה עיוור וחירש ואטום לב! צעקתי עליו בתוכי. אתה מסוגל לראות מה שנעשה בקצווי ארץ האמורים לפני ארבעת-אלפים שנה ואינך מבחין כלל במתרחש אצל אדם הרובץ בדירה שלך כבר חמש שנים...
כעבור שבועיים התקיים טקס הגירושים בבית הרבנות בנוכחות שניים מעמיתיו של לונץ ששימשו כעדים. אני סירבתי לקחת חלק במחזה המביש הזה. סופיה חזרה אל הבית ועמדה להישאר בו עד שיסודר עניין נסיעתה. בדממה גמורה הכינה את הדברים שתיקח איתה: מלבושים, ספרים, תמונות, חפצי אמנות. אבל יומיים לאחר הטקס נפל פרופסור לונץ למשכב. עמדתי ליד מיטתו נכון לשמש אותו בכל שיזדקק, אך להפתעתי, למרות כל מה שאירע, חזרה סופיה למלא את תפקיד הרעיה התומכת. לונץ התאונן על סחרחורת, כאב בטן וקוצר נשימה והיא מיהרה לקרוא לרופא. רופא המשפחה הגיע, ולאחר שבדק אותו ומדד את חומו אמר לשנינו, לסופיה ולי, שאינו מוצא שום תסמין של מחלה רצינית וייתכן שהתחושה הרעה שלו היא עניין של עצבים גרידא. עליו לנוח, לשתות הרבה, לאכול רק מאכלים קלים. אם לא יחלפו המיחושים תוך שלושת הימים הבאים, יש לקרוא לו שוב.
לונץ לא קם ממיטתו לא למחרת ולא למחרתיים. מפעם לפעם יצאתי מחדרי, ניגשתי אליו ושאלתי לרצונו. סופיה, שהתהלכה בין הסלון, המטבח ושני החדרים, ומכאן לכאן ארזה כמה מחפציה בתיבות קרטון גדולות, ביקשה להניח את דעתי ואמרה שממילא הוא ממאן לאכול ואל אדאג לו, היא כבר ממלאת את כל חסרונו. ביום השלישי, כשניגשתי אל מיטתו - פניו היו לבנות כסיד, שיער השיבה שלו היה פרוע ואומללות ניבטה מעיניו - רמז שאשב על הכיסא, וכשהתיישבתי לחש: בקשה גדולה לי אליך. אני, אין לי אפשרות להתקשר אל איילה. גם לא בטלפון. עלי להודיע לה משהו בדחיפות. חסד רב תעשה איתי אם... - הוא הושיט את ידו אל השידה שבצידה השני של המיטה, משך ממנה מעטפה לבנה והושיטה לי - אם תעביר לה את המכתב הזה עוד היום. ככל שידוע לי עד שתיים היא באוניברסיטה, ובצהריים היא אוכלת בדרך כלל במנזה. אתה תמצא אותה שם או שתוכל לשאול עליה את מזכירת החוג. תעשה זאת למעני? ואני מבקש את סליחתך שאני מטריד אותך בזה. פשוט, אין לי ברירה אחרת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עליתי לקומה השלישית של בניין גילמן
|
|
|
|
|
|
|
ידי האוחזת במעטפה רעדה. איך הוא מעז להטיל עלי שליחות כזאת. האם הוא אטום לחלוטין לרגשות הזולת? לא חש בלהבה הלוחשת ממש בדל"ת אמות שלו? לא, אני לא אעשה זאת! קראתי בתוכי. אינני מסוגל לגשת אליה ולמסור את המכתב לידה! ומצד שני - איך יכול אני לסרב לו?
המרחק מביתו ברמת אביב אל האוניברסיטה הוא כמהלך עשרים דקות, ועשיתי אותו ברגל. כל הדרך, כשחשבתי עליו ועליה - המכתב תחוב בתוך תיק היד שלי ונדמה לי כאילו אני נושא נחש קטן המזדחלל בו - ראיתי אותם בדמיוני עומדים זה בצד זה תחת החופה, ושאלתי את עצמי שוב ושוב איך ייתכן הדבר הלא ייאמן הזה, איך מסוגלת היא להירצע אליו כשפחה, כפילגש, כגיישה, כנערת משכב. שיננתי לעצמי: התהילה מסנוורת, התהילה מסנוורת.
