תרבות NRG - ג'יי.די סלינג'ר, "יום מושלם לדגי הבננה"

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

ג'יי.די סלינג'ר, "יום מושלם לדגי הבננה"

בואו להיזכר בסיפור היפה שפותח את התרגום החדש לקובץ הסיפורים "9 סיפורים", של סופר הקאלט האמריקאי

דפדף בתרבות

ג'יי.די סאלינג'ר
22/2/2005 11:55

תשעים ושבעה פרסומאים ניו-יורקים התארחו במלון, ובגלל שהשתלטו על קווי הטלפון, הבחורה ב-507 נאלצה לחכות משתים-עשרה בצהריים ועד כמעט שתיים וחצי כדי לקבל קו. אבל היא ניצלה את הזמן. היא קראה כתבה במגזין-כיס של נשים, שנקראה "סקס זה כיף – או גיהינום". היא שטפה את המסרק והמברשת שלה. היא ניקתה את הכתם מחליפת הבז' שלה. היא הזיזה את הכפתור בחולצה שקנתה ב"סאקס". היא מרטה שתי שערות חדשות שביצבצו בשומה שלה. כאשר המרכזנית התקשרה לבסוף לחדרה, היא ישבה ליד החלון וכמעט סיימה למרוח לק על ציפורני ידה השמאלית.

היא היתה בחורה שלא תניח דבר מידה לטובת טלפון מצלצל. היא נראתה כאילו הטלפון שלה מצלצל בלי הפסקה מאז גיל ההתבגרות. בעזרת מברשת הלק הקטנה שלה, כשהטלפון עדיין מצלצל, היא עברה על ציפורן הזרת, מדגישה את קו הסהרון. אחר כך סגרה את המכסה של בקבוקון הלק, קמה והניעה את ידה השמאלית – הלחה – הלוך ושוב באוויר. בידה היבשה היא הרימה מאפרה גדושה מאדן החלון והעבירה אותה לכוננית הלילה, שעליה עמד הטלפון. היא התיישבה על אחת משתי מיטות היחיד המוצעות ואז – זה היה הצלצול החמישי או השישי – הרימה את השפופרת.

"הלו," היא אמרה, פורשת את אצבעות ידה השמאלית הרחק מחלוק הבית ממשי לבן, שהיה כל מה שלבשה מלבד נעלי בית על עקבים – טבעותיה היו בחדר האמבטיה.

"השיחה שביקשת לניו-יורק, גברת גלאס," אמרה המרכזנית.

"תודה," אמרה הבחורה ופינתה מקום למאפרה על הכוננית.

קול של אישה נשמע מהצד השני. "מיוריאל? זאת את?".

הבחורה הרחיקה מעט את השפופרת מאוזנה. "כן, אימא. מה שלומך?" אמרה.

"חשבתי שאני מתה מרוב דאגה. למה לא התקשרת? את בסדר?".

"ניסיתי להשיג אותך אתמול בלילה ושלשום בלילה. הטלפונים פה היו –".

"את

בסדר, מיוריאל?".

הבחורה הגדילה את הזווית בין השפופרת לבין אוזנה. "אני בסדר גמור. חם לי. זה היום הכי חם בפלורידה מאז –".

"למה לא התקשרת אלי? חשבתי שאני מתה מרוב –".

"אימא, מותק, את לא צריכה לצעוק. אני שומעת אותך מצוין," אמרה הבחורה. "התקשרתי אלייך פעמיים אתמול בלילה. פעם אחת תיכף אחרי –".

"אמרתי לאבא שלך שבטח תנסי להתקשר. אבל, לא, הוא היה מוכרח – את בסדר, מיוריאל? תגידי לי את האמת".

"אני בסדר גמור. תפסיקי לשאול את זה, אני מבקשת ממך".

"מתי הגעתם לשם?".

"לא יודעת. יום רביעי בבוקר, מוקדם".

