 |
/images/archive/gallery/273/699.jpg אנדריאה דבורקין.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| חפירה עמוקה ותובענית באתוס הזיונים של הספרות הגברית הקאנונית |
|
|
|
|
אנדראה דבורקין
15/3/2005 9:45 |
|
|
|
|
|
|
|
בשנת 1905, כשהיתה אלמה מאהלר בת עשרים וחמש, אם לשני ילדים חולים, עייפה, דחויה ואומללה בנישואיה, פרץ ויכוח בינה לבין בעלה גוסטב, ובמהלכו אמרה לו שהריח שלו מעורר בה סלידה. הביוגרפית שלה משערת שהתכוונה לריח הסיגרים. ביומנה כתבה: "הוא היה זר לי והרבה בו עדיין מוזר לי- ויישאר כך לעד, אני מאמינה... מפליא אותי שאנחנו יכולים להמשיך לחיות יחד ביודענו זאת. האם זאת החובה? הילדים? ההרגל? לא, אני יודעת כי אני אוהבת אותו ורק אותו...".
זמן מה אחר כך, בעת ביקור אצל הבעל, הוקסם המלחין האנס פיצנר עמוקות מאשתו. הם פלרטטו, התחבקו. אחר הצהריים, בטיול רגלי ארוך, התוודתה אלמה בפני גוסטב. הוא עזב אותה בכעס והיה עליה לחזור הביתה לבדה. הערב ירד, וגבר זר החל לעקוב אחריה. כשהגיעה הביתה, סיפרה לגוסטב שגבר זר עקב אחריה. הוא ראה בכך הוכחה נוספת לחוסר הנאמנות שלה. הם רבו, והיא נכנסה למיטה לבדה. בדרך כלל, כשגוסטב רצה במשגל, הוא נהג לחכות עד שאלמה נרדמה, או העמידה פני נרדמת; אז היה מתחיל במעשה האהבה. באותו לילה בא אליה בידיעה שהיא ערה, אמר לה שהיא צריכה לקרוא את סונטת קרויצר, נובלה קצרה מאת טולסטוי, זיין אותה והסתלק. היא "שכבה ערה, חוששת מן העתיד, והרגישה שהיא עומדת לאבד את אומץ לבה ואת רצונה לשרוד".
כמה שנים קודם לכן, ב-1887, אמן דגול אחר, הרוזן לב טולסטוי, זיין את אשתו בהשראתה של יצירת אמנות גדולה אחרת- סונטת קרויצר של בטהובן. בנו וסטודנט למוזיקה ניגנו את הסונטה הפראית והחושנית בקונצרט באחוזתו הכפרית. טולסטוי "הקשיב ודמעות בעיניו. משהגיעו לפרסטו לא יכול עוד לשלוט בעצמו. הוא קם מכיסאו, ניגש לחלון, הביט בשמים הזרועים כוכבים וכבש בקרבו אנחה כבדה". באותו לילה התעברה סופי, הרוזנת טולסטוי, בפעם השלוש-עשרה. הרוזן היה בן שישים, אשתו צעירה ממנו בשש-עשרה שנה. היא הכירה אותו מאז היתה בת עשר. היא היתה בת שמונה-עשרה והוא בן שלושים וארבע כשהתחתנו בספטמבר 1862.
זמן מה לאחר מכן, במוסקבה, שוב שמע הרוזן את סונטת קרויצר, הפעם בחברתם של שחקן וצייר. הפעם שלט יותר ברגשותיו והציע שכל אחד מהם ייצור בהשראת הסונטה יצירת
אמנות. רק הוא עשה כן. סיפורו, סונטת קרויצר, הוא סיפור רב-עוצמה ועוכר שלווה. הוא מורכב מסיפור קצר לא גמור, "האיש שרצח את אשתו", ומסיפור שסיפר הצייר לטולסטוי על גבר זר שפגש בנסיעה ברכבת והתענה בשל בעיות בחיי הנישואים. אבל הטקסט הבסיסי שלו לקוח מחיי הנישואים של הזוג טולסטוי. הסיפור הוא אוטוביוגרפי, כמו חלק ניכר מהסיפורת של טולסטוי; ובסונטת קרויצר הוא עושה שימוש בפרטים מחיי המין שלו עם סופי -מה שהביוגרף אנרי טרויה מכנה "תאנתו"- כדי להפגין את התיעוב שלו כלפי אשתו, שאותה המשיך לזיין -ומהאקט המיני בכלל. התיעוב נובע לא רק מקיומה של התשוקה אלא גם מהרווייתה, משום שכתופעה נפרדת גם היא ממשית ומעוררת סלידה. התשוקה אינה תלושה או מופשטת כמו הפילוסופיה הצרפתית. היא באה לידי ביטוי בגופה?, בתוכה של אישה אמיתית -סופי. ואחרי שהוא עושה מה שהוא עושה איתה, הוא מתעלם ממנה בשוויון נפש גס או בתיעוב קר.
הסיפור דחוס, עז רגש, מבריק, גדוש בשנאת נשים מטורפת ועמוס בתובנות. האישה האמיתית אובחנה ב-1910, שנת מותו של הרוזן, כסובלת מ"ניוון כפול, פרנואי והיסטרי, בעיקר הראשון". הסיפור מעלה טיעון: בעד פרישות, נגד יחסי מין. הוא מציע ניתוח של טבע יחסי המין ושל הקשר בינם לבין השוויון בין המינים. האישה מעלה טיעון: על בעלה לאהוב אותה כיצור אנושי ולא רק להשתמש בה כאובייקט כשהוא רוצה לזיין אותה. היא מציעה ניתוח -בעלה הוא אנוכי במידה יוצאת דופן ומחרידה וגם צבוע; בני אדם אמיתיים בעיניו רק במידה שיש להם נגיעה אישית אליו; היא אמיתית בשבילו רק משום וכאשר הוא רוצה אהבה גופנית. משהשביע את תאבונו המיני, נעשה קר ואדיש אליה. הגבר -אמן ובעל, ששאף להפוך לקדוש, ולהתנער מכל צורה של כוח, של עושר, של אלימות -הצליח להימנע מלפגוע בעצמו רק כדי להיות צודק. "לא הפרישות היא המטרה לבן אדם", כתב במכתב, "אלא ההתקרבות לפרישות". מעל הכול, הוא לא רצה להיתפס. "ומה אם ייוולד עוד תינוק אחד?" כתב מחברה של סונטת קרויצר חודש לאחר שסיים לכתוב את היצירה. "מה גדולה תהיה כלימתי, בייחוד בעיני ילדי, שישוו את תאריך ההתעברות עם התאריך שבו ערכתי את סונטת קרויצר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הייחום שלו, הקיום שלה
|
|
|
 |
|
|
|
הקריאה הפומבית הראשונה של הסיפור נערכה באוקטובר 1889; בדצמבר 1890 חששה סופי שמא הרתה שוב (אולם ההיריון הארבעה-עשר נחסך ממנה).