היתה זו שעת צהריים והמנזה היתה מלאה סועדים, בפנים וברחבה שלפניה, בצל העצים. סובבתי בין השולחנות וביקשתי את שאהבה נפשו של אדוני ולא מצאתי. שניים-שלושה סטודנטים, מתלמידיו של לונץ, ניענעו לי בראשיהם לשלום, אך לא היה לי רצון לשאול אותם על איילה. עליתי לקומה השלישית של בניין גילמן ובמסדרון פגשתי את פרופסור אזולאי מן החוג להיסטוריה. לחץ את ידי ושאל לשלומו של פרופסור לונץ, שזה כמה ימים לא ראה אותו. - אתה יודע, היבהב בפניו גיחוך אירוני, שהייתי עד בטקס הגירושים שלו? העד השני היה מנהל סניף בנק הפועלים בשכונת מגוריו. לא הכרתי אותו...
הטקס לא היה מחזה מלבב ביותר, למען האמת. אשתו סופיה עמדה בפנים קפואות ולא ענתה לשאלות הרב, כך שהיה עליו לענות במקומה, בבחינת כופין אותה עד שתאמר רוצה אני. וכשהטיל לונץ את הגט אל כפות ידיה שמטה אותן והגט נפל ארצה, רחמנא ליצלן, והיה עליו, המסכן הזה, להתכופף ולהרימו, ורק אז אמר, בפנים חמוצות כאילו בלע גלולה מרה הרי את מותרת לכל אדם וכו´. אני עצמי... טוב, עשיתי מה שהיה מוטל עלי לפי כללי הטקס והודעתי שאינני מתנגד למתן הגט... אבל למען האמת, בעל כורחי עשיתי זאת... אנחנו עובדים יחד כבר יותר מעשרים וחמש שנה... לא נעים...
באותו רגע ראיתי את איילה קרבה אלינו מקצה המסדרון. היא נופפה אלי בידה ובהגיעה עדינו קראה בצהלה: יואב! יופי לראות אותך! איפה אתה כל הימים האלה? אזולאי נפרד מאיתנו ואני אמרתי: יש לי מכתב בשבילך מפרופסור לונץ. - מכתב? השתוממה. פתחתי את תיק היד, שלפתי מתוכו את המעטפה ואמרתי: הוא ביקש ממני למסור לך את זה. היא אחזה את המעטפה בידה, מסתכלת בה בתימהון, ואמרה: משהו לא בסדר? אמרתי שהוא חולה קצת, לא משהו רציני. לפני שפתחה את המעטפה אמרה: בוא, ניכנס לחדר, יש לך כמה רגעים? נכנסנו לחדר מזכירות החוג, שהיה פנוי, ורק משהתיישבנו פתחה את המעטפה והחלה קוראת את המכתב. לבושה היתה בחולצת גופייה תרוגה ובמכנסיים קצרים תכולים, זרועותיה ושוקיה החשופות שזופות כאילו זה עתה חזרה מן הים - את כל ההדר הזה עומד הפרופסור לטמא בין זרועותיו השדופות, קוננתי בתוכי - וכשהרכינה את ראשה לעיין במכתב, נפל שערה השחור על פניה. כך ראיתי אותה בפעם הראשונה, כשנתיים לפני כן, בספרייה של האוניברסיטה: ראשה רכון על ספר והשיער נופל על הפנים בשעת הקריאה, מטיל צל על מראה המעורר כמיהה צובטת לב לגלותו. מאין מצאתי עוז בנפשי לקרב את כיסאי לכיסאה ולשאול: מותר לדעת איזה ספר את קוראת? מסך השיער נפתח מעט ומבעדו נגלו עיניים שחורות שמבטן עז ופראי-כלשהו, ושפתיים מתקמרות בחיוך דק. במקום להשיב על שאלתי הטתה את כריכת הספר לעברי. היה זה "קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו פלאביוס, בתרגום א´ שליט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שמעתי את פעימות לבי
|
|
|
|
|
|
|
-לומדת היסטוריה של עם ישראל? שאלתי.
-לא, ענתה בקול רך שכמעט לא נשמע, מדע הדתות. ואתה?
אמרתי שלא מזמן סיימתי תואר שני בהיסטוריה של המזרח הקדום.
-אצל פרופסור לונץ?
-כן, הוא היה המנחה שלי.
-גם שלי, חייכה, הוא טוב, לא?
-כן, טוב מאוד.
