 |
/images/archive/gallery/273/376.jpg משגל
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| אייל דותן על "משגל" של אנדריאה דבורקין, טקסט פמיניסטי רדיקלי, סוחף, מעצבן ומאתגר |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אייל דותן , מוסף השבת
26/3/2005 23:24 |
|
|
|
|
|
|
|
אם לגשת ישר לעניין, שהרי אני גבר-גבר וככזה מאמין בזבנג וגמרנו, אז "משגל" טוען כי אנחנו צריכים לוותר על זיונים. פשוטו כמשמעו. למה? התשובה בהמשך, אך בינתיים אומר שיש בהחלט הרבה צדק בתביעה הזאת, שאותה משמיעה המחברת אנדריאה דבורקין, אחת הדוברות הרדיקליות ביותר של הפמיניזם. "משגל", שהתפרסם לראשונה ב-1987 בארה"ב וזכה למהדורות רבות, הוא אחד מכתבי האשמה הישירים והמקוממים ביותר שיש נגד גברים - מהרגע שבו ירדו מהעץ ועד עצם היום הזה. האתגר שבקריאתו, בייחוד בשביל קורא זכרי, איננו אפוא מבוטל.
דבורקין מראה בבירור, דרך קריאה מדוקדקת ביצירות קנוניות של תרבות המערב, כיצד המשגל וגוף האשה שימשו כמכשיר שבאמצעותו שיעבדו הגברים את הנשים, הכריחו אותן למלא אחר צרכיהם החייתיים והנרקיסיסטיים, ואף גרמו להן ליהנות מכך. בבחינת הרצחת וגם ירשת. המשגל, גורסת דבורקין, איננו אירוע טבעי, יצרי, בלתי נשלט, שנועד להוביל לאורגזמה שיתופית ולאיחוד של גוף ונפש, אלא טקס שלם בעל כוריאוגרפיה קבועה, שתפקידו לשכפל את יחסי הכוח בין המינים, להגביר אותם, לעשות להם ארוטיזציה. את זה כמובן אמרו כבר רבים, דוגמת לקאן ופוקו. הייחוד של דבורקין הוא בקריאה ראשונה או מחודשת של ייצוגי המשגל ביצירות ספרות כמו מאדאם בובארי, דרקולה או סונטת קרויצר, ובעיקר במסקנה החותכת, הנחרצת, שאליה היא מגיעה ושעליה פרסומה הרב: הקץ למשגל.
הנה פיסקה מייצגת מהספר: "המשגל נשאר האמצעי בהא הידיעה להפוך את האשה לנחותה פיזית: לשדר לה תא אחר תא את מעמדה הנחות, לחרות זאת בה, לצרוב זאת בה בכך שתוקעים את זה בתוכה, שוב ושוב, דוחפים ודוחקים, עד אשר היא מוותרת ונכנעת-מתמסרת כפי שהדבר מכונה בלקסיקון הגברי. בחוויית המשגל היא מאבדת את הסיכוי לכבוד עצמי כי גופה נחדר ונכבש, גבולות גופה מחוללים, פשוטו כמשמעו".
יתרה מכך, האשה, בסיועו האדיב של הגבר, לומדת בלית ברירה ליהנות מהכיבוש והניצול: "שייכות ארוטית לגבר הלוקח אותך ומזיין אותך היא אישור פיזי ורב משמעות של נשיותך ושל טבעך הנשי ושל היותך נחשקת". אך עם הזמן גם ההנאה הפרוורטית הזאת נשחקת ו"היא, הקניין, הופכת חלשה, מדולדלת, שדודה מכל האנרגיות והיכולות הפיזיות והמנטליות שלה שנבזזו בידי זה שהכניע אותה, בידי זה שכבש אותה". אין ספק שבקריאה של דבורקין זיון הוא עסקת חבילה מאוד לא כדאית לנשים, שגם ההנאה ממנה כוזבת, משחיתה.
בניגוד לקתרין מקינון, שותפתה המפורסמת למאבק בפורנוגרפיה, דבורקין אינה מאמינה בטבע גברי, בנטיות תוקפניות מהותיות הטבועות בקוף האדם. מבחינתה, לו באיזשהו טוויסט של ההיסטוריה היתה מתפתחת דווקא חברה מטריארכלית, אז הזכר היה זה שמפתח חרדות מהמשגל: "הגבר אחוז אימה שמא לא יקבל את הזין בחזרה כי היא בלעה אותו לתוכה, והוא קטן בהשוואה לווגינה שמקיפה אותו מכל עבר. . . מתגלגל ממנה מת וחסר תועלת, מצומק עד לחידלון", כותבת דבורקין בכישרון רב את אחת הפנטזיות הגבריות השכיחות.
עם זאת, היא אינה מאמינה שאפשר להציג את המשגל כפרקטיקה ארוטית מהנה. אין סיכוי למצוא כוריאוגרפיה טובה יותר, פחות כוחנית וכובשת. גם אם האנטומיה אינה המכשול, אלא התפיסות התרבותיות השליטות, עדיין המטען הסמלי שהפעילות הגופנית הזאת נושאת עמה כבד כל כך, שיעברו עשרות שנים, אם לא מאות, עד שיתאפשר לבצע אותה כהלכה, באופן שוויוני.
כאן בדיוק מתחילה התזה של דבורקין להפריע. מדוע הכל מתחיל ונגמר אצלה במשגל? למה המשגל הוא ראשית הדברים ואחריתם, הזירה הראשית, המקום שאליו מתכנסים כל השנאה והפחד והבושה? האם באמת "משגל הוא ביטויו הטהור, המזוכך והרשמי של הבוז שרוחשים גברים לנשים"? איזו ראייה צרה ומשעממת של העולם, של החיים.
מפריעה לא פחות הפסימיות שבה מפרשת דבורקין את האקט המיני, שרבים כל כך בשני הצדדים מוצאים אותו דווקא מענג למדי. "המשגל חסין בפני רפורמות", היא מכריזה. כל זיון באשר הוא נגוע ברדיואקטיביות מיזוגנית, ולכן שומר נפשו ירחק. כל משגל שבהסכמה הוא סוג של אונס מוכחש (נכון שהאשה שיתפה פעולה אבל האם באמת יכלה להגיד לא?) ולכן יש לוותר עליו.
ולמרות ההסתייגויות מוכרחים לציין כי זהו ספר הכרחי לחלוטין בארון הספרים הפמיניסטי, וכי יותר מש"משגל" שטוף בשנאת גברים, הוא ספוג בזעם נשי, פעמים רבות מוצדק. הפרק שעוסק בתפיסת האשה כמלוכלכת ומזוהמת אצל סטרינדברג ופרידה קאלו הוא לא פחות ממופתי. כתוב היטב, סוחף, רדיקלי, מעצבן, מאתגר. לא מומלץ לגברים בעלי לב חלש.
| |  | |  | |
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