יחסה של סופי לאיש הדגול לא היה רווי הערצה. יום אחד, בעת שתיית התה, הוא סיפר על דיאטה צמחונית שקרא עליה ומצאה חן בעיניו: שקדים ולחם. ביומנה כתבה סופי: "אין ספק בלבי שמי שהמליץ דיאטה זו נוהג על פיה בדיוק כמו ליובוצ'קה, המטיף לפרישות ובכל זאת מתנהג כ?" [שלושים ושבע מילים נמחקו על ידי המשפחה]. הביוגרפים של טולסטוי מעריכים רק לעתים רחוקות את האירוניה שלה (טרויה הוא יוצא דופן ראוי לציון). רובם מצדדים ברוזן הצדיק ורואים בה אישה גאוותנית, מושחתת, אנוכית, יריבתו של הקדוש. מחברו של הספר טולסטוי וגאנדי, אנשי השלום, למשל, מאשים אותה ב"כפירה מתמדת באמונותיו של טולסטוי, ו[ב]לעג קנטרני ולפעמים היסטרי", וכמו כן ב"מוסריות טריוויאלית" וב"הפכפכות ואנוכיות פראית". זה לא היה מפתיע אותה. "אלה שיכתבו את הביוגרפיה שלו", כתבה ב-1895, "יספרו ששאב מים מן הבאר במקומו של המשרת, אבל איש לא ידע שמימיו לא נתן לאשתו רגע של מנוחה, לא הגיש לילדו החולה אפילו טיפת מים אחת, ובמשך שלושים ושתיים שנות נישואים לא ישב ולו רק חמש דקות למראשותיו של חולה, כדי שאני אוכל לנוח ולישון קצת, לטייל או להתאושש מעייפותי ועמלי".
עמלה היה רב, מפרך ועצוב. היו לה שלושה-עשר הריונות, שלושה-עשר ילדים. שישה נפטרו ממחלות קשות ורבות סבל- דלקת קרום המוח ואסכרה, למשל. היא סבלה מקדחת הלידה לפחות פעם אחת, מחום גבוה, מדלקת בשדיים. היא העתיקה את כל ספריו ויומניו של הרוזן, למעט תקופה קצרה בשלב מאוחר בנישואיהם, אז נתן אותם לבנותיו הבוגרות כדי להרחיק אותה מעליו (היא חזרה להעתיק את כתביו עם סונטת קרויצר). היא חינכה את ילדיהם.
החל בשנת 1883 ניהלה את אחוזותיו, את כספיו, את זכויות היוצרים שלו, האכילה את ילדיהם ודאגה לכל מחסורם. היא הוציאה לאור את ספריו, ולעתים היה עליה לעתור לצנזור כדי לקבל רשות לפרסמם (היא עתרה לצאר כדי לקבל רשות לפרסם את סונטת קרויצר). רק בשלושה ביולי 1897 יצאה מחדר השינה הזוגי מאחר שלא רצתה עוד לקיים יחסי מין, אבל טולסטוי המשיך לזיין אותה כשרצה ולהתעלם ממנה בשאר הזמן. היא שנאה את "הקרירות שלו, הקרירות הנוראה שלו" - אדישותו כלפיה לאחר המשגל, שהשתנתה רק כשרצה שוב במשגל.
הקרירות הזו ייסרה אותה בנישואיה מתחילתם ועד מותו. לאחר ארבעה חודשי נישואים, היא רוצה עבודה כמו שלו, "כדי שאוכל לפנות אליה בכל פעם שהוא נעשה קר אלי. רגעים כאלה", כתבה, "יבואו ללא ספק לעתים יותר ויותר קרובות, אך למעשה זה כך כל הזמן".
"השתניתי מאוד..." היא כותבת בשנת 1865, "וקרירותו של ליובה כבר אינה משפיעה עלי, מאחר שאני יודעת שאני ראויה לה".
ב-1867, "הכול נראה לי קר ועוין, ואני חשה שאבדה לי כל אהבתו..."
ב-1891 היא חוששת פן יגיע זמן שבו לא ירצה בה עוד, "ואז הוא ינדה אותי מחייו - בציניות, באכזריות ובקור".
לאחר מותו כתבה שאהבה גופנית מעולם לא "היתה בשבילי איזה משחק רגשי, אלא תמיד משהו שדומה מאוד לסבל". בימי חייו רצתה, כפי שכתבה ביומנה בשנת 1891, "חיבה רכה ועדינה", אולם לעומת זאת סבלה את "פרצי התשוקה הללו, שתמיד הובילו לתקופות ארוכות של קרירות".
עבורה היתה הקרירות הזאת ההקשר שבו התרחש המשגל. עבורו, המשגל היה ההקשר שבו היא היתה קיימת- הייחום שלו, הקיום שלה. קרירותו כלפיה פשוט היתה בשבילו החיים האמיתיים, שבהם בחר ואותם חי בלא לבטים. הוא זיין אותה עד גיל שמונים ואחת, שנה לפני מותו. "השטן קפץ עלי", כך כינה את תשוקתו לסופי בזקנתו, "וישנתי רע. זה היה מתועב כל-כך, כאחרי פשע. ועוד באותו היום אחז בי הדיבוק במשנה כוח, ונפלתי שוב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"משגל". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
האמנות היא רבת חסד
|
|
|
|
|
|
|
לבסוף, בשנה האחרונה לחייו, באמת לא רצה בה עוד. עתה היתה "מנת ייסורי". עליה לחיות, כך חשב, חיים פשוטים של זיקנה, בהרמוניה ובחן עם בעלה, "בלי שתפריע לעבודתו ולחייו". תחת זאת, היא לא יכלה לאכול ולישון, התפרצה בבכי לא נשלט, היתה נוחה לרגוז, עוינת ועצבנית, והפכה למה ש"אדם אנוכי וחסר רחמים", כפי שתארה אותו פעם, הותיר אחריו בתום חייו המפוארים והדגולים כאמן וכקדוש. עכשיו היתה זנוחה, כי הוא גמר איתה, והיא ייללה בכאב שהתפרש כשיגעון. לאחר שהאשים אותה שהיא רק רוצה לענות את עצמה, כתב: "אי-אפשר לא לרחם עליה". אולם הוא עצמו לא ידע רחמים מהם - אפילו לא את המעט הזה, דבר פעוט ומתנשא כל-כך - לא כלפיה. הוא מעולם לא ידע אותה, לא באמנות ולא בחיים, אלא במשמעות התנ"כית. בסונטת קרויצר, הבעל רואה את אשתו מתוך אמפתיה מסוימת, כיצור אנושי, רק לאחר שרצח אותה באכזריות: "הסתכלתי בילדים, בפניה הנפוחים עם התפיחו?ת הכחולה, ובפעם הראשונה בחיי שכחתי את עצמי, את זכויותי, את גאוותי, מפני שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי בה אדם".