-אז אני שמחה שאנחנו מסכימים, הצטחקה, ומיד חזרה לקרוא. שמעתי את פעימות לבי ולחש של התנבאות מפעימה ומפחידה עבר בי כרוח חמה: הצעירה הזאת, המכונסת בעצמה, אפופת המסתורין - בת כמה היא? עשרים ושלוש? ארבע? - תדריך את מנוחתי מהיום והלאה. אבל יומיים בלבד לאחר מכן... היא היתה שרועה על המדשאה שמאחורי בניין גילמן, בחולצת קיץ בהירה, ידיה מתחת לראשה, עיניה עצומות, כאילו מתגוננות מן השמש, ועל הדשא לידה יושב בחור במשקפיים, ספר פתוח בידו.
עמדתי מרחוק ושלחתי מבטי אליה, ועד שאני שוקל בדעתי אם להעז ולגשת, הפנה הבחור פנים צוחקות לעברה, ומיד לכך התרוממה ממשכבה, ובצחוק מתגלגל, יללני, שמשהו חייתי היה בו כקולה של חיית יער, חבקה את צווארו, חלקה נשיקה על לחיו והשמיעה איזה משפט - מבודח, ככל הנראה - שלא הגיע לאוזני. חשרת ענן ירדה עלי. איזו אשליית שווא שיעשעתי בתוכי במשך שני ימים ולילה כשאני שוגה בהזיות מרוממות נפש! על סמך מה?! רק מפני שהואילה לחונן אותי בחיוך מסֵתר הרעלה של שערה? אבל האש שניצתה בי לא כבתה. הייתי עוקב אחריה מרחוק. במסדרונות, באולמות ההרצאות, במנזה, בחנות הספרים. כמה שונה היתה מכפי שדימיתי אותה לאחר הפגישה המקרית בספרייה. באור היום המלא נשל מעליה כל מעטה המסתורין שעטפתי בו אותה.
היא בחורה פשוטה, עליזה, קלת דעת, אולי גם שכבנית לא קטנה, אמרתי לעצמי כשהייתי רואה אותה מקפצת בין הסטודנטים הפזורים על המדשאה או הממלאים את בית הקפה, מפטפטת עם זה, לופתת זרועו של זה, חולקת נשיקה חטופה לאיזה בחור שצמה ארוכה משתלשלת לו על גבו, וצוחקת, הרבה צוחקת, בקול רם, מתיילל, שכאילו פורץ מפיה נגד רצונה, צחוק שהדהים אותי לרגע. מין "ילדת טבע", כפי שמכונות דמויות "גזעיות" כמוה בספרות הרומנטית. אך כנגד זה הייתי מוצא אותה לעתים קרובות שקועה עמוק בקריאה או בכתיבה במחברת כתלמידה חרוצה, וכשהייתי יושב באולם בהרצאות של פרופסור לונץ, שהמשכתי לפקוד אותן לפרקים, ועוקב אחריה במבטי, הייתי רואה באיזה קשב היא מרותקת לדבריו, באיזו שקידה היא רושמת אותם. אתה חולה! גערתי בעצמי על היותי נמשך אחריה מבלי יכולת להינתק.
פעם, כשנתקלנו זה בזה בצאתנו מהרצאתו של לונץ על המלך-הרועה השומרי אתאנא ועל עלייתו השמיימה, אמרה איילה בפנים לוהטות מהתרגשות: הוא נפלא, לא?
-לונץ? בהחלט! אמרתי. כי אמנם מרתקים היו סיפוריו על המיתוסים השומריים.
-שמת לב איך קישר את האגדה הזאת על אתאנא העולה לשמיים עם הסיפור העממי על הנשר והנחש? נפלא! הייתי מנשקת לו את כפות רגליו, הצטחקה. באותו רגע חלפה מחשבה בראשי: הייתכן שמשהו לא בסדר איתה? לנשק לו את כפות הרגליים?! במקום מה שנהוג לומר, בלשון מליצית, לצקת מים על ידיו של הרב או המורה הנערצים? מה היא? מרים המגדלית? ונזכרתי ששמעתי פעם בבית הקפה שיחה בין דוקטור בן-משה, המרצה למדע הדתות, לבין מזכירתו, בה אמר לה שבבוקר מצא על שולחנו מכתב תמוה, חתום בידי אחת מתלמידותיו, איילה בר-עוז, בו היא מבקשת פגישה "חסויה" איתו "בעניין חשוב". מה זה "פגישה חסויה בעניין חשוב"? צחק בן-משה, היא מקווה שאתקן לה את הציון?