"מי נהג?".
"הוא," אמרה הבחורה. "ואל תתחילי להתרגש. הוא נהג מאוד יפה. ממש הופתעתי."
"הוא נהג? מיוריאל, נשבעת לי ב –".

"אימא," קטעה אותה הבחורה, "הרגע אמרתי לך. הוא נהג מאוד יפה. פחות משמונים כל הדרך, למעשה".

"הוא לא ניסה לעשות את השטויות עם העצים?".

"אמרתי שהוא נהג מאוד יפה, אימא. אז אני מבקשת, באמת. ביקשתי ממנו להישאר צמוד לפס הלבן וכל זה, והוא הבין למה התכוונתי, והוא נשאר. הוא אפילו ניסה לא להסתכל על העצים – היה אפשר להרגיש את זה. אבא סידר כבר את המכונית, אגב?".

"עוד לא. הם רוצים ארבע מאות דולר, רק בשביל –".

"אימא, סימור אמר לאבא שהוא ישלם את זה. אין שום סיבה ל –".

"טוב, נראה. איך הוא התנהג? – במכונית ובכלל?".

"בסדר," אמרה הבחורה.

"הוא קרא לך עוד פעם בשם הנורא ה –".

"לא. יש לו משהו חדש עכשיו".

"מה?".

"אוי, מה זה כבר משנה, אימא?".

"מיוריאל, אני רוצה לדעת. אבא שלך –".

"בסדר, בסדר. הוא קורא לי 'הזונה הרוחנית של שנת 1948'," אמרה הבחורה וציחקקה.


	"זה יום מושלם לדגי בננה"


	"אני אוהבת ללעוס נרות," אמרה לבסוף. "מי לא?" אמר הצעיר והכניס את כפות רגליו למים. "וואו! איזה קור." הוא שמט את מזרן הגומי למים. "לא, חכי רגע, סיביל, חכי שניכנס קצת יותר לעומק". הם התקדמו לאט עד שהמים הגיעו למותניה של סיביל. הצעיר הרים אותה והשכיב אותה על בטנה מעל המזרן. "אין לך כובע ים או משהו?" שאל. "אל תעזוב," פקדה סיביל. "תחזיק אותי חזק". "העלמה קרפנטר. בבקשה. אני יודע את מלאכתי," אמר הבחור. "את רק תפתחי את העיניים ותחפשי דגי בננה. זה יום מושלם לדגי בננה". "אני לא רואה אף אחד," סיביל אמרה. "זה מובן. ההתנהגות שלהם מאוד מוזרה. מאוד מוזרה." הוא המשיך לדחוף את המזרן. המים עדיין לא הגיעו לחזה שלו. "הם מנהלים חיים מאוד טראגיים," הוא אמר. "את יודעת מה הם עושים, סיביל?". היא הניעה את ראשה לשלילה. "אז ככה. הם שוחים לתוך בור מלא בננות. הם נראים כמו דגים לגמרי רגילים כשהם שוחים פנימה. אבל ברגע שהם נכנסים, הם מתחילים להתנהג כמו חזירים. מה, הכרתי כמה דגי בננה ששחו לתוך בור של בננות ואכלו לא פחות משבעים ושמונה בננות." הוא קידם את המזרן ואת השוכבת עליו עוד חצי מטר לעבר האופק. "ברור שאחרי זלילה כזאת הם כל כך שמנים, שהם לא יכולים לצאת מהבור. הם לא יכולים לעבור בדלת". "לא רחוק מדי," אמרה סיביל. "מה קורה להם?". "מה קורה למי?". "לַדגי בננה?". "אָה, את מתכוונת אחרי שהם אוכלים כל כך הרבה בננות שהם לא יכולים לצאת מהבור של הבננות?" "כן," אמרה סיביל. "אֶה, לא נעים לי לספר לך, סיביל. הם מתים". "למה?" שאלה סיביל. "כי הם מקבלים קדחת בננות. זאת מחלה נוראית". "הנה בא גל," אמרה סיביל בעצבנות. "נתעלם ממנו. נזלזל בו," אמר הצעיר. "כמו שני סנוֹבּים." הוא אחז בקרסוליה של סיביל ודחף אותם למטה וקדימה. המזרן גלש מעל שיאו של הגל. המים הרטיבו את השיער הבלונד של סיביל, אבל הצוויחה שלה היתה מלאת עונג. בכף ידה, כשהמזרן שוב התיישר, היא סילקה מעיניה קווּצת שיער שטוחה ורטובה ודיווחה, "הרגע ראיתי אחד". "ראית מה, אהובתי?". "דג בננה."