האמנות היא רבת חסד. הרצח הופך את האישה שזיין כל חייו לאנושית. האתוס אינו בן זמננו. כיום תיאור של רצח בספרים, בסרטים, לעולם לא יעז להסתכן בחמלה שלאחר מעשה. אין שום חרטה. אדרבה, הרצח עצמו הוא אקט מיני או שיא מיני. הרצח אצל טולסטוי, גם כשהוא מלא שנאה ותיעוב כלפי האישה כאישה, גם כשהוא רווי מיניות בלתי נמנעת וחדור אמונה לוהטת של המחבר שהוא הכרחי וצודק- גם אז יש בו שבריריות, הכרה, חרטה. זהו סיפור טרגי, כיוון שהאקט המיני הופך את הרצח לגזרת גורל, כאילו אלי האולימפוס ציוו עליו לעשות זאת. כשהרוצח מכיר לבסוף באשתו כביצור אנושי, הוא יוצר בקורא רגשות כאב ורחמים. חיי אדם קופדו, ובאכזריות; ואדם הוא שעשה זאת. לרגע אחד ויחיד זה אפילו זעמו של הקורא על שנאת הנשים היוקדת של המחבר שוכך מרוב צער. בספרים ובסרטים בני זמננו רצח של אישה הוא מטרה בפני עצמה. בסיפור עצוב זה רצח האישה מורה על כך שחוסר האפשרות שבאהבה גופנית הוא בעל משמעות של אובדן, לא של חינגה סאדיסטית.
סלידתו של טולסטוי מנשים מעצם היותן נשים גם היא אינה מודרנית. היום הסלידה הזאת היא פשטנית וליניארית: היא מכוונת במיוחד כלפי איבר המין של האישה, וכלפי שדיה, וכלפי פיה, שזה לא כבר קיבל מעמד של איבר מין. זהו מצעד השנאה כלפי הכוס. אין לאישה שום ממד אנושי, שום משמעות אנושית. הסלידה אינה זקוקה לשום הסבר, לשום רציונליזציה. לאישה אין חיים פנימיים, אין לה עומק אנושי; היא לא זקוקה לשום פרשנות אנושית. בשרה שנוא; והיא בשר ותו לא. זו שנאה נרכשת, מצוות אנשים מלומדה, שאינה מושתתת על פילוסופיה יומרנית או על אמביוולנטיות רגשית נדושה. טבעו הגופני של הדבר עצמו מספק את ההצדקה המובנת מאליה לסלידה: הסלידה טבועה בעצם הדבר. אצל הזכר הסלידה היא בעלת עוצמה מינית, ממוקדת באיברי המין, אגואיסטית מהבחינה המינית, ללא שום מודעות עצמית ביקורתית או מוסרית. צל?ם אותה כפי שהיא: צבועה בוורוד; המצלמה מגישה אותה כחפץ מת; התמונה היא של גווייה חנוטה. הסופר בן זמננו עושה זאת במילים: צובע את החפץ, מזיין אותו, הורג אותו.
טולסטוי ממקם בסיפור זה את סלידתו לא בגוף האישה, לא בטבעה המהותי, אלא במשגל, בטבעו של האקט - במשמעותו, באי-שוויון בין המינים הטבוע בו; בהשלכותיו החולניות על כבודם והערכתם העצמית של גברים. זהו ניתוח אנדרוצנטרי באופן קיצוני; ובכל זאת, הסיפור אינו טוען שקרבנות הסלידה פשוט ראויים לה. הסלידה, חוזר וטוען טולסטוי, דורשת בדיקה מעמיקה, ובסופו של דבר גינוי; יש לשלול את האקט המיני שגורם לה. השינוי החברתי הרדיקלי שדורש טולסטוי בסיפור זה - הקץ למשגל - הוא הימנעות מחושבת מרצח נשים: כדי לא להרוג את הנשים, הוא אומר, עלינו להפסיק לזיין אותן. המדינה צנזרה את סונטת קרויצר מפני שהספר התנגד למשגל, במיוחד בין זוגות נשואים.
הסיפור נפתח בוויכוח סוער ברכבת בין אישה צעירה, טיפוס פמיניסטי שלבושה גברי, דיבורה בוטה והיא מתוארת בלעג גס בידי המחבר כמי שמחזיקה בדעות אפנתיות נואלות על אהבה ונישואים, לבין גבר זקן המייצג את רוסיה הישנה על חכמת האיכרים שלה, שטולסטוי מוקיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האלימות בחיי הנישואים שלו
|
|
|
|
|
|
|
האישה טוענת בזכות האהבה כבסיס לנישואים ובזכות האהבה בחיי הנישואים כתמציתו של שחרור האישה: "הרי רק בעלי חיים אפשר לזווג כרצון בעליהם, ואילו לבני אדם יש נטיות משלהם, חיבות משלהם?" היא רוצה שרגש, אהבה, תשוקה שמקורה בבחירה, יהיו הבסיס לשוויון ביחסים וגם הבסיס לאנושיותה של האישה בחיי הנישואים. הזקן מבטל בזלזול את להיטותה לרפורמות: "לא כדאי לך לדבר כך, גברתי? בעל חיים הוא בהמה, ולאדם ניתן חוק". אין כוונתו רק לחוק הדתי, או לחוקי המסורת, או לחוקי המדינה: כוונתו לדרך הפעולה האמיתית של הפטריארכליות, בצורתה השמרנית ביותר: הגברים צריכים להביא את הנשים לכדי פחד וצייתנות, לרבות על ידי שימוש במכות; הנשים צריכות להיות מרותקות לבית וכנועות. אז יכולים הגברים להשתתף באורגיות או בכל פעילות מינית אחרת. דברי הזק?ן מבטאים את חוק השליטה הגברית ומודגש בהם המוסר המיני הכפול המסורתי שלה. המוסר המיני הכפול שולל את טענותיה המודרניות של האישה שלנשים יש זכויות, זכות אנושית לאהבה אקטיבית וחושנית בנישואים וזכות אנושית להיות נאהבות. לדעת הזקן, צייתנות, לא אהבה, היא הבסיס הנכון לאישה במסגרת הנישואים, וגבריות נמדדת לפי מידת השליטה של הגבר באשתו בבית ובסוסו בשדה. האישה טוענת בזכות תשוקה הדדית.