-איילה בר-עוז היא בחורה בעייתית, אמרה המזכירה, לפעמים היא בלתי צפויה לחלוטין...
-שמעתי שהיא גם רקדנית, חייך בן-משה.
-כן, היא עוד הרבה דברים... גיחכה המזכירה בקרבה את ספל הקפה אל פיה, ולאחר שתיקה קצרה סיפרה, שלפני בואה לאוניברסיטה היתה איילה בטיפול גמילה באיזה כפר בגליל, וכן שנתייתמה מאביה בהיותה ילדה ואמה, שנישאה בינתיים, שלחה אותה להתחנך ב"הדסים" ושם התמכרה לסמים. - אבל היא יצאה מזה, תודה לאל, אמרה המזכירה, וכשבאה אלינו היתה נקייה לגמרי, ואפילו תעודת בגרות היתה לה מבית ספר אקסטרני כלשהו. - היא חידה בעיני, אמר בן-משה, בהתחלה נדמה היה לי שהיא קלת דעת, בעיקר בגלל הצחוקים הפרועים שלה, ופתאום אני מגלה להפתעתי שקראה את "חיל ורעדה" של סרן קירקגור ביוזמתה שלה, כי הספר לא נכלל ברשימת ספרי החובה שלנו, ודיברה עליו בצורה מעניינת מאוד, לא שגרתית. - פקח עין עליה! חייכה המזכירה בקומה ופנתה ללכת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צלצול מזמרר של הטלפון הסלולרי
|
|
|
|
|
|
|
ודווקא דברים אלה, ששמעתים בגנבה ושגילו לי סודות על "בת הטבע" החידתית הזאת, משכו אותי אליה, עוד יותר מקודם, בחבלי קסם.
איזה דיבוק נכנס בי באותם הימים! גם עכשיו אני מסמיק מבושה כשאני נזכר איך רדפתי אחריה עד ערד משנודע לי שהיא מופיעה שם באיזו להקת מחול קיקיונית. טירוף היה זה! נסעתי לשם בחום הקיץ, נסיעה מיוזעת של יותר משעתיים. בהגיעי שמה מצאתי בקושי את מקום ההופעה, נדחקתי בין הקהל הרב שלא הכרתי בו איש, קניתי כרטיס וישבתי קרוב לבימה. פתאום, עוד טרם הסתיימה הצגת מחול חובבנית - ובה כתריסר בתולות ששדיהן לא צימחו עדיין, קיפצו ופיזזו במעגלים ובקשתות לולייניות למוזיקה של דביסי - נכנסה היא בסערה אל הבימה, בחולצת כתפיות שחורה ובחצאית שחורה ארוכה, מתנפנפת, ופרצה בפלמנקו מהיר קצב, שכור חושים, מתנחשל, עולה בלהבות, לנקישות קסטנייטות אי שם מאחורי הקלעים, ועם התנופפות חצאיתה הרחבה והתערגלות זרועותיה הארוכות ורקיעת עקביה, הופגן לעין כול היופי החושני הפרוץ של גופה, מן הצוואר ועד הקרסוליים - המותניים, הירכיים, השוקיים, הזרועות - כל איבר ואיבר מקרין פיתויים, קורץ לשולחים עין אליו; ואני, הנשימה נעתקת מפי, לבי מלא פליאה, ועם זאת שוקע לידיעה שאיילה זו היא פרח אל-געת בשבילי... לא זכיתי לפגוש בה פנים באותו ביקור אומלל בערד אפילו לרגע אחד, כי נעלמה מאחורי הקלעים מיד בתום ההופעה ולא מצאתי אותה לאחר מכן.
משגמרה איילה לקרוא את המכתב המשיכה לאחוז בו פתוח בידה, תלתה בי עיניים דאוגות ושאלה: אשתו נמצאת שם? וכשעניתי שאכן היא שם, מטפלת בו, הסתכלה בי רגע ממושך ופסקה: היא אישה טובה. ולאחר רגע: נפגשתי איתה רק פעם אחת, כשהייתי בביתם לפני שנה בערך, אבל ראיתי שהיא אישה טובה. חבל. שוב השתתקה כמהרהרת והוסיפה בבת צחוק: כל כך הפצירה בי שאוכל עוגה שאפתה... והתעניינה במשפחה שלי... היו לה מין עגילים עם סלילים כאלה ונטיפים ירוקים, אזמרגד אני חושבת... התחשק לי נורא לגעת בהם... שאלתי אותה מאיפה הם והיא אמרה, אה, אלה עוד מחוץ לארץ... היא היתה גאה כזאת ויחד עם זה נעימה איכשהו, חשבתי שהייתי יכולה אפילו... בעצם, יכולנו לחיות שלושתנו יחד, פרצה בצחוק.