	"אל תסתירי את זה, לעזאזל"


	"אלוהים אדירים, לא נכון!" אמר הצעיר. "היו לו בננות בפה?". "כן," אמרה סיביל. "שש". הצעיר הרים לפתע את אחת מכפות הרגליים של סיביל, שהשתלשלו מעל קצה המזרן, ונישק את קמרוֹן כף הרגל. "הֵי!" אמרה בעלת כף הרגל ופנתה לאחור. "הֵי אַת בעצמך! אנחנו חוזרים עכשיו. הספיק לך?". "לא!". "מצטער," הוא אמר ודחף את המזרן אל החוף עד שסיביל ירדה ממנו. הוא סחב אותו בשאר הדרך. "להתראות," אמרה סיביל ורצה ללא חרטות לכיוון המלון. הבחור הצעיר לבש את חלוקו, הידק את שוליו ודחס את המגבת הרטובה לכיס. הוא הרים את המזרן החלקלק והמסורבל ושם אותו תחת זרועו. הוא בוסס לבדו בחול הרך, החם, לכיוון המלון. בקומת הקרקע, שבה השתמשו המתרחצים לפי דרישת ההנהלה, נכנסה עם הצעיר למעלית אישה שמשחת אבץ לבנה כיסתה את אפה. "אני רואה שאת מסתכלת על כפות הרגליים שלי," הוא אמר לה כשהמעלית החלה לנוע. "תסלח לי?" אמרה האישה. "אמרתי שאני רואה איך את מסתכלת על הרגליים שלי". "תסלח לי מאוד. הסתכלתי על הרצפה, אם לא אכפת לך," אמרה האישה ופנתה אל דלת המעלית. "אם את רוצה להסתכל על הרגליים שלי, רק תגידי," אמר הצעיר. "אבל אל תסתירי את זה, לעזאזל". "תני לי לצאת מכאן, בבקשה," אמרה האישה בחופזה לבחורה שהפעילה את המעלית. דלתות המעלית נפתחו, והאישה יצאה מבלי להביט לאחור. "יש לי שתי כפות רגליים נורמליות לגמרי, ואני לא רואה שום סיבה מחורבנת שמישהו ינעץ בהן עיניים," אמר הצעיר. "חמש, בבקשה." הוא הוציא את מפתח חדרו מכיס החלוק. הוא יצא מן המעלית בקומה החמישית, הלך לאורך המסדרון ונכנס לחדר 507. בחדר נדף ריח של מזוודות עור-עגל חדשות ושל אַצֶטוֹן להסרת לק. הוא העיף מבט בבחורה שישנה על אחת המיטות. אחר כך ניגש לאחת המזוודות, פתח אותה והוציא מתחת לערמת תחתונים וגופיות אקדח אוֹרטג'יס אוטומטי 7.65. הוא שיחרר את המחסנית, הביט בה וטען אותה מחדש. הוא דָרך. אחר כך ניגש והתיישב על המיטה הפנויה, הביט בבחורה, כיווֵן את האקדח, וירה כדור ברקתו הימנית. "9 סיפורים", ג'יי.די סלינג'ר, תרגום מאנגלית: אסף גברון, מחברות לספרות