ואז מתערב הבעל/הרוצח בשיחה ומפנה שאלות עוינות ומלגלגות אל האישה: מהי אהבה זו? מהי אהבה אמיתית? מה מקדש את הנישואים? כמה זמן נמשכת אהבה אמיתית? הוא מתעמת בלעג עם התמימות המינית שמאחורי העמדה המודרנית שלה: "כל גבר", הוא אומר לה, "חש מה שאתם קוראים לו אהבה כלפי כל אישה יפה". הוא לועג לאמונתה שבעל ואישה יכולים להיות בעלי אותם רגישויות, עקרונות, ערכים: "'קרבה רוחנית! אחדות האידאלים!? אבל במקרה כזה לא צריך לישון יחד (סליחה על הגסות). מפני שכתוצאה מאחדות האידאלים הולכים האנשים יחד למיטה', אמר וצחק בעצבנות".
אנשים אינם מתחתנים, הוא אומר, למען "דבר מלבד ההזדווגות". ואז נדמה לו שזיהו אותו, אדם ידוע לשמצה שהרג את אשתו, הועמד למשפט וזוכה. האישה וכמה נוסעים עוברים לקרון אחר.
המספר, שלא התערב עד עתה, נשאר, והבעל/הרוצח מספר לו מדוע וכיצד הרג את אשתו. הוא ציני, מריר, מרוט עצבים, לא מאוזן, קיצוני ברעיונותיו, ועם זאת הגיוני, חריף מוח. הוא אולי מטורף ואולי לא. האם היה מטורף בשעה שהרג את אשתו? האם הוא מטורף עתה, מפני שהרג אותה? רעיונותיו בהירים, ללא חוש מידה. שנאתו ליחסי מין מוחלטת. הביקורת החברתית שלו בזה לכל בנליות מינית, לטקסים ולפולחנים של המיניות החברתית המקובלת, ובכלל זה לפריצות המינית המותרת לגברים רווקים ולניאוף המותר לגברים נשואים. ביקורתו אינה מופנית כלפי מוסכמות חברתיות שטחיות או כלפי איזושהי צביעות עמוקה יותר. זוהי ביקורת רדיקלית על האלמנטים בחיים החברתיים המשמרים את אקט המשגל כזכות, כחובה וכתענוג, לא חשוב מה מחירו של המשגל עצמו ומי משלם אותו.
האלימות בחיי הנישואים שלו - הרגשות האלימים ולבסוף מעשה הרצח - היתה בעלת היגיון פנימי בלתי נמנע בעיניו, כי המשגל מעוות ולבסוף הורס כל אפשרות לשוויון אנושי כלשהו בין גברים לנשים בכך שהוא הופך את הנשים לאובייקטים ואת הגברים לנצלנים. הוא דיסידנט פוליטי שפיתח אנליזה חברתית, לא פסיכולוגיה אישית. הוא מתענה בגלל השחיתות שבאקט המיני; אבל המילה שחיתות מקבלת משמעות פוליטית הנטועה בהבנה- כמעט יחידה במינה בספרות הגברית- של הפשטות וההרסנות שבבסיסו של הניצול המיני:
עבדות האישה היא בכך שאנשים רוצים לנצל אותה ככלי של הנאה ורואים בזה מעשה טוב מאוד. הנה כך משחררים את האישה, מעניקים לה כל מיני זכויות שוות לזכויות הגבר, אבל בה-בעת מוסיפים לראות בה כלי של הנאה, ומחנכים אותה בהתאם לכך מילדות וגם באמצעות דעת הקהל. וכך היא נשארת אותה שפחה שפלה ומושחתת, וגם הגבר נשאר אותו בעל עבדים מושחת.
משחררים את האישה במכללות ובבתי מחוקקים, ועדיין רואים בה מושא של הנאה. די ללמד אותה בצורה שבה מלמדים אותה אצלנו ושבה היא רגילה לראות את עצמה, ולעולם תישאר יצור נחות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סמוי מן העין כחוק טבע
|
|
|
|
|
|
|
הבעל/הרוצח המספר את סיפורו פורש את התנאים המקדימים לרצח אשתו, את החוויות החברתיות והמיניות שהניעו אותו להרוג אותה. הוא מתאר עצמו כאדם אופייני למעמדו: בעל קרקעות, אציל, בעל השכלה אקדמית. לפני נישואיו הוא חי, לדבריו, "כמו כל אנשי השכבה שלנו" - כלומר הגברים, המעמד המיני שבתוך המעמד החברתי (הנשים שהיה לו מגע מיני א?תן היו זונות או איכרות). הוא קיים יחסי מין עם נשים באופן סדיר, נמנע מכל מחויבות לאישה כלשהי וראה בחיי מין סדירים דבר הכרחי לבריאותו הגופנית. תבנית התנהגות זו הוא מכנה בשם "חיי פריצות". באותו זמן הוא חשב שהוא מוסרי כי "לא היו לי נטיות לא-טבעיות, לא הפכתי את זה למטרה העיקרית בחיים, כדוגמת רבים מבני גילי?" הפריצות, ההפקרות, לא היתה פיזית, לא התבטאה בהתנהגות. לעומת זאת, "הפריצות האמיתית היא דווקא השתחררות מכל יחס מוסרי אל האישה שאיתה אתה בא במגע גופני".
את היעדרו של כל ממד מוסרי במין החשיב כחופש. היעדר זה העיד במיוחד על נחיתותה של האישה, כיוון שליחסים עם יצור אנושי המצוי באותה רמה יש תמיד ממד מוסרי (אין זה אומר שאותו אדם הוא טוב מבחינה מוסרית, אלא רק שהוא נושא באחריות מוסרית). פעם היה אכול דאגה מפני שנבצר ממנו לשלם לאישה שהיה לו מגע מיני איתה. הוא נרגע רק לאחר שמצא אותה ושילם לה. הכסף סילק כל אפשרות של דמיון בינו לבינה, וזה הרגיע אותו. התשלום העמיד אותה במקומה כנחותה ממנו- סיום היאה למין. דווקא עליונות זו, יהירות זו - מלאת בוז אך נורמלית ושגרתית לחלוטין - היא זו שהוא רואה עכשיו כמהותה של השחיתות המינית, וגם כצעד הראשון שהוביל לרצח אשתו. המין, שקודם לרצח היה בעיניו מובן מאליו, נתפס עתה כרצחני משום שגימד חיי אנוש, בכך שהעלים את אנושיותן של נשים ונטל ממנה את משמעותה. אך זכויות היתר, הן של מינו והן של מעמדו, גרמו לניצול להיות סמוי מן העין כחוק טבע, ושריר כמותו.