היא לא נורמלית, אמרתי לעצמי.
צלצול מזמרר של הטלפון הסלולרי שלה קטע את צחוקה. היא שלפה אותו מתיקה ודיברה ברוגז כלשהו: מה את דואגת? שום דבר לא יקרה... כן, גם אם אחזור בעשר או בשתים-עשרה... אז מה?! תהיי בטוחה שלא... אני לא שותה! כמה פעמים אמרתי לך שאני לא שותה! טוב, אני לא יכולה להמשיך עכשיו, יש אצלי מישהו. ביי.
אמהות, אמהות... גיחכה בסוגרה את הטלפון. תגיד, מה בעצם יש לו? שפעת או משהו כזה? עניתי שהיה אצלו רופא, בדק ואמר...
אבל שוב צילצל הטלפון ושוב שלפה אותו בקוצר רוח מן התיק, והפעם האירו פניה כשהשיבה: לא, בובי, תאמין לי, הערב אני לא יכולה... כמובן שאני מעוניינת, אבל תבין, אצלי הבטחה זו הבטחה! מה, אצל שירי?! אני לא מאמינה! הייתי בטוחה שהיא... נראה, אולי מאוחר יותר... תגיד, יש לך במקרה את הספר של פריצ´רד על ההשוואה עם הטקסט המקראי? בספרייה הוא איננו, חשבתי שאולי אתה שאלת אותו... טוב, אז להתראות מחר... כן, אולי, אם אתפנה עד אז... אשמח. נשיקות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שני אגרטלי ענק סיניים עתיקים
|
|
|
|
|
|
|
אז התחלת לספר... מה בדיוק אמר הרופא? תחבה את הטלפון לתיק.
אמרתי לה מה אמר הרופא, ולאחר שבהתה בי דקה או שתיים אמרה: אתה מוכן להעביר לו מכתב קטן שלי?
היא עברה אל השולחן, מצאה דף נייר ומעטפה באחת המגירות, הוציאה עט מתיקה, הרכינה את ראשה וכתבה לאט-לאט, כשוקלת כל מילה.
שוב נפל השיער על פניה ונדמה היה כאילו עיניה נוצצות מתוך מערה.
ואני, כאילו שוב כושפתי.
ודמעות עמדו בגרוני.
לקחתי את המעטפה מידה ומבלי להישיר מבט אליה יצאתי מן החדר.
כל הדרך בחזרה אל ביתו של לונץ היתה המעטפה כאבן כבדה בתיקי.
קשה היתה לי הפרידה מסופיה. לאחר שהחלים לונץ יצאה מן הבית וחזרה אליו רק כעבור עשרה ימים, בלוויית שני סבלים. לונץ הסתלק כשעה קודם לכן ונחסך ממנו המחזה העגום של הוצאת תיבות הקרטון הגדולות מן הבית והעברתן אל המשאית שחנתה בחוץ. עמדתי בפתח חדר העבודה שלי והסתכלתי איך מתפנה הדירה מחפצים רבים שהיוו את סביבתי הטבעית במשך שנים, כאילו ריהטו את חיי: ציורים רומנטיים של זוגות נאהבים ביערות במסגרות מוזהבות, שני אגרטלי ענק סיניים עתיקים שתחריטי לוחמים מעטרים את דופנותיהם, גביעי בדולח שהתנוצצו מן הוויטרינה של המזנון, צלמיות חרסינה שעמדו בארוניות עשויות עץ אגוז, אחת בדמות רועת אווזים, שנייה כלב רועים רובץ לרגלי אדונו, בשלישית נראים החלילן מהמלין והעכברים הרצים בעקבותיו, ברביעית איכר ואיכרה בלבוש בווארי ובכובעי ליצנים - כל אלה חפצי האמנות והרהיטים שהוריה האמידים של סופיה הצליחו לשומרם בשנות המלחמה, להעבירם ארצה עם עלותם הנה ולהורישם לבתם. חשתי מעין התרוקנות בתוכי ועצב כבד ירד עלי לנוכח הפינוי הזה. כך נהרסים חיים, אמרתי לעצמי. כך מופרת שבועת אמונים. מה יקום על עיי חורבות אלה?
לפני צאתה ניגשה אלי סופיה, נתנה בידי חוברת דקה, כרוכה בדפי קרטון קשיחים, ואמרה: תקרא את זה כשיהיה לך זמן. השפלתי מבט אל החוברת וראיתי כיתוב על כריכתה באותיות גדולות בכתב יד: "חיים קטועים". סופיה נשאה עיניה אלי ואמרה: אני עוד רוצה להיפרד ממך לפני שאעזוב את הבית לגמרי. תהיה פה מחר לפנות ערב? בשש, נניח?
נכנסתי לחדר, התיישבתי ופתחתי את החוברת. שנים-עשר דפים היו בה, כתובים בכתב יד עגול, בהיר ונקי של תלמידה שקדנית. שקעתי בקריאה ולא הנחתי עד שסיימתי. היה זה סיפור על פסנתרנית נכה בשתי רגליה, שלעולם לא הצליחה לסיים את נגינת הרפסודיה השנייה של ליסט. בכל פעם שהיתה מגיעה לפרק האדאג´יו היתה מופיעה לעיניה דמותו של הארכיאולוג הקשיש וילהלם שולץ. ראתה אותו מתיישב על שרפרף במרחק מה ממנה, על ברכיו גיליון נייר גדול ובפחם שבידו החל רושם אותה. מבטו המכוון אליה היפנט אותה. היא היתה נתקפת חולשה, גופה התרפה, כפות רגליה לא הגיעו לדוושות הפסנתר, ומיואשת היתה מפסיקה מנגינתה ומעולם לא סיימה אותה. התום והיושר שבהם נכתב הסיפור ריגשו אותי. איך אישה כבת שבעים יכולה לכתוב בתום כזה, כמו נערה, חשבתי.
למחרת, כשלונץ נעדר מן הבית, נכנסה סופיה לחדר העבודה שלי, ומיד בכניסתה אמרתי: קראתי את הסיפור שלך...
-הוא לא שווה הרבה, מה? גיחכה. היססתי רגע ממושך, אחר כך אמרתי: זה חלום שלך, לא? מרגש, מעורר מחשבה...
-טוב, נניח לזה, הפסיקה אותי, אני אינני סופרת. כתבתי אותו לעצמי בין השמשות, כמו שאומרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לולא זאת לא הייתי מתחתנת איתו
|
|
|
|
|
|
|
עם זאת התיישבה בכורסה, העיפה עין על סביבה כשמבטה מתעכב על כל פרט ופרט שבחדר - על ארון הספרים עם המילונים וספרי העזר המצופפים בו, על המדפים עם התיקים וכתבי היד, על השולחן עם המחשב והניירות הרבים משני צדיו, על התמונה הקבוצתית הגדולה התלויה על הקיר ובה נראה לונץ הצעיר בחברת בוגרי מחזורו בגימנסיה בבודפשט - העבירה מבטה על כל אלה, כאילו לחקוק את מראיהם בלבה לפני שתיפרד מהם לצמיתות. הניחה כפות ידיה על ברכיה - זקופת גו ישבה, גאה, עצב בעיניה - ואמרה: אתה עובד עם ז´אק יותר מחמש שנים. אתה מכיר אותו היטב. גם היית עד למה שהתרחש פה בשנה האחרונה. אני נוסעת בעוד כמה ימים ואינני יודעת אם ניפגש עוד אי פעם. תמיד חיבבתי אותך והערכתי מאוד את היושר שלך, את החריצות, את המשמעת העצמית שלך - תכונות די נדירות אצל בני הדור הצעיר בארץ. רציתי, אם כן, שתדע משהו על היחסים ביני ובין ז´אק בשנים שלפני המשבר שהיית עד לו. ובכן... היססה רגע. אחר כך נשאה את ראשה וסיפרה: בזמן מלחמת העולם, כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ניצלה משפחתי מן הסוף המר בזכות הקשרים שהיו לאבי, שהיה תעשיין וספק של הצבא, עם פקידים בממשלת הורטי. אחרי שנכנסו הרוסים הגיע אלינו קרוב רחוק ממונקטש, שם נספתה כל משפחתו יחד עם רוב יהודי העיר שנשלחו לאושוויץ. שמו היה יעקב לונץ, יתום בן ארבע-עשרה. הוא התגורר בביתנו ואבי דאג לכל צרכיו, ומאחר שהאמין בו ובכישרונותיו, הבטיח את המשך לימודיו בגימנסיה ואחר כך באוניברסיטה.