זמן רב לפני שנגע באישה השתרש בתודעתו קלקול מידות זה, ניצול זה, והפך לסוג של עינוי. הוא התענה בגלל "האישה, לא אישה כלשהי אלא האישה כמשהו מתוק, האישה בכלל, כל אישה, גופה העירום של אישה..." דבר בלתי אישי זה שכן בלב תשוקתו: משהו דמוי אובייקט, לא אנושי ולא אינדיבידואלי, לא מישהי מסוימת, אלא גוף, אולי סמל, צורת בשר ודם, משהו שיכול להיות ק?ניין. הפעם הראשונה שק?יים יחסי מין היתה "משהו מיוחד ונוגע ללב ... נהייתי עצוב, עצוב כל-כך שרציתי לבכות". הוא מתאר את המין לאחר אותה חוויה כהתמכרות, משווה את יחסי המין לשימוש במורפיום ולשתייה: "להיות זנאי זה מצב גופני, הדומה למצבם של המכורים למורפיום, לשתייה, לעישון", הוא אומר, ומזהה את הזנאי בייחוד באופן שבו גבר מביט באישה, בוחן אותה ? התנהגות המצביעה בבירור על תהליך פנימי ועמוק של ח?פצון. הואיל והוא כפייתי, הואיל והוא מחפצ?ן, הואיל והוא מנצל ועל כן מושחת, יחסים עם אישה כיצור אנושי - מה שהוא מתאר כ"יחסו של אח לאחותו" - הם בלתי אפשריים. אובדן התמימות - איבוד הבתולים עבור גבר שלמד להיות מנצל בתהליך החברות שעבר -הוא השחתה אמיתית ובלתי הפיכה של יכולתו לאהוב אישה כיצור אנושי. כשהוא מתחתן, הוא לא יכול להכיר או לאהוב את האישה כאדם. ההשחתה שבהיותו נצלן קהה רגש היא מה שהוא מביא עמו למיטה הזוגית וליחסים בכלל.
כאשר התארס, הראה הבעל/הרוצח לארוסתו את יומנו (כפי שעשה טולסטוי), ובו תיאורים של נשים שהכיר, של פרשיות אהבים שהיו לו. הוא נזכר באותו "הזעזוע, הייאוש ואובדן-העצות שאחזו בה כשנודע לה על כך, וכשהבינה את המצב". בירח הדבש שלהם הרגיש "לא נעים, מביש, מבחיל, עלוב..." הבעל צריך "לטפח [באשתו] את המידה הרעה הזאת, כדי שאחר כך יוכלו ליהנות ממנה". המספר טוען שאין מידה רעה, שמין הוא דבר טבעי. הבעל/הרוצח עומד על דעתו שמין הוא בלתי טבעי ומשווה אותו לאוכל, שהוא, כך הוא אומר, "עליז, קל, נעים ולא מביש מעצם ההתחלה; ואילו כאן -גם מבחיל, גם מביש וגם כואב". כשהמספר שואל אותו כיצד יוסיף המין האנושי להתקיים, אומר הבעל/הרוצח שהמין האנושי יחדל להתקיים -גם הדת וגם המדע טוענים כך, והכול יודעים שהצדק עמם. אם מטרת האנושות היא שלום אוניברסלי, "שיכתתו את חניתותיהם למזמרות", הרי שלקץ המשגל יהיה חלק מהותי, הגיוני לחלוטין, בהשגת השלום המיוחל:
החזקה בכל התאוות, הרעה והעקשנית שבהן, היא אהבה מינית, אהבת הבשרים; ולכן אם יתחסלו התאוות עד האחרונה שבהן, החזקה מכולן, כי אז תתמלא הנבואה, בני האדם יתאחדו ויהיו לשלמות אחת, מטרת האנושות תושג, ולא תישאר לאנושות סיבה לחיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבתולים הם הדרגה העליונה
|
|
|
|
|
|
|
שלום אוניברסלי זה, שיבוא לאחר כיתות החניתות למזמרות או לאתים, אינו דורש ממעטים פרישות מעת לעת, אלא דורש מהכול מחויבות לפרישות מוחלטת- וזאת כדי להגיע לפיוס בין גברים לנשים, שאהבה גופנית, על התשוקה העזה והאכזרית שלה, אינה מאפשרת. הרוצח/הבעל בסיפורו של טולסטוי חוזר ומתאר את המשגל כחזירי, ומספר כמה גאה היה באותם "המותרות החייתיים", "מותרות גופניים אלה בלי לחשוב כהוא-זה לא רק על חיי הרוח שלה, אלא אפילו על חייה הגופניים". אנו מעמידים פנים, הוא אומר, שהאהבה היא משהו אידאלי, נשגב, אך הטבע עשה אותה מבישה ומחליאה; אנו רק מעמידים פנים שהיא אינה כזאת. הוא חש סלידה כלפי האקט וכלפי היחסים שהוא מכונן- שני חלקיו של אותו שלם, שניהם זוכים בעקביות לגינוי כי הם שזורים זה בזה באופן שאין להתירו.
הן בניתוח שלו והן בתיעובו, אין להפריד בין האקט המיני לבין היחסים שהוא בונה. בתחילה היו תקופות ארוכות של אהבים ולאחריהן תקופות של כעס ומריבות. המריבות לא היו "אלא חשיפת יחסנו האמיתי זה לזה משאפסה התשוקה". היחס ביניהם הפך "קר ועוין", אבל התשוקה סילפה את יכולתם להבין זאת, כיוון שבמהרה חיפו על העוינות תקופות מחודשות של אהבה גופנית. ציניות החלה לאפיין את יחסיהם. הם היו אוהבים עד אשר "ההתאהבות הצטמקה בעקבות סיפוק החושים, ונשאר בין שנינו רק היחס הממשי ? של שני אגואיסטים זרים זה לזה לחלוטין הרוצים להפיק הנאה רבה ככל האפשר זה מזה". הרגשות שהמשגל העיר בו הפכו קיצוניים: זעם, טינה כלפיה שהתלקחה בשל התנועה או ההבעה הקטנה ביותר שלה - מזיגת תה באופן מסוים או מצמוץ שפתיים. תחושות אדירות כאלה של זעם וטינה בתגובה לדברים של מה בכך היו מתעוררות בו במהלך תקופות של אהבה גופנית, ולאחר תקופות אלו הרגיש איבה, עוינות וקור. ככל שעברו השנים בחיי הנישואים שלהם (פסקה זו לקוחה מג?רסה מוקדמת של סונטת קרויצר), "חזרו תקופות של אהבה, כפי שכינינו זאת, ונ?שנו כמקודם, אלא שהפכו גלויות יותר, סוערות יותר וחסרו כל מסווה. אולם הן לא נמשכו זמן רב ומיד לאחריהן באו תקופות של זעם חסר סיבה לחלוטין, שהיה פורץ בגין העילה הקלושה ביותר".
בשנות נישואיהם הראשונות, הוא מספר, הכעס בא לאחר תקופות של אהבים - בעקבות כל תקופה כזאת היו להם מריבות בלתי נמנעות, אלא שאז, כך עולה מדבריו, חיפתה תקופה של תשוקה מחודשת על העוינות ביניהם. העוינות, אם כן, נשזרה אל תוך תקופות האהבה והמין (שהיו כבר מושחתות בעיניו, כי הוא היה נצלן), כך שבמהלך תקופות רצופות משגלים, שהיו עשויות להימשך שבועות או ימים, הוא חש דרך קבע תחושות של זעם ושנאה כלפיה- דבר שונה לגמרי מהניצול חסר המאמץ שאליו התמסר כרווק. בתחילת נישואיהם היה הכעס טבוע באקט המיני, משום שהיה תוצאה בלתי נמנעת של סופו: השובע המיני- לא שיאו של זיון אחד מסוים, אלא תקופות שבהן היה שטוף באהבים עד לרוויה ? הוביל בהכרח לקונפליקט. לאחר מכן היו הזעם והשנאה טבועים במין, משום שהמין גרם לו לבוא אליה, והוא בז לה. הוא חש כלפיה עוינות כל הזמן, גם בזמן שקיים איתה יחסי מין. חוויות מוקדמות אלה, של מין ועוינות, קרירות ומריבות לסירוגין, התגבשו למערכת יחסים שבה הוא שנא אותה כל הזמן וזיין אותה חלק מהזמן.
על פי הבעל/הרוצח, הבתולים הם הדרגה העליונה, האידאל הנשי; ואובדן הבתולים פירושו הידרדרות לדרגה פחותה, כשל חפץ שאפשר לעשות בו שימוש. הן מתלבשות כדי להפוך לחפץ זה. אנושיותן אינה שלמה, והן חייבות לציית לריטואלים ולמוסכמות המשפילים אותן עד היותן אובייקט מיני. אבל הפחתה וצמצום אלה של אנושיותן לכלל אובייקט למטרת מין נושאים עמם גם את הכוח לשלוט בגברים, כי הגברים רוצים את האובייקט ואת המין. כאן במיוחד מקנן הזעם המופנה כלפי הנשים כקבוצה: נשים מפעילות מניפולציה על גברים באמצעות מניפולציות שהן מפעילות על התאווה המינית שלהם; חפצים קלי ערך ובינוניים אלה (נשים) מפעילים כוח אמיתי על גברים באמצעות מין. נשים יודעות, וגברים אינם רוצים לדעת, "שהאהבה הנעלה ביותר, האהבה הפיוטית כפי שאנו קוראים לה, תלויה לא במעלות המוסריות אלא בקרבה הגופנית, ובפרט בתסרוקת?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האישה, מתברר, שולטת במין
|
|
|
|
|
|
|
חוסר המוסריות של הנשים מודגש: אישה תעדיף להיות מואשמת בכל עוולה שהיא - שקר, אכזריות, הפקרות - בנוכחותו של גבר שהיא מעוניינת בו, מאשר להיראות בפניו בשמלה מכוערת. בצמצום זה מאדם שלם (בתולה) לאובייקט מיני (אישה הקיימת כדי למשוך גברים) רוכשות הנשים כוח על הגברים, כי הן יודעות "שהגבר...רק משקר בכל הקשור לרגשותיו הנעלים - הוא זקוק רק לגוף..." הגברים תופסים שליטה זו של הנשים עליהם כאמיתית - אמת רגשית, אמת מינית, אמת פסיכולוגית. היא מצטיירת כסיבה לחמת הזעם של המיזוגן. כל העולם סובל משליטתן של הנשים על הגברים, אומר הבעל/הרוצח. המספר מציין בפניו שכל הזכויות, כל טובות ההנאה, כל החוקים, נוטים לצדם ולטובתם של הגברים; אך הבעל/הרוצח, באנלוגיה מרושעת, רואה כיצד חוסר אונים מוליד נקמה, ונקמה היא מה שנשים משיגות בתשוקה שהוא חווה כשליטה שלהן, כחוסר האונים שלו:
מצד אחד נכון מאוד לטעון שהאישה הובאה לשפל המדרגה בגלל ההשפלות שהשפילו אותה, ומצד אחר- היא היא השולטת. בדיוק כפי שהיהודים נפרעים בשליטתם הכספית מכל מי שמדכא אותם, כך גם הנשים. "אהה, אתם רוצים שנהיה רק סוחרים. טוב, אם כך אנחנו, הסוחרים, נשתלט עליכם", אומרים היהודים. "אהה, אתם רוצים שנהיה רק מושא לתשוקתכם; טוב, אם כך אנחנו כמושא התשוקה נשעבד אתכם לרצונותינו".
האישה, מתברר, שולטת במין. הגבר זקוק לו; זה הדבר שמעורר את זעמו על הכוח שיש לה לכאורה. ההוכחה האובייקטיבית לכוח זה מצויה במגוון התעשיות הקיימות כדי לספק קישוטים ומוצרי צריכה לנשים:
מיליוני אנשים, דורות של עבדים, נספים בעבודת הפרך הזאת, המתנהלת בבתי החרושת רק למען גחמותיהן של הנשים. הנשים דומות למלכות המחזיקות תשעים אחוז מן המין האנושי בכבלי עבדות ועבודת פרך. וכל זה קורה מפני שהשפילו אותן, מנעו מהן את שוויון הזכויות עם הגברים. והנה הן נוקמות בנו באמצעות השפעתן על תשוקותינו?