זה מעניין אותך בכלל? חייכה סופיה.
מאוד! אמרתי.
ובכן, התאהבנו זה בזה כשהיינו עוד נער ונערה, ואחרי כמה שנים התארסנו, התחתנו...
וסיפרה שלאחר השתלטות הקומוניסטים על המדינה, בראשות ראקושי, עזבו שניהם את בודפשט ועלו ארצה. זמן קצר לאחר עלותם נולד בנם הבכור, אשר.
סופיה הפסיקה לרגע את סיפורה והשפילה מבטה אל ידיה.
ז´אק היה קל דעת, אמרה, עוד כשהיינו באונייה הוא הכניס אותי להיריון.
ושוב השתתקה.
כשנהרג אשר בחווה הסינית עוד לא מלאו לו שמונה-עשרה. בן שבע-עשרה הוא התגייס, למרות ההתנגדות שלי. אבל ז´אק עמד על כך שיעשה כפי שהוא מבין. זאת זכותו, אמר.
זכותו, נפלט צחוק קשה מפיה, שיִפחה היתה צרורה בו.
כבשה אנחה בתוכה והמשיכה. סיפרה שלאחר שז´אק סיים את לימודיו באוניברסיטה העברית בהצטיינות הוא עלה מדרגה לדרגה בסולם האקדמי - באותן שנים עבדה היא לפרנסתם כמזכירה במחלקת מרכז אירופה במשרד החוץ - ולאחר שקיבל פרופסורה באוניברסיטת תל אביב עברו להתגורר בביתם הנוכחי, שבו נולדה בתם ענת.
ענת המסכנה... ניצת שביב אירוני ומלא חמלה בעיניה.
כשמלאו לז´אק שבעים, סיפרה בחיוך דק על שפתיה, ערכו לו עמיתיו מסיבה מפוארת במסעדה של מלון השרון בהרצליה. ארבעה או חמישה מהם נאמו בשבחו. היללו אותו כחוקר, כמרצה מרתק, כמורה נערץ על תלמידיו וכו´, אבל מה שזכור לי יותר מכול מאותה מסיבה הוא שהדיקן, בסוף שרשרת השבחים המליצית שלו, כיוון את מבטו אלי, שישבתי לצידו של ז´אק, וציין את "האהבה השוררת כל השנים בין בני הזוג סופיה ויעקב, התמיכה ההדדית, בהיותם ערבים זה לזה ונאמנים זה לזה... זוג למופת!" וכשכולם מחאו כף לו ולנו אמרתי לעצמי, כמה מעט מבינים הפרופסורים האלה בבני אדם.
עכשיו אומר לך בגילוי לב גמור, הישירה מבטה לעיני, האהבה שלי את ז´אק, שבתחילה היתה תמימה וכנה - הרי לולא זאת לא הייתי מתחתנת איתו, הוא היה בחור שרמנטי, יפה תואר, מוכשר מאוד - פחתה והלכה במשך השנים. גיליתי צדדים אחרים שלו שקודם לא הבחנתי בהם...
לבושה היתה בחולצה בהירה, צנועה, ועליה רכוס ז´קט חום מפוספס. שערה האפרורי היה מתוח לאחור, שתי רצועות של שיבה כסופה הבהיקו משני צידי הפסוקת, ומשהו ארוטי היה במראה גופה הזקוף, עם הזרועות העדינות, הקרסוליים הדקים, ובפניה, שדוק של עצבות וגאווה היה משוך עליהן; כאילו נשלו ממנה השנים הרבות, ומבעדן, כמו מבעד רעלה, נגלתה האישה בת השלושים או הארבעים, נחשקת כמו לפנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לעתים קרובות הוא היה משתטה
|
|
|
|
|
|
|
לא אהבתי את ההתרברבות שלו ולא אהבתי את ההתבטלות שלו, אמרה. שני הפכים, לא? אבל אצלו הם משלימים את אופיו, שיש בו משהו... לא כל כך מתוחכם. כשהיינו נפגשים עם חברים, מאלה שהכרנו עוד מלפני עלותנו ארצה ואחרי כן, ומאלה שהכיר הוא בעבודתו, היה לפעמים מפליג כל כך בסיפור גבורותיו - איזה כבוד חלקו לו בשטרסבורג, באיזה תשואות קיבל אותו הקהל בפרנקפורט, איך הילל אותו הפרופסור לשומרולוגיה, חתן פרס נובל, לפני סגל המרצים בשיקגו - שרציתי להימלט מן החדר מרוב בושה. ומצד שני, מסוגל היה להנמיך את עצמו לפני אנשים שמעמדם לא ישווה לו כלל - לפני העוזרת שלנו, שהיה מדבר אליה במתק לשון, לפני בעלי מלאכה, שהיה מגזים נורא כשהילל אותם על עבודתם, לפני נהגי מוניות, שהיה מעניק להם תשרים מעבר לכל המקובל. למעשה, היה מתבטל לפני כל פקיד נמוך מן העירייה, לפני כל אחות בקופת חולים, לפני כל קופאית במרכול. ומאוד לא סבלתי את החנופה שלו לבעלי מעמד גבוה משלו באוניברסיטה שחשב שהוא תלוי בחסדיהם - הדיקן, הנשיא, הגזבר, אפילו הספרן. ומה שגרוע יותר, שלעתים קרובות הוא היה משתטה. פשוט משתטה. הייתי נעלבת בשבילו כשהייתי רואה אותו - במסיבות המעטות שבהן השתתפתי, על פי רוב לא ברצוני - משחק את הדון ז´ואן קל הדעת, מחניף לנשים צעירות ויפות, קד לפניהן, מתיישב לידן, אוחז בידן, שוטף אותן בדיבוריו הבלתי פוסקים. הוא ידע לדבר ועשה רושם על נשים, מבוגרות וצעירות כאחת, בהפגנת הידע שלו, בעושר האסוציאציות התרבותיות, האזוטריות לעתים קרובות - ולכן מרשימות עוד יותר - כשהוא מטעים אותן מפרי עץ הדעת של העולם הגדול. היה לו כישרון להוליך שולל נערות פתיות...
סופיה הפסיקה לרגע, מבע עיניה התעמעם, משהו מר נמסך בו, אחר כך אמרה: ענת לא יכלה לסבול את ההתנהגות שלו. שמחה ללכת לצבא ושמחה לעזוב את הבית מיד עם תום השירות. התרחקה לירושלים. ענת זה סיפור עצוב.
שוב השתתקה, מוללה באצבעותיה את שולי הז´קט כאילו מפוררת אותו, אחר כך נשאה את ראשה אל התצלום התלוי על הקיר והצביעה עליו: אתה רואה אותו שם? באמצע השורה העליונה? עם כובע הקסקט? זה בכיתה האחרונה של הגימנסיה הקתולית. סיים אותה בהצטיינות. אז גם התאהבנו.
למרות כל מה שסיפרתי לך עליו, אמרה, אני הערכתי אותו. במקצוע שלו הוא היה מבריק. לא רק בקי גדול בחומר שעסק בו אלא גם חוקר מקורי מאוד, בעל אינטואיציה ודמיון יצירתי. קראתי את רוב הדברים שכתב, ואם כי אינני מבינה הרבה בסוגיות של פולחנים אליליים הייתי נתקלת לפעמים בהבחנות מפתיעות שהיה בהן ניצוץ של גאונות. אם כי, לומר את האמת, היססה, התיאוריה שלו על האמורים כאבות העם היהודי לא כל כך מתקבלת על דעתי. היא קצת ביזארית. ומה שמוזר יותר הוא הפנטזיות האבסורדיות שלו בדבר חידוש איזו אימפריה אמורית דמיונית - כלומר ישראלית, כמובן - מן הפרת והחידקל ועד ים סוף. הזיה מגלומנית...
בסך הכול צר לי עליו, אמרה. הוא איש חלש ונכנע לפיתויים. נשארתי איתו שנים כה רבות כי היה לי איזה רצון מטופש להגן עליו. עכשיו הוא יהיה חסר הגנה. הסטודנטית הזאת שהוא הולך להתחתן איתה, אני חושבת שפגשתי אותה פעם לפני שנה או יותר כשבאה הנה להתייעץ איתו בענייני הלימודים שלה. יפה, אבל נראתה לי קצת מבולבלת, או סתם פזורת נפש. משהו מוזר היה בה. אני מאחלת לו שישמור על עצמו.
טוב, עלי ללכת, קמה ממקומה. הושיטה לי את ידה ואמרה: וגם אתה, שמור על עצמך. וכשנשקה לי חבקתי את צווארה, כבשתי בו את פני ועמדנו כך, צמודים זה לזה, רגע ממושך.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