דינמיקה זו של נקמה שנוקם חסר האונים באמצעות התשוקה הופכת את הנשים למסוכנות עבור גברים: "סכנה", "משהו שסותר את החוק", "איום מהלך", "התופעה המסוכנת הזאת". כל אישה שמשפיעה על תשוקתו של גבר על ידי גירויה- וזאת היא עושה בעצם היותה אובייקט מיני במראה ובהתנהגותה- גורמת לו להיתפס לשיכרון חושים ולאבד את עשתונותיו. הוא רוצה להזעיק שוטר ולדרוש שיאשפזו אותה. היא מסוכנת, כוח כה רב טמון בה, היא שולטת בגבר- כתוצאה ישירה מאי-השוויון שלה, שמשמעותו גימודה לאובייקט מיני.
מתוך הניתוח הטעון רגשית של הבעל/הרוצח החדור זעם ושאט נפש כלפי נשים בגלל שליטתן המוחלטת-כביכול על גופו ועל נפשו, נרמזת ההכרה שאם התשוקה משמעה משגל גרידא, הרי ששוויון הוא ניגודה של התשוקה. על האישה לעבור הפחתה וצמצום, להגיע למצב של אובייקט מיני, כדי שתמצא חן בעיני הגברים, שאז, ורק אז, ירצו לזיין אותה. משהפכה לנחותה, היא עתה חושנית בעיני גברים ומושכת אותם אליה, והגבר חווה את תאוותו אליה- להשתמש בה- ככוח שיש לה עליו. אבל בשוויון אין סכנה של שכרון חושים, איבוד עשתונות ואובססיה. שוויון פירושו שלמות גופנית, בתולים, בשביל האישה. השוויון דורש שהאישה לעולם לא תצטמצם לכלל אובייקט חושניות כזה, המשמש כלי לתאוותו ולסיפוקו המיני של הגבר. כשהאישה הופכת לאובייקט מיני, לסטטוס, וכשמקבעים את הסטטוס הזה בכך שמזיינים אותה, היא מאבדת דבר שאין להשיבו. כפי שהגבר הוא מושחת, כלומר מנצל, כך גם האישה היא מושחתת, כלומר אובייקט.
על פי הבעל/הרוצח, נחיתותן של הנשים בחברה ובכלל זה נחיתותן האזרחית, נובעת מהמשגל, כי במשגל האישה אינה, ולא יכולה להיות, שווה לגבר. היא אינה יכולה "ליהנות מן הזכות לנצל את הגבר או להינזר ממנו בהתאם לרצונה; לבחור לה גבר בהתאם לרצונה, ולא להיות נבחרת". הפתרון שלו אינו שוויון בנגישות אל המין, כיוון שלמשגל, מעצם טיבו, נדרשת נחיתותה של האישה כאובייקט מיני. תחת זאת יש לאסור על גברים את הזכות למשגל. אם הגברים יפסיקו ליצור חוסר שוויון משום שהם רוצים להשתגל, הנשים לא תנקומנה את נקמתן בגברים בעזרת התשוקה, ותרכושנה "שלטון נורא על הגברים". גברים צריכים אי-שוויון כדי לזיין, ושוויון פירושו גם שגברים צריכים להתנזר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאב אמיתי ובלתי נסבל
|
|
|
|
|
|
|
הנישואים כפרייה של המשיכה המינית, כלומר מה שקוראים אהבה, גם הם מוסד של חוסר שוויון, בשל מה שעל הנשים לעשות כדי למשוך חתנים: האישה היא "כמו שפחה בשוק, או כמו פיתיון במלכודת". עקב היותה "כלי של הנאה", לעולם ישתמשו בה כך, ונחיתותה תיווצר ותישמר בגלל השימוש הזה בה לשם הנאה. שום זכות לכהן במשרה ממשלתית או בתפקיד ציבורי אחר המקנה עמדת כוח אזרחית או מקצועית לא תשנה את מעמדה של האישה כל זמן שמנצלים אותה במין. האנלוגיה שיוצר הבעל/הרוצח היא לעבדות* ? מעמד שאמנם בוטל חוקית, אך בכל זאת מחזיקים אנשים כעבדים ומנצלים אותם, כיוון שיש מי שמרוויח מהניצול. העבדות מצויה בעצם הניצול, בכל סוג של עבודת כפייה הנעשית כי יש אנשים חזקים יותר הרוצים שתיעשה, ובכלל זה עבודת כפייה מינית שנשים מבצעות, פשוט כתגובה לתשוקה הגברית: "ומשום כך, כדי שלעבדות לא יהיה קיום, צריך שהאנשים לא ירצו לנצל את עבודתם-בכפייה של אחרים, שיראו בכך חטא או בושה". כל זמן שגברים חושקים בנשים לשם משגל ומנצלים אותן כאובייקט מיני, מעמדה האמיתי של האישה ? למרות כל החוקים והרפורמות החברתיות ? יהיה נמוך, נחות.
עבור הגבר, הזכות הזאת להשתמש בגופה של אישה, לנצל אותה במשגל, היא בעלת ממד מבעית הנובע מיהירותו המוחלטת, מתחושת הבעלות המלאה שלו, שאל לה לאישה, לאובייקט, ללבותה, פן יסבול - ההכרה שגופה בסופו של דבר אינו שלו מסבה לו ייסורים, גורמת לו כאב אמיתי ובלתי נסבל:
מה שהיה נורא באמת הוא שהכרתי בזכותי המלאה והוודאית על גופה, כאילו היה זה גופי, ועם זאת הרגשתי שאינני יכול לשלוט באותו גוף, שהוא לא שייך לי והיא יכולה לעשות בו כרצונה, ורצונה אינו חופף את רצוני.
כאב זה תם רק בהריגתה, משום שרק במותה אין היא יכולה להתריס נגדו, לסרב לו, לסרב ולסכל את השימוש שהוא עושה בגופה כאילו היה שלו. מותה שם קץ לכאבו, משום שהמוות שם קץ למ?ריה? נגד מעמדה כאובייקט ולהשלטת רצונה על גוף זה שהיה שייך לו. המוות שם קץ לכמיהותיה, בכללן תשוקה לחיבתו של גבר אחר, ואפילו למשגל אתו. המוות שם קץ לתשוקתה, העמיד אותה במקומה, ללא רצון, אובייקט ללא עוררין ? כי אובייקטים אינם משתוקקים ואינם רוצים ואינם מחפשים ואינם נוטלים חלק בחיפוש האנושי אחר אהבה וחיבה ומין. אשתו, שרצתה גבר אחר וערכה חיפוש משלה אחר אהבה, היו לה לב משלה ורצון משלה ותשוקה משלה, ועל כן הרג אותה, מפני שלא היה יכול לסבול זאת. זהו לב-לבה של הסתירה, המתח הפנימי במרכזה של מערכת זאת של ערכים ומו?דעו?ת: בחייה, במריה?, בגופה שקרוב אליו והוא חודר אליו, היא אינה אנושית. אולם במותה, כשהיא יותר חפץ מיצור אנושי, כאבו פג, והוא מכיר בה, לרגע אחד, כאדם ? אולי מפני שעכשיו הוא לא צריך לזיין אותה עוד.
אך לדברי הבעל/הרוצח, הרצח לא היה התפרצות נתעבת יחידה של זעם גופני מטורף. אדרבה, הרצח התרחש באטיות, במהלך שנות נישואיהם הארוכות, תוצאה של המין שרצה ממנה. היא נכנסה להיריון בחודש הראשון לנישואיהם; הוא המשיך לזיין אותה בעת הריונה: "אתה חושב שאני סוטה מהסיפור? בשום אופן לא! אני ממשיך לספר לך איך רצחתי את אשתי". היו הריונות נוספים, אך הוא המשיך לזיין אותה על אף ייסוריה ומצוקתה: "הילדים! העינוי הזה התיש אותה". היא למדה איך להימנע מהיריון וחזרה להיות צעירה אנרגטית ובעלת חיוניות. אולם אז רצתה במישהו אחר: היא רצתה באהבתו של מישהו שלא "הוכפש בקנאה ובכל איבה אפשרית". אבל הבעל המשיך לזיין אותה בכל זאת, למרות רצונה, למרות כעסו. במהלך אחד הריבים האלימים שלהם, רצה להכות אותה, להרוג אותה. הוא השליך לעברה משקולת נייר כבדה. היא התייפחה בהיסטריה וברחה מהחדר, אולם לפנות בוקר "נרגעה, והתפייסנו בהשפעת אותו רגש שקראנו לו אהבה". כל השימוש המיני הזה בה הוא הרצח. מעשה הרצח עצמו ? דקירה בפגיון ? מיני גם הוא: "?שמעתי את התנגדותו הרגעית של המחוך ומשהו נוסף, ואני זוכר זאת ואת חדירתו של הפגיון לתוך משהו רך. היא נאחזה בידיה בלהב הפגיון, ידיה נחתכו אבל היא לא הצליחה לעצור אותו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אובססיה גשמית זחוחה
|
|
|
|
|
|
|
במעשה זה של אלימות מקבלת האישה בפעם הראשונה ממשות גופנית. היא אף פעם לא ממשית בתיאוריו האחרים את התנהגותה, את אישיותה, את השתגלויותיו איתה. ואז חודר הפגיון לתוך משהו רך, והיא מתנגדת וחותכת את ידיה. כשהיא מתה, חבולה, מעוותת, חסרת חיים, פגר- הוא קורא לה אנושית. מחיר ההכרה באנושיותה הוא מוות.
בסיפור זה של רצח, הרצח מתחיל כשהגבר מתחיל להשתמש באישה, לבזוז את משאביה הגופניים של כוח ושל מין. הוא שווה נפש לשלומה משום ששלומה אינו עולה בקנה אחד עם הזיונים שלו- והוא חפץ בזיונים, לא באישה כאדם.
טולסטוי עצמו רצה לוותר על עושר וכוח- על אחוזותיו, על התמלוגים מספריו, על אכילת בשר, על מעמדו החברתי. הוא רצה להיות פשוט, לא-אלים ועני. בוויתור על כוח הוא כלל יחסי מין ? להלכה, אם כי לא למעשה. בסונטת קרויצר הוא הבין, כאמנים רבים אחרים, יותר ממה שהיה מוכן ליישם בחייו, בעיקר באשר להיותן של נשים (ואישה אחת במיוחד) חלק מנכסיו, ובעיקר באשר לאלימות הטבועה במהותו של המשגל, שהרי הוא מבוסס על ניצול וח?פצו?ן. הוא רצה לכתת חניתות למזמרות: דימוי פאלי זה הוא הדבר הקרוב ביותר לסירוס שהסופר בן המאה התשע-עשרה היה יכול לדבר עליו ? הפין עצמו כנשק במשגל עם מישהי נחותה חברתית. באמנותו הוא מבטא בברק נבואי כמעט את המרכיבים העושים יד אחת כדי לחולל את נחיתותן של הנשים ולשמר אותה, מרכיבים שרובם ככולם נגזרים לדעתו ממשגל, מפני שמשגל מצריך ח?פצון ולפיכך הוא ניצול. בחיים האמיתיים הוא האשים את סופי ושנא אותה, חש אליה איבה וסלידה, משום שרצה לזיין אותה ומשום שאכן זיין אותה. השובע המיני לא הוביל לרוגע או להרמוניה, אלא הוליד אדישות עוינת, שינוי סגנוני בלבד של ביטויה הפעיל של סלידתו.
המשגל, יותר מכל זכות יתר אחרת, הותירה את טולסטוי נטוע באובססיה גשמית זחוחה- כלל וכלל לא פשוט ועני; נותרו בידיו הזכות להשתמש בזולתו לשם תענוג והיכולת לממש זכות זו כרצונו; בהחלט לא בלתי אלים. הוא חווה אובססיה זו כאלימות פנימית הפוגעת בו, לא בה. עוצמתו של הרצון היתה אלימה ? עקשנית, אכזרית, כפי שכינה אותה. עוצמת האקט היתה אלימה, ובשנותיו האחרונות כללה בלא ספק יחסי מין בכפייה, על פי מושגים מודרניים. משבא על סיפוקו, היה מתמלא שאט נפש ועוינות ? אלימות פסיבית של משט?מה ואדישות. הוא שנא את המשגל בגלל מה שעשה לו, מה שהרגיש כשרצה בזה, עשה את זה, גמר עם זה. הוא שנא את סופי כי הוא זיין את סופי. בשביל סופי, להיות מנוצלת, להיות שנואה, להיות אובייקט הזיון, היה לאהוב אותו כפי שרעיה אמורה לאהוב. רק ביומנה התוודתה כי "הדבר העיקרי הוא לא לאהוב", משום שזה "כל-כך מכאיב ומשפיל" ו"כל גאוותי רמוסה בבוץ".
"משגל", אנדריאה דבורקין, תרגום מאנגלית: דניאל פרידמן, בבל
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
